אחי הצעיר היה בלונדון כשהמאדימים נחתו בווקינג. הוא היה סטודנט לרפואה שהתכונן לבחינה קרובה, ולא שמע דבר על ההגעה עד שבת בבוקר. עיתוני הבוקר בשבת הכילו, נוסף על מאמרים מיוחדים ארוכים על כוכב הלכת מאדים, על חיים בכוכבי הלכת, וכן הלאה, מברק קצר ומנוסח במעורפל, בולט עוד יותר בקיצורו.
המאדימים, שנבהלו מהתקרבות המון, הרגו כמה אנשים בתותח מהיר ירי, כך סופר. המברק הסתיים במילים: "אימתניים ככל שהם נראים, המאדימים לא זזו מן הבור שאליו נפלו, ולמעשה, נראים בלתי מסוגלים לעשות זאת. כנראה זה בגלל החוזק היחסי של אנרגיית הכבידה של הארץ." על הטקסט האחרון הזה הרחיב כותב המאמר הראשי שלהם באופן מנחם מאוד.
כמובן כל הסטודנטים בשיעור הביולוגיה של המכינה, שאליו הלך אחי באותו יום, התעניינו מאוד, אבל לא היו סימנים להתרגשות יוצאת דופן ברחובות. עיתוני אחר הצהריים ניפחו פיסות חדשות תחת כותרות גדולות. לא היה להם מה לספר מעבר לתנועות כוחות סביב שטח המרעה, ולשריפת יערות האורן בין ווקינג לוויברידג', עד שמונה. אז הודיע "הסנט ג'יימס גאזט", במהדורה מיוחדת במיוחד, על העובדה היבשה של ניתוק הקשר הטלגרפי. חשבו שזה בגלל נפילת עצי אורן בוערים על הקו. שום דבר נוסף על הלחימה לא נודע באותו לילה, הלילה של נסיעתי ללת'רהד ובחזרה.
אחי לא חש דאגה בגללנו, כי ידע מן התיאור בעיתונים שהגליל נמצא שלושה קילומטרים טובים מביתי. הוא החליט לקפוץ אליי באותו לילה, כדי, כפי שהוא אומר, לראות את הדברים לפני שייהרגו. הוא שלח מברק, שמעולם לא הגיע אליי, בסביבות ארבע, ובילה את הערב באולם בידור.
גם בלונדון הייתה בשבת בלילה סופת רעמים, ואחי הגיע לווטרלו במונית. על הרציף שממנו יוצאת בדרך כלל רכבת חצות למד, אחרי המתנה מה, שתאונה מונעת מרכבות להגיע לווקינג באותו לילה. את טבע התאונה לא הצליח לברר; למעשה, שלטונות הרכבת לא ידעו בבירור באותו זמן. הייתה מעט מאוד התרגשות בתחנה, כי הפקידים, שלא הבינו שקרה משהו יותר מתקלה בין בייפליט לצומת ווקינג, הפעילו את רכבות התיאטרון שעברו בדרך כלל דרך ווקינג בעיקוף דרך וירג'יניה ווטר או גילדפורד. הם היו עסוקים בסידורים הנחוצים לשינוי מסלול הטיולים של אגודת יום הראשון של סאות'המפטון ופורטסמות'. כתב עיתון לילי, שטעה באחי וחשב אותו למנהל התנועה, שאחי דומה לו קצת, ארב לו וניסה לראיין אותו. מעטים, מלבד פקידי הרכבת, קשרו את התקלה למאדימים.
קראתי, בתיאור אחר של האירועים האלה, שבבוקר יום ראשון "כל לונדון חושמלה מן החדשות מווקינג." למעשה, לא היה דבר שיצדיק את הביטוי המופרז מאוד הזה. הרבה לונדונים לא שמעו על המאדימים עד הבהלה של בוקר יום שני. אלה ששמעו לקחו זמן מה להבין את כל מה שהעבירו המברקים המנוסחים בחיפזון בעיתוני יום ראשון. רוב האנשים בלונדון לא קוראים עיתוני יום ראשון.
