גרדה נאלצה לנוח שוב, ואז, בדיוק מולה, הגיע בקפיצות עורב גדול על פני השלג הלבן. הוא כבר הביט בגרדה זמן רב והניד בראשו, ועכשיו אמר: "קרע! קרע!" שפירושו "יום טוב! יום טוב!" טוב מזה לא ידע לומר. אבל הוא חש אהדה לילדה הקטנה, ושאל אותה לאן היא הולכת לבדה בעולם. את המילה "לבד" הבינה גרדה היטב, והרגישה כמה הרבה מובע בה. לכן סיפרה לעורב את כל קורותיה, ושאלה אם לא ראה את קאי.
העורב הנהן ברצינות רבה ואמר: "ייתכן! ייתכן!"
"מה, אתה באמת חושב כך?" קראה הילדה הקטנה, וכמעט חנקה את העורב, כל כך הרבה נישקה אותו.
"לאט, לאט," אמר העורב. "נדמה לי שאני יודע. נדמה לי שזה אולי קאי הקטן. אבל עכשיו הוא שכח אותך בשביל הנסיכה."
"הוא גר אצל נסיכה?" שאלה גרדה.
"כן, הקשיבי," אמר העורב. "אבל יהיה לי קשה לדבר בשפה שלך. אם את מבינה את שפת העורבים, אוכל לספר לך טוב יותר."
"לא, לא למדתי אותה," אמרה גרדה. "אבל סבתא שלי מבינה אותה, והיא יודעת לדבר גם בשפת ג'יבריש. הלוואי שלמדתי אותה."
"לא נורא," אמר העורב. "אספר לך כמיטב יכולתי, אבל זה יהיה גרוע למדי." ואז סיפר את כל מה שידע.
"בממלכה שבה אנחנו נמצאים עכשיו גרה נסיכה שהיא חכמה בצורה יוצאת דופן. כי היא קראה את כל העיתונים שבעולם כולו, ושכחה אותם שוב, עד כדי כך היא חכמה. לא מזמן, כך מספרים, ישבה על כס המלכות שלה, שזה לא משעשע במיוחד בסך הכול, והתחילה לזמזם מנגינה ישנה, ובדיוק את השיר 'למה שלא אתחתן?' 'יש טעם בשיר הזה,' אמרה, וכך החליטה להתחתן. אבל היא רצתה בעל שיודע לענות כשמדברים אליו, לא אחד שרק נראה כאילו הוא אדם חשוב, כי זה כל כך משעמם. אז קיבצה בתופים את כל גבירות החצר, וכששמעו על כוונתה, שמחו כולן ואמרו: 'אנחנו שמחות מאוד לשמוע זאת. בדיוק על זה חשבנו.' את יכולה להאמין לכל מילה שאני אומר," אמר העורב, "כי יש לי ארוסה מאולפת שמקפצת בארמון בחופשיות גמורה, והיא סיפרה לי את כל זה.
"העיתונים יצאו מיד עם מסגרת של לבבות ועם ראשי התיבות של שם הנסיכה. ושם אפשר היה לקרוא שכל צעיר נאה רשאי לבוא לארמון ולדבר עם הנסיכה, ושמי שידבר באופן שיראה שהוא מרגיש בבית, אותו תבחר הנסיכה לבעל.
