כשהשחר התבהר נסוגונו מן החלון שממנו התבוננו במאדימים, וירדנו בשקט רב למטה.
התותחן הסכים איתי שהבית אינו מקום להישאר בו. הוא התכוון, אמר, לעשות את דרכו לכיוון לונדון, ומשם להצטרף שוב לסוללה שלו: מספר 12, של התותחנים הרכובים. התוכנית שלי הייתה לחזור מיד ללת'רהד; וכה רב הרושם שעשה עליי כוחם של המאדימים שהחלטתי לקחת את אשתי לניוהייבן, ולצאת איתה מן הארץ מיד. כי כבר ראיתי בבירור שהארץ סביב לונדון חייבת בהכרח להיות זירת מאבק הרסני לפני שיצורים כאלה יוכלו להיות מושמדים.
בינינו לבין לת'רהד, לעומת זאת, שכב הגליל השלישי, עם הענקים השומרים עליו. אילו הייתי לבד, אני חושב שהייתי מנסה את מזלי וחוצה את השטח. אבל התותחן הניא אותי: "זה לא חסד לאישה מן הסוג הנכון," אמר, "לעשות אותה אלמנה;" ובסוף הסכמתי ללכת איתו, בחסות היערות, צפונה עד סטריט קובהאם לפני שאפרד ממנו. משם אעשה עיקוף גדול דרך אפסום כדי להגיע ללת'רהד.
הייתי יוצא מיד, אבל חברי היה בשירות פעיל והוא ידע יותר טוב מזה. הוא גרם לי לחפש בבית בקבוקון, שמילא בוויסקי; ומילאנו כל כיס פנוי בחבילות ביסקוויטים ובפרוסות בשר. אז זחלנו מן הבית, ורצנו מהר ככל שיכולנו במורד הדרך הגרועה שבה באתי בלילה. הבתים נראו נטושים. בדרך שכבה קבוצה של שלוש גופות חרוכות צמודות זו לזו, שהומתו בקרן החום; ופה ושם היו דברים שאנשים הפילו: שעון, נעל בית, כפית כסף, וחפצי ערך עלובים כאלה. בפינה הפונה למעלה לעבר הדואר עגלה קטנה, מלאה בתיבות וברהיטים, ובלי סוס, נטתה על גלגל שבור. קופת מזומנים נופצה בחיפזון ונזרקה מתחת להריסות.
מלבד בית השומר בבית היתומים, שעדיין בער, אף אחד מן הבתים לא סבל הרבה כאן. קרן החום גילחה את ראשי הארובות וחלפה. ובכל זאת, מלבדנו, לא נראה שיש נפש חיה על גבעת מייברי. רוב התושבים נמלטו, אני מניח, דרך דרך ווקינג העתיקה: הדרך שבה לקחתי כשנסעתי ללת'רהד: או שהתחבאו.
ירדנו בסמטה, ליד גופת האיש בשחור, ספוגה עכשיו מברד הלילה, ופרצנו לתוך היערות לרגלי הגבעה. נדחקנו דרכם לעבר מסילת הברזל בלי לפגוש נפש. היערות שמעבר למסילה היו רק הריסות מצולקות ומושחרות של יערות; ברובם העצים נפלו, אבל חלק מסוים עדיין עמד, גזעים אפורים עגומים, עם עלווה חומה כהה במקום ירוקה.
בצד שלנו האש לא עשתה יותר מלחרוך את העצים הקרובים; היא לא הצליחה להיאחז. במקום אחד עבדו חוטבי העצים בשבת; עצים, כרותים וגזומים זה עתה, שכבו בקרחה, עם ערמות נסורת ליד מכונת המסור והמנוע שלה. קרוב לשם היה צריף זמני, נטוש. לא היה משב רוח הבוקר, והכול היה דומם באופן מוזר. אפילו הציפורים שתקו, וכשמיהרנו הלאה דיברנו אני והתותחן בלחישות והבטנו מדי פעם מעבר לכתפינו. פעם או פעמיים עצרנו להקשיב.
אחרי זמן מה התקרבנו לדרך, ובעודנו עושים כן שמענו קרקוש פרסות וראינו בין גזעי העצים שלושה פרשים רוכבים לאט לעבר ווקינג. קראנו להם, והם עצרו בזמן שמיהרנו אליהם. זה היה סגן ושני טוראים מן ההוסרים ה-8, עם מעמד כמו תאודוליט, שהתותחן אמר לי שהוא הליוגרף.