הרגל הביטחון האישי, יתר על כן, נטוע עמוק כל כך בדעתו של הלונדוני, וידיעות מבהילות הן עניין שבשגרה כל כך בעיתונים, שהם יכלו לקרוא בלי רעד אישי: "בסביבות שבע אמש יצאו המאדימים מן הגליל, ובנעם מתחת לשריון של מגיני מתכת, הרסו לגמרי את תחנת ווקינג עם הבתים הסמוכים, וטבחו גדוד שלם של גדוד קרדיגן. אין פרטים ידועים. מכונות הירייה היו חסרות תועלת לחלוטין נגד שריונם; תותחי השדה הושבתו על ידם. הוסרים דהרו לצ'רטסי. נראה שהמאדימים נעים לאט לעבר צ'רטסי או וינדזור. דאגה רבה שוררת במערב סארי, וסוללות עפר מוקמות כדי לעצור את ההתקדמות לכיוון לונדון." כך ניסח זאת ה"סאנדיי סאן", ומאמר "מדריך" פיקח וזריז להפליא ב"רפרי" השווה את הפרשה לגן חיות שהשתחרר פתאום בכפר.
איש בלונדון לא ידע בוודאות על טבעם של המאדימים המשוריינים, ועדיין היה רעיון קבוע שהמפלצות האלה ודאי איטיות: "זוחלים," "מתגררים בכאב": ביטויים כאלה הופיעו כמעט בכל הדיווחים המוקדמים. אף אחד מן המברקים לא יכול היה להיכתב על ידי עד ראייה להתקדמותם. עיתוני יום ראשון הדפיסו מהדורות נפרדות כשהגיעו חדשות נוספות, חלקם אפילו בהיעדרן. אבל למעשה לא היה עוד מה לספר לאנשים עד מאוחר אחר הצהריים, כשהשלטונות מסרו לסוכנויות הידיעות את החדשות שברשותם. נאמר שאנשי וולטון ווייברידג', וכל המחוז, נוהרים לאורך הדרכים לכיוון לונדון, וזה הכול.
אחי הלך לכנסייה בבית היתומים בבוקר, עדיין בבורות לגבי מה שקרה בלילה הקודם. שם שמע רמיזות לפלישה, ותפילה מיוחדת לשלום. ביציאה, קנה "רפרי". הוא נבהל מן החדשות שבו, והלך שוב לתחנת ווטרלו לברר אם הקשר שוקם. האומניבוסים, הכרכרות, רוכבי האופניים, ואנשים אין ספור ההולכים ברגל בבגדיהם הטובים נראו בקושי מושפעים מן הידיעות המוזרות שמוכרי העיתונים הפיצו. אנשים התעניינו, או, אם נבהלו, נבהלו רק בגלל התושבים המקומיים. בתחנה שמע לראשונה שקווי וינדזור וצ'רטסי מנותקים עכשיו. הסבלים אמרו לו שכמה מברקים מדהימים התקבלו בבוקר מתחנות בייפליט וצ'רטסי, אבל שאלה פסקו בפתאומיות. אחי לא הצליח להוציא מהם הרבה פרטים מדויקים.
"יש לחימה סביב וייברידג'" היה היקף המידע שלהם.
שירות הרכבות היה עכשיו משובש מאוד. לא מעט אנשים שציפו לחברים ממקומות ברשת הדרום-מערבית עמדו מסביב בתחנה. ג'נטלמן זקן אפור שיער אחד בא וגידף את החברה הדרום-מערבית במרירות בפני אחי. "צריך לחשוף את זה," אמר.
רכבת אחת או שתיים הגיעו מרישמונד, מפטני ומקינגסטון, ובהן אנשים שיצאו ליום של שיט ומצאו את תאי השיט סגורים ותחושת בהלה באוויר. איש בבלייזר כחול ולבן פנה לאחי, מלא בשורות מוזרות.
"יש המוני אנשים שנוסעים לקינגסטון בכרכרות ובעגלות ובדברים, עם תיבות של חפצי ערך וכל זה," אמר. "הם באים ממולזי ומוויברידג' ומוולטון, והם אומרים ששמעו תותחים בצ'רטסי, ירי כבד, ושחיילים רכובים אמרו להם לצאת מיד כי המאדימים באים. שמענו תותחים יורים בתחנת המפטון קורט, אבל חשבנו שזה רעם. מה לעזאזל פירוש כל זה? המאדימים לא יכולים לצאת מן הבור שלהם, נכון?"
אחי לא יכול היה לומר לו.