"כן, כן," אמר העורב, "את יכולה להאמין. זה נכון כמו שאני יושב כאן. אנשים באו בהמונים. היו דחיפות ומהומה, אבל איש לא הצליח, לא ביום הראשון ולא ביום השני. כולם ידעו לדבר היטב כשהיו בחוץ ברחוב. אבל ברגע שנכנסו בשערי הארמון, וראו את המשמר הלבוש כסף, ואת המשרתים בזהב על המדרגות, ואת האולמות הגדולים המוארים, נבוכו. וכשעמדו מול כס המלכות שעליו ישבה הנסיכה, כל מה שיכלו לעשות היה לחזור על המילה האחרונה שאמרו, ולשמוע אותה שוב לא עניין אותה במיוחד. זה היה כאילו האנשים בפנים היו נתונים תחת כישוף ושקעו בתרדמה עד שיצאו שוב לרחוב. כי אז, הו, אז, יכלו לפטפט די והותר. הייתה שם שורה שלמה של מחזרים, משערי העיר ועד הארמון. אני עצמי הייתי שם להסתכל," אמר העורב. "הם נעשו רעבים וצמאים, אבל מן הארמון לא קיבלו כלום, אפילו לא כוס מים. אמנם כמה מן הנבונים שבהם לקחו איתם לחם וחמאה, אבל אף אחד לא חלק עם שכנו, כי כל אחד חשב: 'שייראה רעב, ואז הנסיכה לא תרצה אותו.'"
"אבל קאי, קאי הקטן," אמרה גרדה, "מתי הוא בא? האם הוא היה ביניהם?"
"סבלנות, סבלנות, עכשיו אנחנו מגיעים אליו. ביום השלישי בא אדם קטן, בלי סוס ובלי מרכבה, וצעד באומץ רב ישר אל הארמון. עיניו זרחו כמו שלך, היה לו שיער ארוך ויפה, אבל בגדיו היו בלויים מאוד."
"זה היה קאי!" קראה גרדה בקול מלא שמחה. "הו, עכשיו מצאתי אותו!" והיא מחאה כפיים משמחה.
"היה לו תרמיל קטן על הגב," אמר העורב.
"לא, זו בוודאי הייתה המזחלת שלו," אמרה גרדה, "כי כשהלך, לקח איתו את המזחלת."
"ייתכן," אמר העורב. "לא בחנתי אותו מקרוב כל כך. אבל אני יודע מן הארוסה המאולפת שלי שכשנכנס לחצר הארמון, וראה את שומרי הראש בכסף ואת המשרתים על המדרגות, לא נבוך כלל. הוא הנהן ואמר להם: 'בטח משעמם מאוד לעמוד על המדרגות. אני, מצדי, אכנס פנימה.' האולמות נצצו בנברשות. יועצי סתרים ואנשי מעלה הסתובבו יחפים ונשאו מפתחות זהב. זה הספיק כדי שכל אחד ירגיש לא בנוח. גם המגפיים שלו חרקו בקול רם כל כך, ובכל זאת הוא לא פחד כלל."
"זה בוודאי קאי," אמרה גרדה. "אני יודעת שהיו לו מגפיים חדשים. שמעתי אותם חורקים בחדר של סבתא."
"כן, הם חרקו," אמר העורב. "והוא צעד באומץ ישר אל הנסיכה, שישבה על פנינה גדולה כמו גלגל טוויה. כל גבירות החצר, עם המשרתות שלהן ועם המשרתות של המשרתות, וכל האבירים, עם המשרתים שלהם ועם המשרתים של המשרתים, עמדו מסביב. וככל שעמדו קרוב יותר לדלת, כך נראו גאים יותר. כמעט אי אפשר היה להביט במשרת של המשרת, כל כך ביהירות עמד בפתח."
"זה בוודאי היה נורא," אמרה גרדה הקטנה. "וקאי קיבל את הנסיכה?"
"אילולא הייתי עורב, הייתי לוקח את הנסיכה בעצמי, אף שאני מאורס. אומרים שהוא דיבר טוב כמו שאני מדבר כשאני מדבר בשפת העורבים. את זה שמעתי מן הארוסה המאולפת שלי. הוא היה אמיץ ומנומס. הוא לא בא לחזר אחרי הנסיכה, אלא רק לשמוע את חוכמתה. היא מצאה חן בעיניו, והוא מצא חן בעיניה."
"כן, כן, בוודאי זה היה קאי," אמרה גרדה. "הוא היה כל כך חכם. הוא ידע לחשב שברים בראש. הו, אתה לא תיקח אותי לארמון?"