"אתם האנשים הראשונים שראיתי באים בדרך הזאת הבוקר," אמר הסגן. "מה מתבשל?"
קולו ופניו היו להוטים. האנשים מאחוריו בהו בסקרנות. התותחן קפץ במורד הגדה אל הדרך והצדיע.
"התותח הושמד אמש, אדוני. התחבאתי. מנסה להצטרף שוב לסוללה, אדוני. תגיעו לטווח ראייה של המאדימים, אני מצפה, בערך קילומטר בדרך הזאת."
"איך לעזאזל הם נראים?" שאל הסגן.
"ענקים בשריון, אדוני. שלושים מטר גובה. שלוש רגליים וגוף כמו אלומיניום, עם ראש אדיר גדול בברדס, אדוני."
"עזוב!" אמר הסגן. "איזה שטויות ארורות!"
"תראה, אדוני. הם נושאים מין תיבה, אדוני, שיורה אש ומכה אותך למוות."
"למה אתה מתכוון: תותח?"
"לא, אדוני," והתותחן התחיל תיאור חי של קרן החום. באמצע קטע אותו הסגן והרים את עיניו אליי. עדיין עמדתי על הגדה לצד הדרך.
"זה נכון לגמרי," אמרתי.
"ובכן," אמר הסגן, "אני מניח שזה התפקיד שלי לראות את זה גם. תשמע": לתותחן: "אנחנו מוצבים כאן להוציא אנשים מבתיהם. מוטב שתמשיך ותתייצב אצל בריגדיר-גנרל מרווין, ותספר לו כל מה שאתה יודע. הוא בוויברידג'. מכיר את הדרך?"
"אני מכיר," אמרתי; והוא הפנה שוב את סוסו דרומה.
"קילומטר, אתה אומר?" אמר.
"לכל היותר," עניתי, והצבעתי מעל צמרות העצים דרומה. הוא הודה לי ורכב הלאה, ולא ראינו אותם עוד.
הלאה משם נתקלנו בקבוצה של שלוש נשים ושני ילדים בדרך, עסוקים בפינוי בית קטן של פועל. הם השיגו עגלת יד קטנה, וערמו עליה צרורות לא נקיים למראה ורהיטים עלובים. כולם היו עסוקים בשקידה רבה מדי מכדי לדבר איתנו כשחלפנו.
ליד תחנת בייפליט יצאנו מבין עצי האורן, ומצאנו את הארץ שלווה ושקטה תחת אור שמש הבוקר. היינו הרחק מטווח קרן החום שם, ואילולא הנטישה השקטה של חלק מן הבתים, תנועת האריזה הנמרצת באחרים, וקבוצת החיילים העומדת על הגשר מעל המסילה ובוהה במורד הקו לעבר ווקינג, היום היה נראה מאוד כמו כל יום ראשון אחר.
כמה עגלות חווה ועגלות נעו בחריקה לאורך הדרך לאדלסטון, ופתאום דרך שער של שדה ראינו, על פני מרחב של אחו שטוח, שישה תותחי שתים עשרה ליברות עומדים בסדר במרחקים שווים ומכוונים לעבר ווקינג. התותחנים עמדו ליד התותחים מחכים, ועגלות התחמושת היו במרחק ענייני. האנשים עמדו כמעט כאילו במסדר.
"זה טוב!" אמרתי. "הם יקבלו לפחות ירייה הוגנת אחת."
התותחן היסס בשער.
"אני אמשיך," אמר.
הלאה לעבר וייברידג', ממש מעבר לגשר, היו כמה אנשים במקטורני עבודה לבנים מקימים סוללת עפר ארוכה, ועוד תותחים מאחור.
"זה קשת וחצים נגד הברק, בכל מקרה," אמר התותחן. "הם עוד לא ראו את קרן האש ההיא."
הקצינים שלא היו עסוקים בפעולה עמדו ובהו מעל צמרות העצים לדרום-מערב, והאנשים החופרים היו עוצרים מדי פעם לבהות באותו כיוון.
