אבל מה עלה בגורלה של גרדה הקטנה כשקאי לא חזר? היכן יכול היה להיות? איש לא ידע, איש לא יכול היה למסור שום ידיעה. כל מה שידעו הנערים היה שראו אותו קושר את המזחלת שלו למזחלת אחרת, גדולה ומפוארת, שנסעה במורד הרחוב ויצאה מן העיר. איש לא ידע היכן הוא. דמעות עצובות רבות נשפכו, וגרדה הקטנה בכתה זמן רב ובמרירות. לבסוף אמרה שהוא בוודאי מת, שטבע בנהר שזרם סמוך לעיר. אוי! כמה ארוכים וקודרים היו ערבי החורף ההם!
לבסוף בא האביב, עם אור השמש החם.
"קאי מת ואיננו!" אמרה גרדה הקטנה.
"בזה אני לא מאמין," אמר אור השמש.
"קאי מת ואיננו!" אמרה לסנוניות.
"בזה אנחנו לא מאמינות," אמרו. ולבסוף גם גרדה הקטנה הפסיקה לחשוב כך.
"אנעל את הנעליים האדומות שלי," אמרה בוקר אחד. "קאי מעולם לא ראה אותן. ואז ארד אל הנהר ואשאל שם."
השעה הייתה מוקדמת מאוד. היא נשקה לסבתה הזקנה, שעוד ישנה, נעלה את הנעליים האדומות, והלכה לבדה אל הנהר.
"האם זה נכון שלקחת את חבר המשחקים הקטן שלי? אתן לך במתנה את הנעליים האדומות שלי, אם תחזיר לי אותו."
ונדמה היה לה שהגלים הכחולים הנהנו בצורה מוזרה. אז חלצה את נעליה האדומות, הדבר היקר ביותר שהיה לה, והשליכה את שתיהן לנהר. אבל הן נפלו קרוב לגדה, והגלים הקטנים נשאו אותן מיד אל היבשה. היה זה כאילו הנהר לא רצה לקחת את מה שהיה יקר לה מכול, כי באמת לא היה אצלו קאי הקטן. אבל גרדה חשבה שלא השליכה את הנעליים רחוק מספיק, ולכן טיפסה לתוך סירה שהייתה מונחת בין הסוף, הלכה אל קצה הסירה הרחוק, והשליכה את הנעליים. אבל הסירה לא הייתה קשורה, והתנועה שעשתה גרמה לה להיסחף מן החוף. גרדה הבחינה בכך ומיהרה לחזור, אבל לפני שהספיקה, כבר הייתה הסירה רחוקה מן היבשה יותר ממטר, והחליקה מהר הלאה.
גרדה הקטנה נבהלה מאוד והתחילה לבכות. אבל איש לא שמע אותה מלבד הדרורים, והם לא יכלו לשאת אותה אל היבשה. אבל הם עפו לאורך הגדה ושרו כאילו כדי לנחם אותה: "הנה אנחנו! הנה אנחנו!" הסירה נסחפה עם הזרם. גרדה הקטנה ישבה דוממת לגמרי, בלי נעליים, כי הנעליים שטו מאחורי הסירה, והיא לא יכלה להגיע אליהן, כי הסירה שטה מהר מהן בהרבה.
הגדות משני הצדדים היו יפות: פרחים נהדרים, עצים עתיקים, ומדרונות עם כבשים ופרות. אבל אף בן אדם לא נראה.
"אולי הנהר ייקח אותי אל קאי הקטן," אמרה, ואז נעשתה פחות עצובה. היא קמה, והביטה שעות רבות בגדות הירוקות והיפות. עד מהרה שטה על פני מטע דובדבנים גדול, ובו בית קטן עם חלונות אדומים וכחולים מוזרים. היה לו גג קש, ולפניו עמדו שני חיילי עץ על המשמר, והצדיעו בנשקם בכל פעם שמישהו עבר שם.
גרדה קראה להם, כי חשבה שהם חיים. אבל הם, כמובן, לא ענו. היא התקרבה אליהם מאוד, כי הזרם סחף את הסירה ממש קרוב ליבשה.
גרדה קראה בקול רם עוד יותר, ואז יצאה מן הבית אישה זקנה, נשענת על מקל עקום. היא חבשה כובע גדול רחב שוליים, מצויר בפרחים הנהדרים ביותר.