אחר כך מצא שתחושת הבהלה המעורפלת התפשטה ללקוחות הרכבת התחתית, ושמטיילי יום הראשון התחילו לחזור מכל "הריאה" הדרום-מערבית: בארנס, וימבלדון, ריצ'מונד פארק, קיו, וכן הלאה: בשעות מוקדמות באופן לא טבעי; אבל לאף נפש לא היה יותר משמועות מעורפלות לספר. כל מי שהיה קשור לתחנה הסופית נראה במצב רוח רע.
בסביבות חמש ההמון המתקבץ בתחנה התרגש מאוד מפתיחת קו הקשר, שכמעט תמיד סגור, בין התחנות הדרום-מזרחית והדרום-מערבית, וממעבר קרונות משא הנושאים תותחים ענקיים וקרונות דחוסים בחיילים. אלה היו התותחים שהובאו מוולוויץ' ומצ'את'ם לחפות על קינגסטון. היה חילופי התלוצצויות: "יאכלו אתכם!" "אנחנו מאלפי החיות!" וכן הלאה. זמן קצר אחרי זה נכנסה יחידת שוטרים לתחנה והתחילה לפנות את הציבור מן הרציפים, ואחי יצא שוב לרחוב.
פעמוני הכנסיות צלצלו לתפילת ערבית, וקבוצת נערות מצבא הישע באה שרה במורד דרך ווטרלו. על הגשר צפו כמה בטלנים בקצף חום מוזר שבא נסחף במורד הזרם בכתמים. השמש בדיוק שקעה, ומגדל השעון ובתי הפרלמנט התנשאו מול אחד השמים השלווים ביותר שאפשר לדמיין, שמים של זהב, מפוספסים בפסים רוחביים ארוכים של ענן סגול-אדמדם. דיברו על גופה צפה. אחד האנשים שם, איש מילואים כך אמר, אמר לאחי שראה את ההליוגרף מהבהב במערב.
ברחוב וולינגטון פגש אחי זוג בריונים חסונים שזה עתה הוזעקו מפליט סטריט עם עיתונים עוד רטובים ושלטים בולטים. "אסון נורא!" צעקו זה לזה במורד רחוב וולינגטון. "לחימה בוויברידג'! תיאור מלא! הדיפת המאדימים! לונדון בסכנה!" הוא נאלץ לשלם שלושה פני בעד עותק של העיתון הזה.
אז, ורק אז, הבין משהו מן הכוח המלא והאימה של המפלצות האלה. הוא למד שהם לא רק קומץ של יצורים קטנים ואיטיים, אלא שהם מוחות המניעים גופים מכניים עצומים; ושהם יכולים לנוע במהירות ולהכות בכוח כזה שאפילו התותחים החזקים ביותר אינם יכולים לעמוד בפניהם.
הם תוארו כ"מכונות עצומות דמויות עכביש, בגובה של כמעט שלושים מטר, מסוגלות למהירות של רכבת מהירה, ויכולות לירות קרן של חום עז." סוללות מוסוות, בעיקר של תותחי שדה, הוצבו בארץ סביב שטח המרעה של הורסל, ובמיוחד בין מחוז ווקינג ללונדון. חמש מן המכונות נראו נעות לעבר התמזה, ואחת, במקרה משמח, הושמדה. במקרים האחרים הפגזים החטיאו, והסוללות הושמדו מיד בקרני החום. אבדות כבדות של חיילים הוזכרו, אבל טון הדיווח היה אופטימי.
המאדימים נהדפו; הם לא היו בלתי פגיעים. הם נסוגו שוב למשולש הגלילים שלהם, במעגל סביב ווקינג. מאותתים עם הליוגרפים דחקו לעברם מכל הצדדים. תותחים היו במעבר מהיר מוינדזור, מפורטסמות', מאלדרשוט, מוולוויץ': אפילו מן הצפון; בין השאר, תותחי תיל ארוכים של תשעים וחמישה טון מוולוויץ'. בסך הכול מאה ושישה עשר היו בעמדותיהם או הוצבו בחיפזון, בעיקר לחיפוי על לונדון. מעולם קודם באנגליה לא היה ריכוז כה עצום או מהיר של ציוד צבאי.