"קל מאוד לומר את זה," ענה העורב. "אבל איך נעשה זאת? אדבר על כך עם הארוסה המאולפת שלי. היא צריכה לייעץ לנו. כי את זה אני חייב לומר לך: ילדה קטנה כמוך לעולם לא תקבל רשות להיכנס."
"הו, כן, אקבל," אמרה גרדה. "כשקאי ישמע שאני כאן, הוא יצא מיד לקחת אותי."
"חכי לי כאן על המדרגות האלה," אמר העורב. הוא הניע את ראשו הלוך ושוב ועף לו.
הערב כבר ירד כשהעורב חזר. "קרע! קרע!" אמר. "היא שולחת לך את ברכותיה, והנה לחמנייה בשבילך. היא לקחה אותה מן המטבח, יש שם לחם בשפע. את בוודאי רעבה. אי אפשר שתיכנסי לארמון, כי את יחפה. השומרים בכסף והמשרתים בזהב לא ירשו זאת. אבל אל תבכי, בכל זאת תיכנסי. הארוסה שלי מכירה מדרגות אחוריות קטנות שמובילות לחדר השינה, והיא יודעת היכן להשיג את המפתח."
והם נכנסו לגן, אל השדרה הגדולה, שבה נשר עלה אחר עלה. וכשכל האורות בארמון כבו בהדרגה, הוביל העורב את גרדה הקטנה אל הדלת האחורית, שעמדה פתוחה למחצה.
הו, כמה הלם לבה של גרדה מחרדה ומגעגועים! זה היה ממש כאילו היא עומדת לעשות משהו רע, ובכל זאת רק רצתה לדעת אם קאי הקטן שם. כן, הוא חייב להיות שם. היא נזכרה בעיניו הנבונות ובשערו הארוך, בבהירות כזאת, שממש יכלה לראות אותו צוחק כמו שנהג לצחוק כשישבו מתחת לוורדים בבית. "הוא בוודאי ישמח לראות אותך, לשמוע איזו דרך ארוכה עשית בשבילו, לדעת כמה אומללים היו כולם בבית כשלא חזר."
הו, איזו בהלה ואיזו שמחה זו הייתה!
עכשיו היו על המדרגות. מנורה אחת דלקה שם, ועל הרצפה עמדה העורבת המאולפת, מסובבת את ראשה לכל עבר ומביטה בגרדה, שקדה כמו שסבתה לימדה אותה.
"הארוס שלי סיפר לי כל כך הרבה דברים טובים עלייך, עלמתי היקרה," אמרה העורבת המאולפת. "סיפורך נוגע ללב מאוד. אם תיקחי את המנורה, אלך לפנייך. נלך ישר קדימה, כי לא נפגוש איש."
"נדמה לי שיש מישהו ממש מאחורינו," אמרה גרדה. ומשהו חלף על פניהן במהירות. זה היה כמו צללים על הקיר: סוסים עם רעמות מתנופפות ורגליים דקות, ציידים, גבירות ואדונים רכובים על סוסים.
"אלה רק חלומות," אמרה העורבת. "הם באים לקחת את מחשבותיהם של בני המעלה לציד. וטוב שכך, כי עכשיו תוכלי להתבונן בהם במיטה טוב יותר. אבל אני מקווה שכשתזכי לכבוד ולמעמד, יתברר שיש לך לב אסיר תודה."
"טפו! על זה לא כדאי לדבר," אמר עורב היער.
עכשיו נכנסו לאולם הראשון, שהיה עשוי סאטן ורוד, עם פרחים מלאכותיים על הקיר. כאן חלפו החלומות במהירות, אבל הם עברו מהר כל כך, שגרדה לא יכלה לראות את בני המעלה. אולם אחד היה מפואר מהשני, ובאמת אפשר היה להיבוך. ולבסוף הגיעו לחדר השינה. התקרה דמתה לעץ דקל גדול עם עלים מזכוכית, מזכוכית יקרה. ובאמצע, על גבעול זהב עבה, היו תלויות שתי מיטות, וכל אחת מהן דמתה לשושן. אחת הייתה לבנה, ובה שכבה הנסיכה. השנייה הייתה אדומה, ובה הייתה גרדה צריכה לחפש את קאי הקטן. היא הסיטה לאחור אחד העלים האדומים, וראתה עורף שחום. הו! זה קאי! היא קראה בשמו בקול רם, וקירבה אליו את המנורה. החלומות דהרו שוב בחזרה אל החדר. הוא התעורר, הפנה את ראשו, ו... זה לא היה קאי הקטן!