"ילדה קטנה ומסכנה!" אמרה הזקנה. "איך הגעת אל הנהר הגדול והסוער הזה, להיסחף כך בעולם הרחב!" ואז נכנסה הזקנה למים, תפסה את הסירה במקלה העקום, משכה אותה אל הגדה, והוציאה את גרדה הקטנה.
וגרדה שמחה כל כך להיות שוב על היבשה, אבל פחדה קצת מן הזקנה המוזרה.
"אבל בואי וספרי לי מי את ואיך הגעת לכאן," אמרה הזקנה.
וגרדה סיפרה לה הכול, והזקנה הנידה בראשה ואמרה: "המממ! המממ!" וכשגרדה סיפרה לה הכול ושאלה אותה אם לא ראתה את קאי הקטן, ענתה האישה שהוא לא עבר שם, אבל בלי ספק עוד יבוא. והיא אמרה לה לא להתעצב, אלא לטעום מן הדובדבנים שלה ולהסתכל בפרחים שלה, שהיו יפים יותר מכל אלה שבספרי התמונות, וכל אחד מהם ידע לספר סיפור שלם. אחר כך לקחה את גרדה בידה, הובילה אותה לתוך הבית הקטן, ונעלה את הדלת.
החלונות היו גבוהים מאוד, הזכוכית הייתה אדומה, כחולה וירוקה, ואור השמש זרח דרכה בצורה מופלאה בכל מיני צבעים. על השולחן עמדו הדובדבנים המשובחים ביותר, וגרדה אכלה כמה שרצתה, כי קיבלה רשות לכך. בזמן שאכלה, סירקה הזקנה את שערה במסרק זהב, ושערה התסלסל והבהיק בצבע זהוב נהדר סביב הפנים הקטנות והמתוקות, שהיו עגולות כל כך ודומות כל כך לוורד.
"הרבה פעמים התגעגעתי לילדה קטנה ויקרה כזאת," אמרה הזקנה. "עכשיו תראי כמה טוב נסתדר יחד." ובזמן שסירקה את שערה של גרדה הקטנה, שכחה הילדה את קאי, אחיה המאומץ, יותר ויותר. כי הזקנה ידעה כישוף. אבל היא לא הייתה יצור רע. היא רק עסקה קצת בכישוף לשעשוע הפרטי שלה, ועכשיו רצתה מאוד להשאיר אצלה את גרדה הקטנה. לכן יצאה אל הגן, הושיטה את מקלה העקום לעבר שיחי הוורדים, וכולם, יפים ופורחים כפי שהיו, שקעו לתוך האדמה, ואיש לא יכול היה לדעת היכן עמדו. הזקנה פחדה שאם גרדה תראה את הוורדים, תחשוב על הוורדים שלה, תיזכר בקאי הקטן, ותברח ממנה.
עכשיו הובילה את גרדה אל גן הפרחים. הו, איזה ריח ואיזה יופי היו שם! כל פרח שאפשר להעלות על הדעת, מכל עונות השנה, עמד שם במלוא פריחתו. שום ספר תמונות לא יכול היה להיות עליז יותר או יפה יותר. גרדה קפצה משמחה, ושיחקה עד שהשמש שקעה מאחורי עץ הדובדבן הגבוה. אז קיבלה מיטה יפה עם כיסוי משי אדום, ממולא בסיגליות כחולות. היא נרדמה, וחלמה חלומות נעימים כמו של מלכה ביום חתונתה.
למחרת בבוקר הלכה לשחק עם הפרחים באור השמש החם, וכך עבר יום. גרדה הכירה כל פרח, ובכל זאת, רבים ככל שהיו, נדמה היה לגרדה שאחד חסר, אף שלא ידעה איזה. יום אחד, בזמן שהביטה בכובע של הזקנה המצויר בפרחים, נראה לה היפה מכולם ורד. הזקנה שכחה למחוק אותו מכובעה כשהעלימה את האחרים באדמה. אבל כך זה כשהמחשבות אינן מרוכזות. "מה!" אמרה גרדה. "אין כאן ורדים?" והיא רצה בין הערוגות, וחיפשה וחיפשה, אבל לא נמצא אף אחד. אז ישבה ובכתה. אבל דמעותיה החמות נפלו בדיוק במקום שבו שקע שיח ורדים, וכשדמעותיה החמות השקו את האדמה, צמח השיח פתאום, רענן ופורח כמו ביום שנבלע. גרדה נישקה את הוורדים, חשבה על הוורדים היקרים שלה בבית, ואיתם על קאי הקטן.