בייפליט הייתה במהומה; אנשים ארזו, ועשרים הוסרים, חלקם רגליים, חלקם רכובים, רדפו אחריהם. שלוש או ארבע עגלות ממשלה שחורות, עם צלבים בעיגולים לבנים, ואומניבוס ישן, בין כלי רכב אחרים, הועמסו ברחוב הכפר. היו עשרות אנשים, רובם שומרי שבת מספיק כדי ללבוש את בגדיהם הטובים ביותר. לחיילים היה קושי עצום לגרום להם להבין את חומרת מצבם. ראינו זקן מצומק אחד עם תיבה עצומה ועשרים או יותר עציצים ובהם סחלבים, מתווכח בכעס עם הרב"ט שרצה להשאיר אותם מאחור. עצרתי ותפסתי את זרועו.
"אתה יודע מה יש שם?" אמרתי, מצביע על צמרות האורנים שהסתירו את המאדימים.
"אה?" אמר, מסתובב. "הסברתי שאלה יקרי ערך."
"מוות!" צעקתי. "המוות בא! מוות!" ובהשאירי אותו לעכל את זה אם יוכל, מיהרתי הלאה אחרי התותחן. בפינה הבטתי לאחור. החייל עזב אותו, והוא עדיין עמד ליד התיבה שלו, עם עציצי הסחלבים על מכסה שלה, ובהה במעורפל מעל העצים.
איש בוויברידג' לא יכול היה לומר לנו איפה הוקם המטה; כל המקום היה במהומה כזאת שלא ראיתי אף פעם בשום עיירה קודם. עגלות, כרכרות בכל מקום, ערב רב מדהים ביותר של כלי רכב וסוסים. התושבים המכובדים של המקום, גברים בבגדי גולף ושיט, נשים לבושות בנאות, ארזו, בטלני שפת הנהר עזרו במרץ, ילדים נרגשים, וברובם, מאושרים מאוד מן השינוי המדהים הזה בחוויות יום הראשון שלהם. בתוך כל זה הכומר הנכבד ערך באומץ רב תפילה מוקדמת, ופעמונו צלצל מעל ההתרגשות.
אני והתותחן, יושבים על מדרגת ברזיית השתייה, אכלנו ארוחה סבירה מאוד ממה שהבאנו איתנו. סיורים של חיילים: כאן לא עוד הוסרים, אלא רימונאים בלבן: הזהירו אנשים לזוז עכשיו או למצוא מקלט במרתפיהם ברגע שהירי יתחיל. ראינו כשחצינו את גשר הרכבת שהמון גדל של אנשים התאסף בתחנת הרכבת ובסביבתה, והרציף השוקק היה ערום בתיבות ובחבילות. התנועה הרגילה הופסקה, אני מאמין, כדי לאפשר מעבר של כוחות ותותחים לצ'רטסי, ושמעתי מאז שמאבק פראי התרחש על מקומות ברכבות המיוחדות שהופעלו בשעה מאוחרת יותר.
נשארנו בוויברידג' עד הצהריים, ובשעה זו מצאנו את עצמנו במקום ליד תא השיט של שפרטון שבו הוויי והתמזה מתחברים. חלק מן הזמן בילינו בעזרה לשתי נשים זקנות לארוז עגלה קטנה. לוויי יש שפך משולש, ובמקום הזה אפשר לשכור סירות, והייתה מעבורת לרוחב הנהר. בצד שפרטון היה פונדק עם מדשאה, ומעבר לזה מגדל כנסיית שפרטון: הוא הוחלף מאז בצריח: התנשא מעל העצים.
כאן מצאנו המון נרגש ורועש של פליטים. עדיין המנוסה לא הפכה לבהלה, אבל כבר היו הרבה יותר אנשים מכפי שכל הסירות שהלכו הלוך ושוב יכלו להעביר. אנשים באו מתנשפים תחת משאות כבדים; בעל ואישה אחד אפילו נשאו ביניהם דלת קטנה של מחסן, ועליה ערומים כמה מחפצי ביתם. איש אחד אמר לנו שהוא מתכוון לנסות להימלט מתחנת שפרטון.
היו הרבה צעקות, ואיש אחד אפילו התבדח. הרעיון שנראה שהיה לאנשים כאן היה שהמאדימים הם פשוט בני אדם אימתניים, שאולי יתקפו ויבזזו את העיירה, וודאי יושמדו בסוף. מדי פעם אנשים היו מעיפים מבט עצבני מעבר לוויי, אל האחו לעבר צ'רטסי, אבל הכול שם היה דומם.
