בעיר גדולה, שבה יש כל כך הרבה בתים וכל כך הרבה אנשים, שאין מספיק מקום כדי שלכל אחד תהיה גינה קטנה, ושבה, משום כך, רוב האנשים נאלצים להסתפק בפרחים בעציצים, גרו שני ילדים קטנים שהייתה להם גינה גדולה קצת יותר מעציץ. הם לא היו אח ואחות, אבל אהבו זה את זה כאילו היו. ההורים שלהם גרו בדיוק זה מול זה, בשתי עליות גג. ובמקום שבו נגע גג בית אחד בגג הבית השני, והמרזב עבר לאורך הקצה, היה לכל בית חלון קטן. רק צריך היה לפסוע מעל המרזב כדי לעבור מחלון לחלון.
להורים של הילדים היו שם תיבות עץ גדולות, ובהן גידלו ירקות למטבח, וגם שיחי ורדים קטנים. בכל תיבה היה ורד, והם צמחו להפליא. עכשיו חשבו ההורים להניח את התיבות לרוחב המרזב, כך שכמעט הגיעו מחלון לחלון ונראו ממש כמו שני קירות של פרחים. קנוקנות האפונה השתלשלו מעל התיבות, ושיחי הוורדים שלחו ענפים ארוכים, התפתלו סביב החלונות והתכופפו זה אל זה. זה היה כמעט כמו קשת ניצחון של עלים ופרחים. התיבות היו גבוהות מאוד, והילדים ידעו שאסור להם לטפס עליהן. אבל לעתים קרובות קיבלו רשות לצאת מן החלונות זה אל זה ולשבת על השרפרפים הקטנים שלהם בין הוורדים, ושם יכלו לשחק להנאתם. בחורף נגמר התענוג הזה. החלונות קפאו לעתים קרובות, אבל אז חיממו מטבעות נחושת על התנור, והניחו את המטבע החם על זגוגית החלון, וכך היה להם חור הצצה נפלא, עגול ונאה. ומכל חור הציצה עין עדינה וידידותית: אלה היו הילד הקטן והילדה הקטנה שהביטו החוצה. שמו היה קאי, ושמה היה גרדה. בקיץ יכלו להגיע זה אל זה בקפיצה אחת, אבל בחורף נאלצו קודם לרדת במדרגות הארוכות, ואחר כך לעלות שוב במדרגות הארוכות. ובחוץ השתוללה סופת שלג.
"אלה הדבורים הלבנות שנוחלות," אמרה סבתו הזקנה של קאי.
"האם לדבורים הלבנות יש מלכה?" שאל הילד הקטן, כי ידע שלדבורי הדבש יש תמיד מלכה.
"כן," אמרה הסבתא. "היא עפה במקום שבו הנחיל צפוף ביותר. היא הגדולה מכולן, ולעולם אינה יכולה לנוח בשקט על הארץ, אלא עולה שוב אל העננים השחורים. בהרבה לילות חורף היא עפה ברחובות העיר ומציצה בחלונות, ואז הם קופאים בצורה נפלאה כל כך, שהם נראים כמו פרחים."
"כן, ראינו את זה," אמרו שני הילדים, וכך ידעו שזה נכון.
"האם מלכת השלג יכולה להיכנס הנה?" שאלה הילדה הקטנה.
"שרק תיכנס!" אמר הילד הקטן. "אז אשים אותה על התנור, והיא תימס."
וסבתו ליטפה את ראשו וסיפרה להם סיפורים אחרים.
בערב, כשקאי הקטן היה בבית וכבר חצי פשט את בגדיו, טיפס על הכיסא שליד החלון והציץ החוצה מבעד לחור הקטן. כמה פתיתי שלג ירדו, ואחד מהם, הגדול מכולם, נשאר מונח על שפת אחת מתיבות הפרחים.
פתית השלג גדל וגדל, ולבסוף היה כמו גבירה צעירה, לבושה בגזה הלבנה העדינה ביותר, עשויה ממיליון פתיתים קטנים כמו כוכבים. היא הייתה יפה ועדינה כל כך, אבל עשויה מקרח, מקרח מסנוור ונוצץ. ובכל זאת הייתה חיה. עיניה הביטו בעיון, כמו שני כוכבים, אבל לא הייתה בהן שלווה ולא מנוחה. היא הנהנה לעבר החלון ורמזה בידה. הילד הקטן נבהל וקפץ מן הכיסא. נדמה היה לו שבאותו רגע עפה ציפור גדולה על פני החלון.