"אוי, כמה זמן נשארתי!" אמרה הילדה הקטנה. "התכוונתי לחפש את קאי! אתם לא יודעים איפה הוא?" שאלה את הוורדים. "אתם חושבים שהוא מת ואיננו?"
"מת הוא בוודאי לא," אמרו הוורדים. "היינו באדמה, שם נמצאים כל המתים, אבל קאי לא היה שם."
"תודה רבה!" אמרה גרדה הקטנה, והלכה אל הפרחים האחרים, הביטה לתוך גביעיהם ושאלה: "אתם לא יודעים איפה קאי הקטן?"
אבל כל פרח עמד באור השמש וחלם את האגדה שלו או את הסיפור שלו. כולם סיפרו לה הרבה מאוד דברים, אבל אף אחד לא ידע דבר על קאי.
ובכן, מה אמר שושן הנמר?
"אינך שומעת את התוף? בום! בום! רק שני צלילים אלה. תמיד בום! בום! שמעי את שירת הקינה של הנשים, את קריאת הכוהנים! האישה ההודית בגלימתה הארוכה עומדת על מדורת הקבורה. הלהבות עולות סביבה וסביב בעלה המת. אבל האישה ההודית חושבת על החי שעומד במעגל שמסביב, על זה שעיניו בוערות חם יותר מן הלהבות, על זה שאש עיניו חודרת ללבה יותר מן הלהבות שבקרוב ישרפו את גופה לאפר. האם יכולה להבת הלב למות בלהבת מדורת הקבורה?"
"אני בכלל לא מבינה את זה," אמרה גרדה הקטנה.
"זה הסיפור שלי," אמר השושן.
מה אמרה החבלבל?
"מעל שביל הרים צר תלויה טירה עתיקה של אבירים. צמחים ירוקי עד עבותים צומחים על החומות המתפוררות, וסביב המרפסת, ששם עומדת עלמה נהדרת. היא מתכופפת מעל המעקה ומביטה אל הוורד. אין ורד רענן ממנה התלוי על הענפים, ואין פריחת תפוח שהרוח נושאת קלה ממנה! איך מרשרשת שמלת המשי שלה!
"'האם הוא עוד לא בא?'"
"את מתכוונת לקאי?" שאלה גרדה הקטנה.
"אני מדברת על הסיפור שלי, על החלום שלי," ענתה החבלבל.
מה אמרו הגלנתוסים, פרחי השלג?
"בין העצים תלוי קרש ארוך: זו נדנדה. שתי ילדות קטנות יושבות עליה ומתנדנדות הלוך ושוב. שמלותיהן לבנות כשלג, וסרטי משי ירוקים וארוכים מתנופפים מכובעיהן. אחיהן, שגדול מהן, עומד על הנדנדה. הוא כורך את זרועותיו סביב החבלים כדי להחזיק את עצמו, כי ביד אחת יש לו כוס קטנה, ובשנייה מקטרת חמר. הוא מפריח בועות סבון. הנדנדה נעה, והבועות מרחפות בצבעים מקסימים ומשתנים. האחרונה עוד תלויה בקצה המקטרת ומתנודדת ברוח. הנדנדה נעה. הכלב השחור הקטן, קל כבועת סבון, מזדקף על רגליו האחוריות ומנסה לעלות לנדנדה. היא נעה, הכלב נופל, נובח וכועס. מקניטים אותו, הבועה מתפוצצת! נדנדה, בועה מתפוצצת: זה השיר שלי!"
"מה שאתם מספרים אולי יפה מאוד, אבל אתם מספרים את זה בעצב כזה, ולא מזכירים את קאי."
מה אומרים היקינתונים?
"היו היו פעם שלוש אחיות, שקופות לגמרי ויפות מאוד. שמלתה של האחת הייתה אדומה, של השנייה כחולה, ושל השלישית לבנה. הן רקדו יד ביד ליד האגם השקט, באור הירח הבהיר. הן לא היו בנות פיות, אלא ילדות בנות תמותה. ריח מתוק עלה, והעלמות נעלמו ביער. הריח התחזק, ושלושה ארונות מתים, ובהם שלוש עלמות נהדרות, החליקו מתוך היער ועל פני האגם. הגחליליות הזוהרות עפו סביבם כמו אורות קטנים מרחפים. האם העלמות הרוקדות ישנות, או שהן מתות? ריח הפרחים אומר שהן מתות. פעמון הערב מצלצל למתים!"
