בזמן שהכומר ישב ודיבר אליי בפראות כזאת מתחת לגדר החיה באחו השטוח ליד הליפורד, ובזמן שאחי התבונן בפליטים הנוהרים על גשר וסטמינסטר, חידשו המאדימים את המתקפה. ככל שאפשר לברר מן התיאורים הסותרים שפורסמו, רובם נשארו עסוקים בהכנות בבור הורסל עד תשע באותו לילה, ממהרים בפעולה כלשהי ששחררה כמויות עצומות של עשן ירוק.
אבל שלושה בוודאות יצאו בסביבות שמונה, ובהתקדמם לאט ובזהירות, עשו את דרכם דרך בייפליט ופירפורד לעבר ריפלי ווייברידג', וכך הגיעו לטווח ראייה של הסוללות המצפות מול השמש השוקעת. המאדימים האלה לא התקדמו בגוש, אלא בשורה, כל אחד אולי שני קילומטרים וחצי מחברו הקרוב ביותר. הם תקשרו זה עם זה באמצעות יללות דמויות צופר, העולות ויורדות בסולם מצליל לצליל.
את היללות האלה ואת ירי התותחים בריפלי ובגבעת סנט ג'ורג' שמענו באפר הליפורד. התותחנים של ריפלי, מתנדבי ארטילריה לא מנוסים שלא היו צריכים לעולם להיות מוצבים בעמדה כזאת, ירו מטח אחד פרוע, מוקדם וחסר תועלת, וברחו רכובים ורגליים דרך הכפר הנטוש, בעוד המאדימי, בלי להשתמש בקרן החום שלו, הלך בשלווה מעל התותחים שלהם, צעד בזהירות ביניהם, עבר לפניהם, וכך הגיע במפתיע לתותחים בפיינסהיל פארק, שאותם השמיד.
אנשי גבעת סנט ג'ורג', לעומת זאת, הונהגו טוב יותר או היו עשויים מחומר טוב יותר. מוסתרים כמו שהיו ביער אורן, נראה שהמאדימי הקרוב ביותר אליהם לא חשד בהם כלל. הם כיוונו את תותחיהם בשיקול דעת כאילו היו במסדר, וירו מטווח של כתשע מאות מטרים.
הפגזים הבזיקו סביבו, והוא נראה מתקדם כמה צעדים, מתנודד, ונופל. כולם צעקו יחד, והתותחים נטענו מחדש בחיפזון מטורף. המאדימי שהופל השמיע יללה ממושכת, ומיד ענק נוצץ שני, עונה לו, הופיע מעל העצים בדרום. נראה שרגל של החצובה נופצה באחד הפגזים. כל המטח השני החטיא את המאדימי שעל הקרקע, ובבת אחת, שני חבריו כיוונו את קרני החום שלהם על הסוללה. התחמושת התפוצצה, עצי האורן סביב התותחים פרצו באש, ורק אחד או שניים מן האנשים שכבר רצו מעל פסגת הגבעה נמלטו.
אחרי זה נראה שהשלושה התייעצו יחד ועצרו, והסיירים שהתבוננו בהם מדווחים שנשארו ללא תנועה לחלוטין במשך חצי השעה הבאה. המאדימי שהופל זחל באופן מייגע מתוך הברדס שלו, דמות חומה קטנה, מזכירה באופן מוזר מן המרחק ההוא נקודה של מחלת צמחים, וכנראה עסוק בתיקון המעמד שלו. בסביבות תשע גמר, כי הברדס שלו נראה אז שוב מעל העצים.
היה כמה דקות אחרי תשע באותו לילה כשלשלושת הזקיפים האלה הצטרפו ארבעה מאדימים אחרים, כל אחד נושא צינור שחור עבה. צינור דומה נמסר לכל אחד מן השלושה, והשבעה התפזרו במרחקים שווים לאורך קו מתעקל בין גבעת סנט ג'ורג', וייברידג', וכפר סנד, דרום-מערבית לריפלי.