מעבר לתמזה, מלבד בדיוק במקום שבו הסירות נחתו, הכול היה שקט, בניגוד חי לצד סארי. האנשים שירדו שם מן הסירות צעדו משם במורד הסמטה. המעבורת הגדולה בדיוק עשתה נסיעה. שלושה או ארבעה חיילים עמדו על מדשאת הפונדק, בוהים ומתבדחים על הפליטים, בלי להציע עזרה. הפונדק היה סגור, כי היה עכשיו בשעות האסורות.
"מה זה?" קרא שייט, ו"שתוק, טיפש!" אמר איש לידי לכלב מייבב. אז הקול בא שוב, הפעם מכיוון צ'רטסי, חבטה עמומה: קול של תותח.
הלחימה התחילה. כמעט מיד סוללות בלתי נראות מעבר לנהר מימיננו, בלתי נראות בגלל העצים, הצטרפו למקהלה, יורות בכבדות זו אחר זו. אישה צרחה. כולם עמדו קפואים מן ההמולה הפתאומית של הקרב, קרוב אלינו ובכל זאת בלתי נראה לנו. שום דבר לא נראה מלבד אחו שטוח, פרות רועות באדישות ברובן, וערבות כסופות גזומות ללא תנועה באור השמש החם.
"החיילים יעצרו אותם," אמרה אישה לידי, בספק. ערפל עלה מעל צמרות העצים.
אז פתאום ראינו שטף עשן הרחק במעלה הנהר, נשיפת עשן שזינקה לאוויר ונתלתה; ומיד הקרקע עלתה מתחת לרגליים ופיצוץ כבד הרעיד את האוויר, ניפץ שניים או שלושה חלונות בבתים הסמוכים, והשאיר אותנו נדהמים.
"הנה הם!" צעק איש בסוודר כחול. "שם! אתם רואים אותם? שם!"
מהר, זה אחר זה, אחד, שניים, שלושה, ארבעה מן המאדימים המשוריינים הופיעו, הרחק מעל העצים הקטנים, על פני האחו השטוח שנמתח לעבר צ'רטסי, וצועדים בחיפזון לעבר הנהר. דמויות קטנות עטופות ברדס הם נראו בהתחלה, הולכים בתנועה מתגלגלת ומהר כמו ציפורים עפות.
אז, מתקדם באלכסון לעברנו, בא חמישי. גופיהם המשוריינים נצצו בשמש כשנסחפו במהירות קדימה על התותחים, גדלים במהירות ככל שהתקרבו. אחד בקצה השמאלי, הרחוק ביותר כלומר, הניף תיבה עצומה גבוה באוויר, וקרן החום הרפאית והנוראה שכבר ראיתי בליל שישי הכתה לעבר צ'רטסי, ופגעה בעיירה.
למראה היצורים המוזרים, המהירים והנוראים האלה נראה לי ההמון ליד שפת המים מוכה אימה לרגע. לא היו צרחות או צעקות, אלא דממה. אז מלמול צרוד ותנועת רגליים: התזה מן המים. איש, מבוהל מדי מכדי להפיל את המזוודה שנשא על כתפו, הסתובב ושלח אותי מתנודד במכה מפינת משאו. אישה דחפה אותי בידה ומיהרה על פניי. הסתובבתי עם שטף האנשים, אבל לא הייתי מבועת מכדי לחשוב. קרן החום הנוראה הייתה בדעתי. להיכנס מתחת למים! זהו!
"היכנסו מתחת למים!" צעקתי, בלי שישמעו.
הסתובבתי שוב, ומיהרתי לעבר המאדימי המתקרב, מיהרתי ישר במורד חוף החצץ ובבת אחת לתוך המים. אחרים עשו אותו דבר. סירה מלאה אנשים שחזרה זינקה החוצה כשמיהרתי על פניה. האבנים מתחת לרגליי היו בוציות וחלקלקות, והנהר היה נמוך כל כך שרצתי אולי שישה מטרים בקושי עד המותניים. אז, כשהמאדימי התנשא מעליי בקושי מאתיים מטרים משם, השלכתי את עצמי קדימה מתחת לפני המים. ההתזות של האנשים בסירות הקופצים לנהר נשמעו כמו רעמים באוזניי. אנשים עלו לחוף בחיפזון בשני צדי הנהר. אבל המכונה המאדימית לא שמה לב לעת עתה לאנשים הרצים לכאן ולכאן יותר משאדם היה שם לב למהומת הנמלים בקן שבו בעטה רגלו. כשהרמתי, חנוק למחצה, את ראשי מעל המים, ברדס המאדימי הצביע על הסוללות שעדיין ירו מעבר לנהר, וכשהתקדם שחרר את מה שהיה ודאי מחולל קרן החום.