כל גליל נוסף שייפול, קיוו, יוכל להיות מושמד מיד בחומרי נפץ רבי עוצמה, שיוצרו וחולקו במהירות. אין ספק, נאמר בדיווח, שהמצב הוא מן המוזרים והחמורים ביותר, אבל הציבור נקרא להימנע מבהלה ולהרתיע ממנה. אין ספק שהמאדימים מוזרים ונוראים ביותר, אבל לכל היותר לא יכולים להיות יותר מעשרים מהם נגד המיליונים שלנו.
לשלטונות הייתה סיבה להניח, מגודל הגלילים, שלכל היותר לא יכולים להיות יותר מחמישה בכל גליל: חמישה עשר בסך הכול. ולפחות אחד חוסל: אולי יותר. הציבור יוזהר כראוי מפני התקרבות הסכנה, ואמצעים מפורטים ננקטים להגנת האנשים בפרברים הדרום-מערביים המאוימים. וכך, בהבטחות חוזרות על ביטחונה של לונדון ועל יכולת השלטונות להתמודד עם הקושי, הסתיימה המעין-הכרזה הזאת.
זה הודפס באותיות עצומות על נייר טרי כל כך שעוד היה רטוב, ולא היה זמן להוסיף מילת פרשנות. מוזר היה, אמר אחי, לראות כמה בחוסר רחמים נחתך והוצא התוכן הרגיל של העיתון כדי לפנות לזה מקום.
לכל אורך רחוב וולינגטון אפשר היה לראות אנשים פורשים את הגיליונות הוורודים וקוראים, והסטרנד נעשה פתאום רועש בקולות של צבא רוכלים ההולכים אחרי החלוצים האלה. אנשים קפצו מן האוטובוסים כדי להשיג עותקים. ודאי שהחדשות האלה הלהיבו אנשים מאוד, מה שלא הייתה האדישות הקודמת שלהם. תריסי חנות מפות בסטרנד הורדו, אמר אחי, ואיש בבגדי יום ראשון שלו, אפילו בכפפות צהובות-לימון, נראה בתוך החלון מצמיד בחיפזון מפות של סארי לזכוכית.
בהמשיכו לאורך הסטרנד לכיכר טרפלגר, העיתון בידו, ראה אחי כמה מן הפליטים ממערב סארי. היה איש עם אשתו ושני בנים וכמה רהיטים בעגלה כמו שירקנים משתמשים בה. הוא נסע מכיוון גשר וסטמינסטר; וצמוד מאחוריו באה עגלת חציר עם חמישה או שישה אנשים מכובדים למראה, וכמה תיבות וצרורות. פניהם של האנשים האלה היו מותשות, וכל מראם התנגד בבולטות למראה בגדי השבת של האנשים על האומניבוסים. אנשים בבגדים אופנתיים הציצו בהם ממוניות. הם עצרו בכיכר כאילו לא החליטו לאיזו דרך לפנות, ולבסוף פנו מזרחה לאורך הסטרנד. במרחק מה מאחוריהם בא איש בבגדי עבודה, רוכב על אחד מאותם תלת-אופנים מיושנים עם גלגל קדמי קטן. הוא היה מלוכלך ולבן בפנים.
אחי פנה לעבר ויקטוריה, ופגש כמה אנשים כאלה. היה לו רעיון מעורפל שאולי יראה משהו ממני. הוא הבחין במספר יוצא דופן של שוטרים המכוונים את התנועה. כמה מן הפליטים החליפו חדשות עם האנשים על האומניבוסים. אחד טען שראה את המאדימים. "דודי קיטור על קביים, אני אומר לכם, צועדים כמו בני אדם." רובם היו נרגשים ומונעים מחוויתם המוזרה.
מעבר לוויקטוריה עשו בתי המרזח עסקים ערים עם הבאים האלה. בכל פינות הרחובות קבוצות אנשים קראו עיתונים, דיברו בהתרגשות, או בהו במבקרי יום הראשון יוצאי הדופן האלה. נראה שהם רבו ככל שהלילה התקרב, עד שלבסוף הדרכים, אמר אחי, היו כמו הרחוב הראשי של אפסום ביום הדרבי. אחי פנה לכמה מן הפליטים האלה וקיבל תשובות לא מספקות מרובם.
אף אחד מהם לא יכול היה לספר לו חדשות על ווקינג מלבד איש אחד, שהבטיח לו שווקינג הושמדה לגמרי בלילה הקודם.