תריסר רקטות זינקו מן הגבעות לפניהם ברגע שהתחילו לזוז, והזהירו את הסוללות המחכות סביב דיטון ואשר. באותו זמן ארבע ממכונות הלחימה שלהם, חמושות באופן דומה בצינורות, חצו את הנהר, ושתיים מהן, שחורות מול השמים המערביים, נראו לי ולכומר כשמיהרנו בעייפות ובכאב לאורך הדרך היוצאת צפונה מהליפורד. הן נעו, כך נראה לנו, על ענן, כי ערפל חלבי כיסה את השדות ועלה עד שליש מגובהן.
למראה הזה קרא הכומר בקלישות בגרונו, והתחיל לרוץ; אבל ידעתי שאין טעם לרוץ ממאדימי, ופניתי הצידה וזחלתי דרך סרפדים ופטל טלולים לתוך התעלה הרחבה לצד הדרך. הוא הביט לאחור, ראה מה אני עושה, ופנה להצטרף אליי.
השניים עצרו, הקרוב יותר אלינו עומד ופונה לסנברי, הרחוק יותר עמימות אפורה לעבר כוכב הערב, הרחק לעבר סטיינס.
היללות המזדמנות של המאדימים פסקו; הם תפסו את עמדותיהם בסהר העצום סביב הגלילים שלהם בדממה מוחלטת. זה היה סהר עם עשרים קילומטרים בין קרניו. מעולם מאז המצאת אבק השריפה לא הייתה תחילת קרב שקטה כל כך. לנו ולמתבונן סביב ריפלי היה לזה בדיוק אותו רושם: המאדימים נראו בעלי שליטה בודדה בלילה המחשיך, מואר כפי שהיה רק בירח הדק, בכוכבים, בזוהר אחרי היום, ובבוהק האדמדם מגבעת סנט ג'ורג' ומיערות פיינסהיל.
אבל מול הסהר ההוא בכל מקום: בסטיינס, בהאונסלו, בדיטון, באשר, באוקהאם, מאחורי גבעות ויערות מדרום לנהר, ועל פני אחו העשב השטוח מצפון לו, בכל מקום שבו אשכול עצים או בתי כפר נתנו מחסה מספיק: חיכו התותחים. רקטות האיתות התפוצצו והמטירו את ניצוציהן בלילה ונעלמו, ורוחן של כל הסוללות המתבוננות האלה עלתה לציפייה מתוחה. המאדימים היו צריכים רק להתקדם לקו האש, ומיד הצורות השחורות חסרות התנועה של אנשים, התותחים הנוצצים כל כך באפלה בתחילת הלילה, יתפוצצו בזעם רועם של קרב.
אין ספק שהמחשבה שהייתה עליונה באלף מן המוחות הדרוכים האלה, כמו שהייתה עליונה במוחי, הייתה החידה: כמה הם הבינו מאיתנו. האם הם תפסו שאנחנו במיליונינו מאורגנים, ממושמעים, פועלים יחד? או שפירשו את פרצי האש שלנו, את העקיצה הפתאומית של פגזינו, את המצור היציב שלנו על מחנם, כמו שאנחנו היינו מפרשים את אחדות ההסתערות הזועמת בכוורת דבורים מוטרדת? האם חלמו שאולי ישמידו אותנו? (באותו זמן איש לא ידע איזה מזון הם צריכים.) מאה שאלות כאלה נאבקו יחד בדעתי כשהתבוננתי בצורת הזקיף העצומה ההיא. ובירכתי דעתי הייתה התחושה של כל הכוחות העצומים, הלא ידועים והנסתרים לכיוון לונדון. האם הכינו מלכודות? האם מפעלי אבק השריפה בהאונסלו מוכנים כפח? האם יהיו ללונדונים הלב והאומץ לעשות ממחוז הבתים האדיר שלהם מוסקבה גדולה יותר?
