אחרי שקיבלו את השיעור הפתאומי הזה בכוחם של כלי הנשק הארציים, נסוגו המאדימים למקומם המקורי בשטח המרעה של הורסל; ובחיפזונם, ומוכבדים בהריסות חברם המרוסק, הם ודאי התעלמו מקורבנות תועים וזניחים רבים כמוני. אילו היו עוזבים את חברם ודוחקים הלאה מיד, לא היה באותו זמן דבר בינם לבין לונדון מלבד סוללות של תותחי שתים עשרה ליברות, והם היו מגיעים בוודאי לבירה לפני הידיעות על התקרבותם; פתאומית, נוראה והרסנית כמו רעידת האדמה שהרסה את ליסבון לפני מאה שנים הייתה ביאתם.
אבל הם לא מיהרו. גליל בא אחר גליל במעופו הבין-כוכבי; כל עשרים וארבע שעות הביאו להם תגבורת. ובינתיים שלטונות הצבא והצי, ערים עכשיו לגמרי לכוחם העצום של יריביהם, עבדו במרץ זועם. בכל דקה הוצב תותח חדש עד שלפני הדמדומים, כל חורשה, כל שורה של וילות פרבריות על המדרונות ההרריים סביב קינגסטון ורישמונד, הסתירו לוע שחור מצפה. ודרך האזור החרוך והשומם: אולי חמישים קילומטרים רבועים בסך הכול: שהקיף את מחנה המאדימים בשטח המרעה של הורסל, דרך כפרים חרוכים והרוסים בין העצים הירוקים, דרך הקמרונות המושחרים והמעשנים שעד לפני יום היו חורשות אורן, זחלו הסיירים המסורים עם ההליוגרפים שעמדו להזהיר את התותחנים מפני התקרבות המאדימים. אבל המאדימים הבינו עכשיו את שליטתנו בארטילריה ואת הסכנה בקרבת בני אדם, ואף אדם לא העז להתקרב לקילומטר וחצי מאחד הגלילים, אלא במחיר חייו.
נראה שהענקים האלה בילו את החלק המוקדם של אחר הצהריים בהליכה הלוך ושוב, מעבירים הכול מן הגליל השני והשלישי: השני במגרש הגולף של אדלסטון והשלישי בפירפורד: אל הבור המקורי שלהם בשטח המרעה של הורסל. מעל זה, מעל האברש המושחר והבניינים ההרוסים שנמתחו לרוחב ולאורך, עמד אחד כזקיף, בעוד השאר נטשו את מכונות הלחימה העצומות שלהם וירדו לבור. הם עבדו קשה שם עד מאוחר בלילה, ועמוד העשן הירוק והסמיך המתנשא שעלה משם נראה מן הגבעות סביב מרו, ואפילו, אומרים, מגבעות בנסטד ואפסום.
ובעוד המאדימים מאחוריי מתכוננים כך לגיחתם הבאה, ומלפניי האנושות מתקבצת לקרב, עשיתי את דרכי בעמל ובמאמץ אינסופיים מן האש והעשן של וייברידג' הבוערת לעבר לונדון.
ראיתי סירה נטושה, קטנה מאוד ורחוקה, נסחפת במורד הזרם; ובהשליכי את רוב בגדיי הספוגים, הלכתי אחריה, השגתי אותה, וכך נמלטתי מן ההשמדה ההיא. לא היו משוטים בסירה, אבל הצלחתי לחתור, ככל שידיי הכוויות הרשו, במורד הנהר לעבר הליפורד ווולטון, הולך באופן מייגע מאוד ומביט כל הזמן לאחור, כמו שאתם יכולים להבין היטב. הלכתי לאורך הנהר, כי חשבתי שהמים נותנים לי את הסיכוי הטוב ביותר להימלט אם הענקים האלה יחזרו.