למחרת היה כפור חד, ואז בא האביב. השמש זרחה, העלים הירוקים הופיעו, הסנוניות בנו את קניהן, החלונות נפתחו, והילדים הקטנים ישבו שוב בגינתם היפה, גבוה על הגג, בראש הבית.
בקיץ ההוא פרחו הוורדים ביופי שלא היה כמותו. הילדה הקטנה למדה מזמור, והיה בו משהו על ורדים. אז חשבה על הפרחים שלה, ושרה את הבית לילד הקטן, והוא שר אותו איתה:
"בעמק פורחים הוורדים, ריחם מתוק ונעים,
ומלאכים יורדים לשם לברך את הילדים."
והילדים אחזו זה בידו של זה, נישקו את הוורדים, הביטו למעלה אל אור השמש הבהיר, ודיברו כאילו באמת ראו שם מלאכים. אילו ימי קיץ נהדרים היו אלה! כמה נפלא היה להיות בחוץ, ליד שיחי הוורדים הרעננים, שנראה שלעולם לא יפסיקו לפרוח!
קאי וגרדה הסתכלו בספר תמונות מלא חיות וציפורים. ואז, בדיוק כשהשעון במגדל הכנסייה צלצל חמש, אמר קאי: "אוי! אני מרגיש כאב חד כל כך בלב! ועכשיו משהו נכנס לי לעין!"
הילדה הקטנה כרכה את זרועותיה סביב צווארו. הוא מצמץ בעיניו. עכשיו לא היה דבר לראות.
"נדמה לי שזה יצא," אמר. אבל זה לא יצא. זה היה בדיוק אחד מאותם רסיסי זכוכית של המראה הקסומה שנכנס לעינו. וקאי המסכן קיבל עוד רסיס ממש לתוך הלב. הלב יהיה בקרוב כמו קרח. זה כבר לא כאב, אבל הרסיס היה שם.
"למה את בוכה?" שאל. "את נראית כל כך מכוערת! אין לי שום דבר. אה," אמר פתאום, "הוורד הזה אכול תולעים! ותראי, הזה עקום לגמרי! בעצם, הוורדים האלה מכוערים מאוד! הם בדיוק כמו התיבה שהם שתולים בה!" ואז בעט בתיבה בעיטה חזקה ותלש את שני הוורדים.
"מה אתה עושה?" קראה הילדה הקטנה. וכשראה את בהלתה, תלש עוד ורד, נכנס דרך החלון, ומיהר להתרחק מגרדה הקטנה והיקרה.
אחר כך, כשהביאה את ספר התמונות שלה, שאל: "אילו חיות מגעילות יש לך שם?" ואם סבתו סיפרה להם סיפורים, תמיד קטע אותה. וחוץ מזה, אם הצליח, היה עומד מאחוריה, מרכיב את משקפיה ומחקה את דרך דיבורה. הוא חיקה את כל הליכותיה, ואז כולם צחקו עליו. עד מהרה ידע לחקות את ההליכה ואת ההתנהגות של כל אחד ברחוב. כל מה שהיה בהם משונה ולא נעים, את זה ידע קאי לחקות. ובזמנים כאלה אמרו כל האנשים: "הילד הזה בטוח חכם מאוד!" אבל זו הייתה הזכוכית שנכנסה לעינו, הזכוכית שהייתה תקועה בלבו, שגרמה לו להקניט אפילו את גרדה הקטנה, שכל נפשה הייתה מסורה לו.
המשחקים שלו היו עכשיו שונים לגמרי ממה שהיו קודם, הם היו נבונים כל כך. ביום חורף אחד, כשפתיתי השלג עפו מסביב, פרש את כנפות מעילו הכחול ותפס את השלג שירד.
"תסתכלי דרך הזכוכית הזאת, גרדה," אמר. וכל פתית נראה גדול יותר, ודמה לפרח מפואר או לכוכב יפה. היה נהדר להסתכל בזה!
"תראי כמה חכם!" אמר קאי. "זה מעניין הרבה יותר מפרחים אמיתיים! הם מדויקים ככל האפשר, אין בהם שום פגם. לו רק לא היו נמסים!"
לא עבר זמן רב אחרי זה, ויום אחד בא קאי עם כפפות גדולות, ומזחלת קטנה על גבו, וצעק ממש לתוך אוזניה של גרדה: "קיבלתי רשות לצאת לכיכר שבה האחרים משחקים!" ובן רגע הלך.