אז, אחרי זמן אינסופי, כך נראה לנו, כפופים ומציצים דרך הגדר החיה, בא קול כמו הלם רחוק של תותח. עוד אחד קרוב יותר, ואז עוד אחד. ואז המאדימי שלידנו הרים את צינורו גבוה וירה אותו, כמו תותח, בנפץ כבד שהקפיץ את הקרקע. זה שלעבר סטיינס ענה לו. לא היה הבזק, לא עשן, רק הפיצוץ הטעון ההוא.
כל כך התרגשתי מן התותחים הכבדים האלה היורים זה אחר זה שעד כדי כך שכחתי את ביטחוני האישי ואת ידיי הכוויות שטיפסתי על הגדר החיה ובהיתי לעבר סנברי. בעודי עושה כן בא נפץ שני, וקליע גדול טס מעל לעבר האונסלו. ציפיתי לפחות לראות עשן או אש, או איזו עדות כזאת לפעולתו. אבל כל מה שראיתי היו השמים הכחולים העמוקים מעל, עם כוכב בודד אחד, והערפל הלבן מתפשט רחב ונמוך מתחת. ולא הייתה התרסקות, לא פיצוץ עונה. הדממה חזרה; הדקה התארכה לשלוש.
"מה קרה?" אמר הכומר, עומד לידי.
"השמים יודעים!" אמרתי.
עטלף ריפרף על פנינו ונעלם. מהומת צעקות רחוקה התחילה ופסקה. הבטתי שוב במאדימי, וראיתי שהוא נע עכשיו מזרחה לאורך גדת הנהר, בתנועה מהירה ומתגלגלת.
בכל רגע ציפיתי שאש של איזו סוללה נסתרת תזנק עליו; אבל שלוות הערב לא הופרה. דמות המאדימי קטנה כשהתרחק, ועד מהרה הערפל והלילה המתקבץ בלעו אותו. בדחף משותף טיפסנו גבוה יותר. לעבר סנברי היה מראה כהה, כאילו גבעה חרוטית נוצרה שם פתאום, ומסתירה את מבטנו על הארץ הרחוקה יותר; ואז, רחוק יותר מעבר לנהר, מעל וולטון, ראינו עוד פסגה כזאת. הצורות דמויות הגבעה האלה נעשו נמוכות ורחבות יותר בעודנו בוהים.
מונע במחשבה פתאומית, הבטתי צפונה, ושם הבחנתי שעלה גבעון עננים שחור שלישי כזה.
הכול נעשה פתאום דומם מאוד. הרחק לדרום-מזרח, מסמנים את השקט, שמענו את המאדימים צופרים זה לזה, ואז האוויר רעד שוב בחבטה הרחוקה של תותחיהם. אבל הארטילריה הארצית לא ענתה.
באותו זמן לא יכולנו להבין את הדברים האלה, אבל מאוחר יותר עתיד הייתי ללמוד את משמעות הגבעונים המבשרים רעות האלה שהתקבצו בדמדומים. כל אחד מן המאדימים, העומדים בסהר הגדול שתיארתי, ירה, באמצעות הצינור דמוי התותח שנשא, מכל עצום מעל כל גבעה, חורשה, אשכול בתים או מחסה אפשרי אחר לתותחים, שהזדמן לפניו. חלקם ירו רק אחד כזה, חלקם שניים: כמו במקרה של זה שראינו; זה שבריפלי ירה, אומרים, לא פחות מחמישה באותו זמן. המכלים האלה התנפצו בפגעם בקרקע: הם לא התפוצצו: ומיד שחררו כמות עצומה של אד כבד בצבע דיו, מתפתל וזורם כלפי מעלה בענן ערימה עצום בצבע הובנה, גבעה גזית ששקעה והתפשטה לאט על פני הארץ שמסביב. ומגע האד ההוא, שאיפת פיסותיו החריפות, היה מוות לכל נשמה.