הנסיך דמה לו רק בעורף, אבל הוא היה צעיר ונאה. ומתוך עלי השושן הלבנים הציצה גם הנסיכה ושאלה מה קרה. אז בכתה גרדה הקטנה, וסיפרה לה את כל קורותיה, ואת כל מה שעשו בשבילה העורבים.
"ילדה קטנה ומסכנה!" אמרו הנסיך והנסיכה. הם שיבחו מאוד את העורבים, ואמרו להם שהם לא כועסים עליהם כלל, אבל שלא יעשו זאת שוב. ובכל זאת יקבלו פרס. "האם תרצו לעוף כאן בחופשיות," שאלה הנסיכה, "או שתרצו מינוי קבוע כעורבי החצר, עם כל השיירים מן המטבח?"
ושני העורבים קדו וביקשו מינוי קבוע, כי חשבו על זקנתם, ואמרו: "טוב שיש מה לאכול לימי הזקנה."
והנסיך קם ונתן לגרדה לישון במיטתו, ויותר מזה לא יכול לעשות. היא שילבה את ידיה הקטנות וחשבה: "כמה טובים בני האדם ובעלי החיים!" ואז נרדמה וישנה שנה עמוקה. כל החלומות עפו שוב פנימה, ועכשיו נראו כמו מלאכים. הם משכו מזחלת קטנה, וקאי הקטן ישב בה והנהן בראשו. אבל הכול היה רק חלום, ולכן נעלם הכול ברגע שהתעוררה.
למחרת הלבישו אותה מכף רגל ועד ראש במשי ובקטיפה. הציעו לה להישאר בארמון ולחיות חיים מאושרים, אבל היא ביקשה כרכרה קטנה עם סוס רתום לפניה, וזוג נעליים קטן. אז, אמרה, תצא שוב לעולם הרחב לחפש את קאי.
נתנו לה נעליים ומופת פרווה לחימום הידיים, והלבישו אותה יפה מאוד. וכשעמדה לצאת, נעצרה לפני הדלת כרכרה חדשה. היא הייתה עשויה זהב טהור, וסמלי הנסיך והנסיכה זרחו עליה כמו כוכב. העגלון, המשרתים והפרשים שרכבו לפניה, כי גם פרשים היו שם, כולם חבשו כתרי זהב. הנסיך והנסיכה עזרו לה בעצמם לעלות לכרכרה, ואיחלו לה הצלחה. עורב היער, שעכשיו היה נשוי, ליווה אותה בשלוש הפרסאות הראשונות. הוא ישב לצד גרדה, כי לא יכול היה לסבול לנסוע כשגבו לכיוון הנסיעה. העורבת השנייה עמדה בפתח ונפנפה בכנפיה. היא לא יכלה ללוות את גרדה, כי סבלה מכאבי ראש מאז שקיבלה מינוי קבוע ואכלה כל כך הרבה. הכרכרה הייתה מרופדת מבפנים בסוכריות, ובמושבים היו פירות ועוגיות דבש.
"היי שלום! היי שלום!" קראו הנסיך והנסיכה. וגרדה בכתה, והעורב בכה. כך עברו הפרסאות הראשונות, ואז נפרד ממנה העורב, וזו הייתה הפרידה הכואבת מכולן. הוא עף לעץ, והכה בכנפיו השחורות כל עוד יכול היה לראות את הכרכרה, שזרחה מרחוק כמו קרן שמש.