"אני בא מבייפליט," אמר; "איש על אופניים עבר במקום מוקדם בבוקר, ורץ מדלת לדלת והזהיר אותנו לברוח. אז באו חיילים. יצאנו להסתכל, והיו ענני עשן בדרום: רק עשן, ואף נפש לא באה מן הכיוון ההוא. אז שמענו את התותחים בצ'רטסי, ואנשים באו מוויברידג'. אז נעלתי את הבית שלי ובאתי."
באותו זמן הייתה תחושה חזקה ברחובות שהשלטונות אשמים בחוסר יכולתם לחסל את הפולשים בלי כל אי הנוחות הזאת.
בסביבות שמונה נשמע רעש של ירי כבד בבירור בכל דרום לונדון. אחי לא יכול היה לשמוע אותו בגלל התנועה ברחובות הראשיים, אבל כשחתך דרך הרחובות האחוריים השקטים אל הנהר יכול היה להבחין בו בבירור רב.
הוא הלך מוסטמינסטר לדירתו ליד ריג'נטס פארק, בסביבות שתיים. הוא היה מודאג מאוד עכשיו בגללי, ומוטרד מגודלה הניכר של הצרה. דעתו נטתה לנדוד, כפי שדעתי נדדה בשבת, לפרטים צבאיים. הוא חשב על כל התותחים השקטים והמצפים האלה, על הכפר שנעשה פתאום נודד; הוא ניסה לדמיין "דודי קיטור על קביים" בגובה שלושים מטר.
היו עגלה או שתיים של פליטים עוברות לאורך רחוב אוקספורד, וכמה בדרך מרילבון, אבל כה לאט התפשטו החדשות שרחוב ריג'נט ופורטלנד פלייס היו מלאים במטיילי ליל יום הראשון הרגילים שלהם, אף שדיברו בקבוצות, ולאורך שולי ריג'נטס פארק היו זוגות שקטים רבים "מטיילים" יחד תחת מנורות הגז המפוזרות כמו תמיד. הלילה היה חם ודומם, ומעיק מעט; קול התותחים נמשך לסירוגין, ואחרי חצות נראה שיש ברק יריעה בדרום.
הוא קרא וקרא שוב את העיתון, מפחד שהגרוע מכול קרה לי. הוא היה חסר מנוחה, ואחרי ארוחת הערב שוטט שוב החוצה בלי מטרה. הוא חזר וניסה לשווא להסיט את תשומת ליבו לרשימות הבחינה שלו. הוא הלך לישון מעט אחרי חצות, והתעורר מחלומות מזוויעים בשעות הקטנות של יום שני מקול נוקשי דלתות, רגליים רצות ברחוב, תיפוף רחוק, ושאון פעמונים. השתקפויות אדומות רקדו על התקרה. לרגע שכב נדהם, תוהה אם בא היום או שהעולם השתגע. אז קפץ מן המיטה ורץ לחלון.
חדרו היה עליית גג וכשהוציא את ראשו, במעלה ובמורד הרחוב היו תריסר הדים לרעש מסגרת החלון שלו, וראשים בכל סוג של פרעות לילה הופיעו. שאלות נצעקו. "הם באים!" צעק שוטר, מכה בדלת; "המאדימים באים!" ומיהר לדלת הבאה.
קול התיפוף והתקיעה בא מקסרקטין רחוב אלבני, וכל כנסייה בטווח שמיעה עבדה קשה להרוג את השינה בצלצול אזעקה סוער ופרוע. היה רעש של דלתות נפתחות, וחלון אחר חלון בבתים ממול הבזיק מחושך לתאורה צהובה.
במעלה הרחוב באה דוהרת כרכרה סגורה, פורצת בפתאומיות לרעש בפינה, עולה לשיא מקרקש מתחת לחלון, וגוועת לאט במרחק. צמוד מאחוריה באו זוג מוניות, המבשרות של תהלוכה ארוכה של כלי רכב נמלטים, הנוסעים ברובם לתחנת צ'וק פארם, שם הועמסו הרכבות המיוחדות של הצפון-מערב, במקום לרדת במדרון אל יוסטון.
זמן רב בהה אחי מן החלון בתדהמה ריקה, מתבונן בשוטרים המכים בדלת אחר דלת, ומוסרים את הודעתם הבלתי מובנת. אז נפתחה הדלת מאחוריו, והאיש שגר מעבר לפרוזדור נכנס, לבוש רק בחולצה, במכנסיים ובנעלי בית, כתפיותיו רפויות סביב מותניו, שערו פרוע מן הכר.