הוא היה כבד, האד הזה, כבד מן העשן הסמיך ביותר, כך שאחרי השטף הסוער הראשון למעלה והזרימה החוצה בפגיעתו, הוא שקע דרך האוויר וזרם על הקרקע בצורה נוזלית יותר מגזית, נוטש את הגבעות, וזורם לתוך העמקים והתעלות ואפיקי המים כפי ששמעתי שנוהג לעשות גז החומצה הפחמתית הזורם מבקיעים געשיים. ובמקום שבו בא על מים התרחשה פעולה כימית כלשהי, ופני המים היו מתכסים מיד בקצף אבקתי ששקע לאט ופינה מקום לעוד. הקצף היה בלתי מסיס לחלוטין, ודבר מוזר הוא, בהתחשב בהשפעה המיידית של הגז, שאפשר היה לשתות בלי נזק את המים שממנו סונן. האד לא התפשט כמו שגז אמיתי היה מתפשט. הוא נשאר מקובץ בגדות, זורם באיטיות במורד שיפוע הקרקע ונדחף בחוסר רצון לפני הרוח, ולאט מאוד התחבר עם הערפל והלחות של האוויר, ושקע לאדמה בצורת אבק. מלבד זאת שיסוד לא ידוע הנותן קבוצה של ארבעה קווים בכחול של הספקטרום מעורב בדבר, אנחנו עדיין בורים לגמרי לגבי טבעו של החומר הזה.
ברגע שהתפרצות התפזרותו הסוערת נגמרה, העשן השחור נצמד קרוב כל כך לקרקע, אפילו לפני שקיעתו, שחמישה עשר מטרים מעל, על הגגות ובקומות העליונות של בתים גבוהים ועל עצים גדולים, היה סיכוי להימלט מרעלו לגמרי, כפי שהוכח כבר באותו לילה בסטריט קובהאם ובדיטון.
האיש שנמלט במקום הראשון מספר סיפור מופלא על מוזרות זרימתו המתפתלת, ואיך הביט מטה מצריח הכנסייה וראה את בתי הכפר עולים כמו רוחות רפאים מתוך האין דמוי הדיו שלו. יום וחצי נשאר שם, עייף, רעב ושרוף שמש, האדמה תחת השמים הכחולים ומול נוף הגבעות הרחוקות מרחב שחור-קטיפה, עם גגות אדומים, עצים ירוקים, ומאוחר יותר, שיחים ושערים, אסמים, מחסנים וקירות עטויים צעיף שחור, עולים פה ושם אל אור השמש.
אבל זה היה בסטריט קובהאם, שם הניחו לאד השחור להישאר עד ששקע מעצמו לתוך האדמה. ככלל המאדימים, כשהוא שירת את מטרתו, ניקו ממנו את האוויר שוב בכך שבוססו לתוכו וכיוונו עליו סילון קיטור.
את זה עשו עם גדות האד הקרובות אלינו, כפי שראינו באור הכוכבים מחלון של בית נטוש באפר הליפורד, שאליה חזרנו. משם יכולנו לראות את הזרקורים על גבעת ריצ'מונד ועל גבעת קינגסטון הולכים הלוך ושוב, ובסביבות אחת עשרה החלונות קרקשו, ושמענו את קול תותחי המצור העצומים שהוצבו שם. הם נמשכו לסירוגין רבע שעה, שולחים יריות מקריות על המאדימים הבלתי נראים בהמפטון ובדיטון, ואז הקרניים החיוורות של האור החשמלי נעלמו, והוחלפו בזוהר אדום בהיר.
אז נפל הגליל הרביעי: מטאור ירוק מבריק: כפי שלמדתי אחר כך, בבושי פארק. לפני שהתותחים על קו גבעות ריצ'מונד וקינגסטון התחילו, הייתה הפגזה לסירוגין הרחק בדרום-מערב, בגלל, אני מאמין, תותחים שנורו באקראי לפני שהאד השחור יכול היה להכריע את התותחנים.