עוד רגע והוא היה על הגדה, ובצעד אחד מבוסס באמצע הדרך לרוחב. ברכי רגליו הקדמיות התכופפו בגדה הרחוקה, ועוד רגע והוא הזדקף שוב למלוא גובהו, קרוב לכפר שפרטון. מיד ירו בבת אחת ששת התותחים שבלי שאיש בגדה הימנית ידע, הוסתרו מאחורי שולי הכפר ההוא. ההלם הפתאומי והקרוב, האחרון צמוד לראשון, הקפיץ את ליבי. המפלצת כבר הרימה את התיבה המחוללת את קרן החום כשהפגז הראשון התפוצץ חמישה מטרים מעל הברדס.
נתתי צעקת תדהמה. לא ראיתי ולא חשבתי על ארבע המפלצות המאדימיות האחרות; תשומת ליבי הייתה מרותקת לאירוע הקרוב יותר. בבת אחת התפוצצו עוד שני פגזים באוויר ליד הגוף כשהברדס הסתובב בזמן לקבל, אבל לא בזמן להתחמק, את הפגז הרביעי.
הפגז התפוצץ ישר בפניו של הדבר. הברדס התנפח, הבזיק, הועף בתריסר שברים קרועים של בשר אדום ומתכת נוצצת.
"פגיעה!" צעקתי, במשהו בין צרחה לתרועה.
שמעתי צעקות עונות מן האנשים במים סביבי. יכולתי לזנק מן המים בצהלה הרגעית ההיא.
הענק כרות הראש התנודד כמו ענק שיכור; אבל הוא לא נפל. הוא חזר לשיווי משקלו בנס, ובלי לשים לב עוד לצעדיו ועם המצלמה שירתה את קרן החום מורמת עכשיו בנוקשות, התנודד במהירות לעבר שפרטון. התבונה החיה, המאדימי שבתוך הברדס, נהרג ונותז לארבע רוחות השמים, והדבר היה עכשיו רק מתקן מסובך של מתכת המסתחרר להשמדה. הוא נסע בקו ישר, בלי יכולת להיות מכוון. הוא פגע במגדל כנסיית שפרטון, ניפץ אותו כפי שמכת איל ניגוח הייתה עושה, סטה הצידה, נתקל הלאה וקרס בכוח עצום לתוך הנהר מחוץ לטווח ראייתי.
פיצוץ אלים הרעיד את האוויר, וסילון של מים, אדים, בוץ ומתכת מנופצת זינק גבוה לשמים. כשמצלמת קרן החום פגעה במים, הם הבזיקו מיד לאדים. עוד רגע וגל עצום, כמו גל גאות בוצי אבל חם כמעט עד כווייה, בא סוחף סביב העיקול במעלה הזרם. ראיתי אנשים נאבקים לעבר החוף, ושמעתי את צרחותיהם וצעקותיהם בקלישות מעל הרתיחה והשאגה של קריסת המאדימי.
לרגע לא שמתי לב לחום, שכחתי את הצורך הברור לשמור על עצמי. התזתי דרך המים הסוערים, דוחף הצידה איש בשחור כדי לעשות כן, עד שיכולתי לראות מעבר לעיקול. חצי תריסר סירות נטושות היטלטלו בלי מטרה על מהומת הגלים. המאדימי שנפל נראה במורד הזרם, שוכב לרוחב הנהר, ושקוע ברובו.
ענני אדים סמיכים נשפכו מן ההריסות, ודרך הפיסות המסתחררות בסערה יכולתי לראות, לסירוגין ובמעורפל, את הגפיים הענקיות חובצות את המים ומטיחות התזה ורסס של בוץ וקצף לאוויר. הזרועות התנודדו והכו כמו זרועות חיות, ומלבד חוסר התכלית חסר האונים של התנועות האלה, היה כאילו איזה דבר פצוע נאבק על חייו בין הגלים. כמויות עצומות של נוזל חום-אדמדם פרצו בסילונים רועשים מן המכונה.