המים החמים מנפילת המאדימי נסחפו במורד הזרם איתי, כך שבמשך רוב הקילומטר הראשון יכולתי לראות מעט משתי הגדות. אולם פעם הבחנתי בשורה של דמויות שחורות ממהרות על פני האחו מכיוון וייברידג'. הליפורד, כך נראה, הייתה נטושה, וכמה מן הבתים הפונים אל הנהר בערו. היה מוזר לראות את המקום שקט לגמרי, שומם לגמרי תחת השמים הכחולים החמים, והעשן וחוטי להבה קטנים עולים ישר אל חום אחר הצהריים. מעולם קודם לא ראיתי בתים בוערים בלי ליווי של המון מפריע. מעט הלאה הקנים היבשים במעלה הגדה עישנו ולהטו, וקו אש בפנים הארץ צעד ביציבות על פני שדה חציר מאוחר.
זמן רב נסחפתי, כה כאוב ועייף הייתי אחרי האלימות שעברתי, וכה עז היה החום על המים. אז פחדיי גברו עליי שוב, וחזרתי לחתור. השמש צרבה את גבי החשוף. לבסוף, כשהגשר בוולטון נראה מעבר לעיקול, הקדחת והעילפון שלי גברו על פחדיי, ועליתי על הגדה של מידלסקס ושכבתי, חולה כמוות, בעשב הארוך. אני מניח שהשעה הייתה אז בערך ארבע או חמש. קמתי עד מהרה, הלכתי אולי קילומטר בלי לפגוש נפש, ואז שכבתי שוב בצל גדר חיה. נראה לי שאני זוכר שדיברתי, בהזיה, לעצמי במאמץ האחרון ההוא. הייתי גם צמא מאוד, ומצטער במרירות שלא שתיתי יותר מים. דבר מוזר הוא שהרגשתי כעס על אשתי; אינני יכול להסביר זאת, אבל רצוני חסר האונים להגיע ללת'רהד הטריד אותי מאוד.
אינני זוכר בבירור את הגעת הכומר, כך שכנראה נמנמתי. נעשיתי מודע לו כדמות יושבת בשרוולי חולצה מוכתמים בפיח, ופניו המגולחות למשעי מורמות ובוהות בהבהוב קלוש שרקד על פני השמים. השמים היו מה שנקרא שמי קוליאס: שורות על שורות של פלומות עננים קלושות, נגועות בקלות בשקיעת אמצע הקיץ.
הזדקפתי, ולרשרוש תנועתי הביט בי מהר.
"יש לך מים?" שאלתי בפתאומיות.
הוא הניד בראשו.
"אתה מבקש מים כבר שעה," אמר.
לרגע שתקנו, בוחנים זה את זה. אני מעז לומר שמצא אותי דמות מוזרה למדי, עירום, מלבד מכנסיי וגרביי הספוגים מים, כווי, ופניי וכתפיי מושחרים מן העשן. פניו היו חולשה בהירה, סנטרו נסוג, ושערו שכב בתלתלים פריכים, כמעט בצבע פשתן, על מצחו הנמוך; עיניו היו גדולות למדי, כחולות חיוורות, ובוהות בריקנות. הוא דיבר בפתאומיות, מביט ממני הלאה בריקנות.
"מה פירוש הדבר?" אמר. "מה פירוש הדברים האלה?"
בהיתי בו ולא עניתי.
הוא הושיט יד דקה ולבנה ודיבר בטון כמעט מתלונן.
"למה מרשים לדברים האלה? אילו חטאים חטאנו? תפילת הבוקר הסתיימה, הלכתי בדרכים לנקות את מוחי לקראת אחר הצהריים, ואז: אש, רעידת אדמה, מוות! כאילו היו אלה סדום ועמורה! כל עבודתנו לשווא, כל העבודה... מה הם המאדימים האלה?"
"מה אנחנו?" עניתי, מכחכח בגרוני.
הוא אחז בברכיו והסתובב להביט בי שוב. חצי דקה, אולי, בהה בשתיקה.
"הלכתי בדרכים לנקות את מוחי," אמר. "ופתאום: אש, רעידת אדמה, מוות!"
הוא שקע שוב בשתיקה, וסנטרו שקוע עכשיו כמעט עד ברכיו.
עד מהרה התחיל לנופף בידו.