וכך, בגישה שיטתית כמו שבני אדם היו מעשנים קן צרעות, פיזרו המאדימים את האד המחניק והמוזר הזה על הארץ לכיוון לונדון. קרני הסהר התרחקו לאט זו מזו, עד שלבסוף יצרו קו מהאנוול לקומב ומולדן. כל הלילה התקדמו צינורותיהם המשמידים. אף לא פעם אחת, אחרי שהמאדימי בגבעת סנט ג'ורג' הופל, הם לא נתנו לארטילריה צל של סיכוי נגדם. בכל מקום שבו הייתה אפשרות שתותחים יכוונו אליהם בלי שייראו, נורה מכל חדש של האד השחור, ובמקום שבו התותחים הוצגו בגלוי כוונה קרן החום.
עד חצות העצים הבוערים לאורך מדרונות ריצ'מונד פארק והבוהק של גבעת קינגסטון הטילו את אורם על רשת של עשן שחור, מוחקת את כל עמק התמזה ומשתרעת עד כמה שהעין יכולה לראות. ודרך זה בוססו לאט שני מאדימים, והפנו את סילוני הקיטור השורקים שלהם לכאן ולכאן.
הם חסכו בקרן החום באותו לילה, או מפני שהיה להם רק מלאי מוגבל של חומר לייצורה או מפני שלא רצו להשמיד את הארץ אלא רק למחוץ ולהפחיד את ההתנגדות שעוררו. במטרה האחרונה בוודאי הצליחו. ליל יום ראשון היה סוף ההתנגדות המאורגנת לתנועותיהם. אחרי זה שום גוף של אנשים לא עמד נגדם, כה חסר תקווה היה המבצע. אפילו צוותי ספינות הטורפדו והמשחתות שהעלו את מקלעיהם במעלה התמזה סירבו להישאר, מרדו, וירדו שוב. המבצע ההתקפי היחיד שבני אדם העזו אחרי אותו לילה היה הכנת מוקשים ומלכודות, ואפילו בזה מרצם היה מטורף ועוויתי.
יש לדמיין, ככל שאפשר, את גורלן של הסוללות ההן לעבר אשר, המחכות במתח כזה בדמדומים. שורדים לא היו. אפשר לתאר את הציפייה המסודרת, הקצינים ערניים ודרוכים, התותחנים מוכנים, התחמושת ערומה בהישג יד, תותחני הגרור עם סוסיהם ועגלותיהם, קבוצות הצופים האזרחיים עומדות קרוב ככל שהורשו, דממת הערב, האמבולנסים ואוהלי בית החולים עם הכוויים והפצועים מוויברידג'; ואז ההד העמום של היריות שירו המאדימים, והקליע המגושם מסתחרר מעל העצים והבתים ומתנפץ בשדות השכנים.
אפשר לתאר, גם, את ההסטה הפתאומית של תשומת הלב, את הפיתולים וההתנפחויות המתפשטים במהירות של השחור ההוא המתקדם בבת אחת, מתנשא לשמים, הופך את הדמדומים לחושך מוחשי, יריב מוזר ונורא של אד הצועד על קורבנותיו, אנשים וסוסים לידו נראים במעומעם, רצים, צורחים, נופלים על פניהם, צעקות אימה, התותחים ננטשים פתאום, אנשים נחנקים ומתפתלים על הקרקע, וההתרחבות המהירה של חרוט העשן האטום. ואז לילה וכליה: רק גוש שקט של אד בלתי חדיר המסתיר את מתיו.
לפני השחר זרם האד השחור ברחובות ריצ'מונד, ואורגניזם הממשלה המתפרק עורר, במאמץ גוסס אחרון, את אוכלוסיית לונדון לצורך במנוסה.