תשומת ליבי הוסטה מן הפרפורים האלה בצרחה זועמת, כמו של הדבר שנקרא צופר במפעלים בערי התעשייה שלנו. איש, עד הברכיים ליד שביל הגרירה, צעק אליי בלי שאשמע והצביע. בהביטי לאחור, ראיתי את המאדימים האחרים מתקדמים בצעדי ענק במורד גדת הנהר מכיוון צ'רטסי. תותחי שפרטון דיברו הפעם לשווא.
על כך צללתי מיד מתחת למים, ובעצירת נשימה עד שהתנועה הייתה ייסורים, התקדמתי בכאב מתחת לפני המים כמה שיכולתי. המים היו במהומה סביבי, ומתחממים במהירות.
כשהרמתי לרגע את ראשי לנשום ולהעיף את השיער והמים מעיניי, האדים עלו בערפל לבן מסתחרר שבהתחלה הסתיר את המאדימים לגמרי. הרעש היה מחריש אוזניים. אז ראיתי אותם במעומעם, דמויות אפורות ענקיות, מוגדלות בערפל. הם חלפו על פניי, ושניים רכנו מעל הריסות חברם המקציפות והסוערות.
השלישי והרביעי עמדו לידו במים, אחד אולי מאתיים מטרים ממני, השני לעבר ללהאם. מחוללי קרני החום התנופפו גבוה, והקרניים השורקות הכו למטה לכאן ולכאן.
האוויר היה מלא קול, התנגשות מחרישה ומבלבלת של רעשים: השאון המצלצל של המאדימים, התרסקות בתים נופלים, חבטת עצים, גדרות, סככות הפורצים בלהבה, והפצפוץ והשאגה של האש. עשן שחור וסמיך זינק למעלה להתערבב באדים מן הנהר, וכשקרן החום הלכה הלוך ושוב מעל וייברידג' פגיעתה סומנה בהבזקים של לבן לוהט, שפינו מיד את מקומם לריקוד מעשן של להבות מזוויעות. הבתים הקרובים עוד עמדו שלמים, מחכים לגורלם, צלליים, קלושים וחיוורים באדים, והאש מאחוריהם הולכת הלוך ושוב.
לרגע אולי עמדתי שם, עד החזה במים הכמעט רותחים, המום ממצבי, חסר תקווה להימלט. דרך ההבל יכולתי לראות את האנשים שהיו איתי בנהר מטפסים מן המים דרך הקנים, כמו צפרדעים קטנות הממהרות דרך העשב מפני התקדמות אדם, או רצים הלוך ושוב באימה גמורה על שביל הגרירה.
אז פתאום ההבזקים הלבנים של קרן החום באו מזנקים לעברי. הבתים קרסו כשהתמוססו במגעה, ופלטו להבות; העצים הפכו לאש בשאגה. הקרן הבהבה למעלה ולמטה לאורך שביל הגרירה, מלקקת את האנשים שרצו לכאן ולכאן, וירדה אל שפת המים פחות מחמישים מטרים מן המקום שבו עמדתי. היא נסחפה לרוחב הנהר לשפרטון, והמים במסלולה עלו בתלם רותח מוכתר באדים. הסתובבתי לעבר החוף.
עוד רגע והגל העצום, כמעט בנקודת הרתיחה, הסתער עליי. צרחתי בקול רם, וכווי, עיוור למחצה, מתייסר, התנודדתי דרך המים המזנקים והשורקים לעבר החוף. אילו רגלי הייתה מועדת, זה היה הסוף. נפלתי בחוסר אונים, לעיני המאדימים, על לשון החצץ הרחבה והחשופה שיורדת לסמן את הזווית של הוויי והתמזה. לא ציפיתי לשום דבר מלבד מוות.
יש לי זיכרון עמום של רגל מאדימי יורדת במרחק עשרים מטרים מראשי, נתקעת ישר בחצץ הרופף, מסחררת אותו לכאן ולכאן ומתרוממת שוב; של מתח ארוך, ואז של הארבעה נושאים ביניהם את הריסות חברם, ברורים עכשיו ועד מהרה קלושים דרך צעיף עשן, מתרחקים בלי סוף, כך נראה לי, על פני מרחב עצום של נהר ואחו. ואז, לאט מאוד, הבנתי שבנס נמלטתי.