"מה לעזאזל זה?" שאל. "שריפה? איזו מהומה שטנית!"
שניהם הוציאו את ראשיהם מן החלון, מתאמצים לשמוע מה השוטרים צועקים. אנשים יצאו מן הרחובות הצדדיים, ועמדו בקבוצות בפינות ומדברים.
"על מה לעזאזל כל זה?" אמר שכנו של אחי.
אחי ענה לו במעורפל והתחיל להתלבש, רץ עם כל בגד לחלון כדי לא להחמיץ דבר מן ההתרגשות הגוברת. ועד מהרה באו אנשים המוכרים עיתונים מוקדמים באופן לא טבעי צועקים לתוך הרחוב:
"לונדון בסכנת חנק! הגנות קינגסטון ורישמונד נפרצו! טבח נורא בעמק התמזה!"
וכל סביבו: בחדרים שמתחת, בבתים משני הצדדים ומעבר לכביש, ומאחור בטרסות הפארק ובמאה הרחובות האחרים של החלק ההוא של מרילבון, ומחוז וסטבורן פארק וסנט פנקרס, ומערבה וצפונה בקילבורן ובסנט ג'ונס ווד ובהמפסטד, ומזרחה בשורדיץ' ובהייברי ובהגרסטון ובהוקסטון, ולמעשה, בכל עוצמתה של לונדון מאילינג ועד איסט האם: אנשים שפשפו את עיניהם, ופתחו חלונות לבהות החוצה ולשאול שאלות חסרות מטרה, מתלבשים בחיפזון כשמשב הרוח הראשון של סערת הפחד המתקרבת נשב ברחובות. זה היה שחר הבהלה הגדולה. לונדון, שהלכה לישון בליל יום ראשון שוכחת ואדישה, התעוררה, בשעות הקטנות של בוקר יום שני, לתחושה חיה של סכנה.
כשלא יכול היה ללמוד מחלונו מה קורה, ירד אחי ויצא לרחוב, בדיוק כשהשמים בין מעקות הבתים הוורידו בשחר המוקדם. האנשים הנמלטים ברגל ובכלי רכב רבו בכל רגע. "עשן שחור!" שמע אנשים צועקים, ושוב "עשן שחור!" ההידבקות בפחד אחיד כזה הייתה בלתי נמנעת. כשאחי היסס על סף הדלת, ראה מוכר עיתונים נוסף מתקרב, וקיבל עיתון מיד. האיש ברח עם השאר, ומכר את עיתוניו בשילינג כל אחד בעודו רץ: תערובת גרוטסקית של רווח ובהלה.
ומן העיתון הזה קרא אחי את הדיווח האסוני של המפקד העליון:
"המאדימים מסוגלים לפלוט ענני ענק של אד שחור ורעיל באמצעות רקטות. הם חנקו את סוללותינו, השמידו את רישמונד, קינגסטון ווימבלדון, ומתקדמים לאט לעבר לונדון, משמידים כל דבר בדרך. אי אפשר לעצור אותם. אין ביטחון מן העשן השחור אלא במנוסה מיידית."
זה היה הכול, אבל זה הספיק. כל אוכלוסיית העיר הגדולה בת ששת המיליונים זעה, החליקה, רצה; עד מהרה היא תנהר בהמוניה צפונה.
"עשן שחור!" צעקו הקולות. "אש!"
פעמוני הכנסייה הסמוכה עשו מהומה מצלצלת, עגלה שנהגו בה ברשלנות התנפצה, בין צרחות וקללות, על שוקת המים במעלה הרחוב. אורות צהובים חולניים הלכו הלוך ושוב בבתים, וכמה מן המוניות החולפות התהדרו במנורות שלא כובו. ומעל השחר התבהר, צלול ויציב ושליו.
הוא שמע צעדים רצים הלוך ושוב בחדרים, ולמעלה ולמטה במדרגות מאחוריו. בעלת הבית שלו באה לדלת, עטופה ברפיון בחלוק ובצעיף; בעלה בא אחריה, קורא קריאות.
כשאחי התחיל להבין את משמעות כל הדברים האלה, פנה בחיפזון לחדרו, שם את כל הכסף הזמין שלו: כעשר לירות בסך הכול: בכיסיו, ויצא שוב לרחובות.