"אתם מעציבים אותי מאוד," אמרה גרדה הקטנה. "אני לא יכולה שלא לחשוב על העלמות המתות. הו! האם קאי הקטן באמת מת? הוורדים היו באדמה, והם אומרים שלא."
"דינג, דונג!" צלצלו פעמוני היקינתונים. "אנחנו לא מצלצלים לקאי הקטן. אנחנו לא מכירים אותו. זו הדרך שלנו לשיר, היחידה שיש לנו."
וגרדה הלכה אל הנוריות, שהציצו מתוך העלים הירוקים והמבריקים.
"את שמש קטנה ובהירה!" אמרה גרדה. "אמרי לי אם את יודעת היכן אוכל למצוא את חבר המשחקים שלי."
והנורית זרחה בבהירות והביטה שוב בגרדה. איזה שיר יכלה הנורית לשיר? גם השיר שלה לא אמר דבר על קאי.
"בחצר קטנה זרחה השמש הבהירה בימים הראשונים של האביב. הקרניים החליקו במורד הקירות הלבנים של בית השכן, וסמוך לשם צמחו הפרחים הצהובים הרעננים, נוצצים כמו זהב בקרני השמש החמות. סבתא זקנה ישבה בחוץ באוויר. נכדתה, המשרתת הענייה והנאה, באה זה עתה לביקור קצר. היא נישקה את סבתה. היה זהב, זהב טהור, בנשיקה המבורכת ההיא. זהו, זה הסיפור הקטן שלי," אמרה הנורית.
"סבתא הזקנה והמסכנה שלי!" נאנחה גרדה. "כן, היא בוודאי מתגעגעת אליי. היא מצטערת עליי, כמו שהצטערה על קאי הקטן. אבל אני אחזור הביתה בקרוב, ואז אביא איתי את קאי. אין טעם לשאול את הפרחים. הם יודעים רק את החרוזים הישנים שלהם, ולא יכולים לספר לי דבר." והיא הפשילה את שמלתה כדי שתוכל לרוץ מהר יותר. אבל הנרקיס היכה אותה ברגלה בדיוק כשעמדה לקפוץ מעליו. אז עצרה, הביטה בפרח הצהוב הארוך ושאלה: "אתה אולי יודע משהו?" והתכופפה אל הנרקיס. ומה אמר?
"אני רואה את עצמי! אני רואה את עצמי! הו, כמה ריחני אני! למעלה, בעליית הגג הקטנה, עומדת רקדנית קטנה, לבושה למחצה. היא עומדת פעם על רגל אחת ופעם על שתיים. היא בזה לכל העולם, ובכל זאת חיה רק בדמיון. היא שופכת מים מן הקומקום על פיסת בד שהיא מחזיקה בידה. זה המחוך. ניקיון זה דבר יפה. השמלה הלבנה תלויה על הוו. היא כובסה בקומקום ויובשה על הגג. היא לובשת אותה, קושרת סביב צווארה מטפחת בצבע זעפרן, ואז השמלה נראית לבנה יותר. אני רואה את עצמי! אני רואה את עצמי!"
"זה לא מעניין אותי," אמרה גרדה הקטנה. "זה לא נוגע לי." ואז רצה אל הקצה הרחוק של הגן.
השער היה נעול, אבל היא טלטלה את הבריח החלוד עד שהשתחרר, והשער נפתח. וגרדה הקטנה רצה יחפה אל העולם הרחב. היא הביטה סביבה שלוש פעמים, אבל איש לא רדף אחריה. לבסוף לא יכלה עוד לרוץ. היא ישבה על אבן גדולה, וכשהביטה סביבה, ראתה שהקיץ עבר. היה סוף הסתיו. אבל את זה אי אפשר היה להרגיש בגן היפה, שבו תמיד זרחה השמש ותמיד היו פרחים כל ימות השנה.
"אוי לי, כמה זמן נשארתי!" אמרה גרדה. "הסתיו הגיע. אסור לי לנוח עוד." והיא קמה כדי להמשיך הלאה.
אוי, כמה רגליה הקטנות היו פצועות ועייפות! מסביב הכול נראה קר וגס כל כך. עלי הערבה הארוכים היו צהובים לגמרי, והערפל טפטף מהם כמו מים. עלה אחר עלה נשר. רק שיחי השזיף הבר עמדו מלאי פירות, חמוצים עד שהקהו את השיניים. הו, כמה אפל וחסר נחמה היה העולם הקודר!