שם, בכיכר השוק, נהגו הנועזים שבנערים לקשור את המזחלות שלהם לעגלות שעברו, וכך נמשכו אחריהן ונסעו נסיעה טובה. זה היה כל כך נהדר! בדיוק כשהיו בשיא ההנאה, עברה שם מזחלת גדולה. היא הייתה צבועה כולה לבן, וישב בה מישהו עטוף בגלימת פרווה לבנה וגסה, ועל ראשו כובע פרווה לבן וגס. המזחלת נסעה פעמיים סביב הכיכר, וקאי קשר אליה את המזחלת שלו מהר ככל שיכול, ונסע איתה. הם נסעו מהר ומהר יותר אל הרחוב הסמוך, ומי שנהג במזחלת הסתובב אל קאי והנהן אליו בידידות, כאילו הם מכירים. בכל פעם שעמד להתיר את המזחלת שלו, הנהן אליו הנהג, ואז קאי ישב בשקט. וכך נסעו עד שיצאו משערי העיר. אז התחיל השלג לרדת צפוף כל כך, שהילד הקטן לא ראה אפילו אמה לפניו, ובכל זאת המשיך לנסוע. ואז פתאום הרפה מן החבל שהחזיק בידו כדי להשתחרר מן המזחלת הגדולה, אבל זה לא הועיל. המזחלת הקטנה המשיכה לדהור במהירות הרוח. אז צעק בקול רם ככל שיכול, אבל איש לא שמע אותו. השלג נערם, והמזחלת עפה הלאה, ולפעמים קפצה כאילו נסעו מעל גדרות ותעלות. הוא נבהל מאוד, וניסה לומר את תפילת "אבינו שבשמיים", אבל ככל שהתאמץ, הצליח לזכור רק את לוח הכפל.
פתיתי השלג גדלו וגדלו, עד שלבסוף נראו ממש כמו תרנגולות לבנות גדולות. פתאום עפו הצידה. המזחלת הגדולה נעצרה, והנוהג בה קם. זו הייתה גבירה. גלימתה וכובעה היו עשויים שלג. היא הייתה גבוהה ותמירה, ולבנה לבן מסנוור. זו הייתה מלכת השלג.
"נסענו מהר," אמרה, "אבל קר עד קיפאון. בוא מתחת לפרוות הדוב שלי." והיא הושיבה אותו במזחלת לידה, עטפה אותו בפרווה, והוא הרגיש כאילו הוא שוקע בתוך ערמת שלג.
"עדיין קר לך?" שאלה, ואז נשקה למצחו. אוי! הנשיקה הייתה קרה מקרח. היא חדרה עד ללבו, שכבר היה כמעט גוש קפוא. נדמה היה לו שהוא עומד למות. אבל עוד רגע, וזה היה לו נעים לגמרי, והוא לא הרגיש עוד בקור שסביבו.
"המזחלת שלי! אל תשכחי את המזחלת שלי!" זה היה הדבר הראשון שחשב עליו. היא הייתה קשורה לאחת התרנגולות הלבנות, שעפה איתה על גבה מאחורי המזחלת הגדולה. מלכת השלג נשקה לקאי עוד פעם, ואז שכח את גרדה הקטנה, ואת סבתו, ואת כל מי שהשאיר בביתו.
"עכשיו לא תקבל עוד נשיקות," אמרה, "שאם לא כן, הייתי מנשקת אותך עד מוות!"
קאי הביט בה. היא הייתה יפה מאוד. פנים חכמות יותר או נאות יותר לא יכול היה לדמיין. והיא כבר לא נראתה עשויה קרח כמו קודם, כשישבה מחוץ לחלון ורמזה לו. בעיניו הייתה מושלמת, והוא לא פחד ממנה כלל. הוא סיפר לה שהוא יודע לחשב בראש, ואפילו בשברים, ושהוא יודע כמה קילומטרים רבועים יש בארצות השונות, וכמה תושבים יש בהן. והיא חייכה בזמן שדיבר. אז נדמה היה לו שמה שהוא יודע אינו מספיק, והוא הביט למעלה, אל החלל העצום והריק שמעליו. והיא עפה איתו, עפה גבוה מעל העננים השחורים, והסערה גנחה ושרקה כאילו היא שרה איזו מנגינה עתיקה. הם עפו מעל יערות ואגמים, מעל ימים וארצות רבות. ומתחתיהם שעטה הסערה המקפיאה, הזאבים יללו, השלג חרק, ומעליהם עפו עורבים גדולים צורחים. אבל למעלה הופיע הירח, גדול מאוד ובהיר, ובו התבונן קאי במשך כל ליל החורף הארוך, הארוך. ובימים ישן לרגליה של מלכת השלג.