"כל העבודה: כל בתי הספר של יום ראשון: מה עשינו: מה עשתה וייברידג'? הכול נעלם: הכול הושמד. הכנסייה! בנינו אותה מחדש רק לפני שלוש שנים. נעלמה! נמחקה מן הקיום! למה?"
עוד הפסקה, והוא פרץ שוב כמו מטורף.
"ועשן שריפתה עולה לעולמי עולמים!" צעק.
עיניו להטו, והוא הצביע באצבע רזה לכיוון וייברידג'.
בזמן הזה התחלתי להבין את מידתו. הטרגדיה העצומה שבה היה מעורב: היה ברור שהוא פליט מוויברידג': הביאה אותו ממש לסף שפיותו.
"אנחנו רחוקים מסנברי?" אמרתי, בטון ענייני.
"מה עלינו לעשות?" שאל. "האם היצורים האלה בכל מקום? האם הארץ נמסרה בידיהם?"
"אנחנו רחוקים מסנברי?"
"רק הבוקר ערכתי את התפילה המוקדמת..."
"הדברים השתנו," אמרתי, בשקט. "עליך לשמור על צלילות דעתך. יש עדיין תקווה."
"תקווה!"
"כן. שפע תקווה: למרות כל ההרס הזה!"
התחלתי להסביר את השקפתי על מצבנו. הוא הקשיב בהתחלה, אבל ככל שהמשכתי העניין שהתחיל לעלות בעיניו פינה את מקומו לבהייה הקודמת שלהן, ומבטו נדד ממני.
"זו ודאי תחילת הסוף," אמר, קוטע אותי. "הסוף! יום האדון הגדול והנורא! כשבני האדם יקראו להרים ולסלעים ליפול עליהם ולהסתיר אותם: להסתיר אותם מפני היושב על הכיסא!"
התחלתי להבין את המצב. חדלתי מהנמקתי המאומצת, נאבקתי לקום על רגליי, ובעומדי מעליו, הנחתי את ידי על כתפו.
"היה גבר!" אמרתי. "אתה מבוהל עד שאיבדת את דעתך! מה התועלת בדת אם היא קורסת תחת אסון? חשוב מה עשו רעידות אדמה ושיטפונות, מלחמות והרי געש, לבני אדם קודם! חשבת שאלוהים פטר את וייברידג'? הוא לא סוכן ביטוח."
זמן מה ישב בשתיקה ריקה.
"אבל איך נוכל להימלט?" שאל, פתאום. "הם בלתי פגיעים, הם חסרי רחמים."
"לא זה ולא, אולי, זה," עניתי. "וככל שהם חזקים יותר, כך עלינו להיות שפויים וזהירים יותר. אחד מהם נהרג שם לפני פחות משלוש שעות."
"נהרג!" אמר, מביט סביבו. "איך יכולים שליחי האל להיהרג?"
"ראיתי את זה קורה." המשכתי לספר לו. "יצא לנו להיקלע לעיצומו של העניין," אמרתי, "וזה הכול."
"מה ההבהוב הזה בשמים?" שאל בפתאומיות.
אמרתי לו שזה ההליוגרף המאותת: שזה סימן לעזרה ולמאמץ אנושיים בשמים.
"אנחנו בתוך זה," אמרתי, "שקט ככל שזה. ההבהוב הזה בשמים מספר על הסערה המתקבצת. שם, אני מניח, המאדימים, ולכיוון לונדון, במקום שבו הגבעות האלה עולות סביב רישמונד וקינגסטון והעצים נותנים מחסה, מוקמות סוללות עפר ומוצבים תותחים. עוד מעט המאדימים יבואו שוב בדרך הזאת."
ובעודי מדבר הוא קפץ על רגליו ועצר אותי בתנועה.
"שמע!" אמר.
מעבר לגבעות הנמוכות שמעבר למים בא ההד העמום של תותחים רחוקים וזעקה מוזרה ורחוקה. אז הכול היה דומם. חיפושית זמזמה מעל הגדר החיה ועל פנינו. גבוה במערב תלה הירח החרמשי קלוש וחיוור מעל העשן של וייברידג' ושפרטון ומעל ההדר החם והדומם של השקיעה.
"מוטב שנלך בשביל הזה," אמרתי, "צפונה."