כך אתם מבינים את גל הפחד השואג ששטף את העיר הגדולה ביותר בעולם בדיוק כשיום שני עלה: זרם המנוסה הגואה במהירות לשטפון, מכה במהומה מוקצפת סביב תחנות הרכבת, נערם למאבק נורא סביב הספינות בתמזה, וממהר בכל אפיק זמין צפונה ומזרחה. עד עשר ארגון המשטרה, ועד הצהריים אפילו ארגוני הרכבת, איבדו את לכידותם, איבדו צורה ויעילות, דולפים, מתרככים, זורמים לבסוף בהתנזלות המהירה ההיא של גוף החברה.
כל קווי הרכבת מצפון לתמזה ואנשי הדרום-מזרח בקנון סטריט הוזהרו עד חצות של יום ראשון, והרכבות התמלאו. אנשים נלחמו בפראות על מקום עמידה בקרונות כבר בשתיים. עד שלוש, אנשים נרמסו ונמעכו אפילו ברחוב בישופסגייט, מאתיים מטרים או יותר מתחנת ליברפול סטריט; אקדחים נורו, אנשים נדקרו, והשוטרים שנשלחו לכוון את התנועה, מותשים וזועמים, שברו את ראשיהם של האנשים שנקראו להגן עליהם.
וכשהיום התקדם ונהגי הקטרים והמסיקים סירבו לחזור ללונדון, לחץ המנוסה דחף את האנשים בהמון ההולך ומתעבה הרחק מן התחנות ולאורך הדרכים הרצות צפונה. עד הצהריים נראה מאדימי בבארנס, וענן של אד שחור השוקע לאט נסחף לאורך התמזה ועל פני המישורים של למבת', חוסם כל מנוס על פני הגשרים בהתקדמותו האיטית. גדה נוספת נסחפה מעל אילינג, והקיפה אי קטן של ניצולים על קאסל היל, חיים, אבל בלי יכולת להימלט.
אחרי מאבק עקר לעלות לרכבת של הצפון-מערב בצ'וק פארם: הקטרים של הרכבות שהועמסו בחצר המטענים שם חרשו דרך אנשים צורחים, ותריסר גברים חסונים נלחמו למנוע מן ההמון למעוך את הנהג אל הכבשן שלו: יצא אחי אל דרך צ'וק פארם, התחמק לרוחב דרך נחיל ממהר של כלי רכב, והיה לו המזל להיות ראשון בביזת חנות אופניים. הצמיג הקדמי של המכונה שהשיג נוקב כשגרר אותה דרך החלון, אבל הוא עלה ויצא, למרות זאת, בלי פגיעה נוספת מלבד פרק יד חתוך. תחתית גבעת הברסטוק התלולה הייתה בלתי עבירה בגלל כמה סוסים הפוכים, ואחי פנה לדרך בלסייז.
כך יצא מזעם הבהלה, ובעקפו את דרך אדג'וור, הגיע לאדג'וור בסביבות שבע, צם ועייף, אבל הרבה לפני ההמון. לאורך הדרך עמדו אנשים בכביש, סקרנים, תוהים. כמה רוכבי אופניים חלפו על פניו, כמה רוכבים, ושתי מכוניות. קילומטר וחצי מאדג'וור נשבר חישוק הגלגל, והמכונה נעשתה בלתי ניתנת לרכיבה. הוא השאיר אותה לצד הדרך וצעד דרך הכפר. היו חנויות פתוחות למחצה ברחוב הראשי של המקום, ואנשים הצטופפו על המדרכה ובפתחים ובחלונות, בוהים בתדהמה בתהלוכת הפליטים יוצאת הדופן שהתחילה. הוא הצליח להשיג קצת אוכל בפונדק.
זמן מה נשאר באדג'וור בלי לדעת מה לעשות עכשיו. האנשים הנמלטים רבו במספרם. רבים מהם, כמו אחי, נראו נוטים להתעכב במקום. לא היו חדשות חדשות על הפולשים ממאדים.
באותו זמן הדרך הייתה צפופה, אבל עדיין רחוקה מלהיות פקוקה. רוב הפליטים בשעה ההיא רכבו על אופניים, אבל עד מהרה היו מכוניות, מוניות הנסום וכרכרות ממהרות, והאבק נתלה בעננים כבדים לאורך הדרך לסנט אלבנס.
אולי היה זה רעיון מעורפל לעשות את דרכו לצ'למספורד, שבה גרו כמה מידידיו, שהניע לבסוף את אחי לפנות לסמטה שקטה הרצה מזרחה. עד מהרה הגיע למעבר גדר, ובחצותו, הלך בשביל רגלי לצפון-מזרח. הוא עבר ליד כמה בתי חווה וכמה מקומות קטנים שאת שמותיהם לא למד. הוא ראה מעט פליטים עד שבסמטת עשב לעבר היי בארנט, נתקל בשתי גבירות שנעשו לשותפותיו לדרך. הוא נתקל בהן בדיוק בזמן להציל אותן.
הוא שמע את צרחותיהן, ובמהרו מעבר לפינה, ראה זוג גברים נאבקים לגרור אותן מכרכרת הפוני הקטנה שבה נסעו, בעוד שלישי מחזיק בקושי את ראש הפוני המבוהל. אחת הגבירות, אישה נמוכה לבושה לבן, פשוט צרחה; האחרת, דמות כהה ודקה, הצליפה באיש שתפס את זרועה בשוט שהחזיקה בידה הפנויה.
אחי הבין מיד את המצב, צעק, ומיהר לעבר המאבק. אחד הגברים הרפה ופנה לעברו, ואחי, שהבין מפני יריבו שקרב בלתי נמנע, ובהיותו מתאגרף מומחה, התנפל עליו מיד והפיל אותו על גלגל הכרכרה.
זה לא היה זמן לאבירות אגרופנית ואחי השקיט אותו בבעיטה, ותפס בצווארון האיש שמשך בזרועה של הגבירה הדקה. הוא שמע קרקוש פרסות, השוט צרב על פניו, יריב שלישי הכה אותו בין העיניים, והאיש שהחזיק נחלץ וברח במורד הסמטה לכיוון שממנו בא.
המום למחצה, מצא את עצמו מול האיש שהחזיק את ראש הסוס, ונעשה מודע לכרכרה המתרחקת ממנו במורד הסמטה, מתנודדת מצד לצד, והנשים בה מביטות לאחור. האיש שלפניו, בריון חסון, ניסה להתקרב, והוא עצר אותו במכה בפנים. אז, בהבינו שננטש, התחמק ויצא במורד הסמטה אחרי הכרכרה, והאיש החסון צמוד מאחוריו, והנמלט, שהסתובב עכשיו, בא אחריו מרחוק.
פתאום מעד ונפל; רודפו הקרוב נפל על פניו, והוא קם על רגליו ומצא את עצמו שוב מול זוג יריבים. היה לו סיכוי קטן נגדם אילולא הגבירה הדקה עצרה באומץ רב וחזרה לעזרתו. נראה שהיה לה אקדח כל הזמן הזה, אבל הוא היה מתחת למושב כשהיא וחברתה הותקפו. היא ירתה ממרחק חמישה מטרים, וכמעט פגעה באחי. הפחדן מבין השודדים ברח, וחברו הלך אחריו, מקלל את פחדנותו. שניהם עצרו בטווח ראייה במורד הסמטה, שם שכב האיש השלישי מחוסר הכרה.
"קח את זה!" אמרה הגבירה הדקה, ונתנה לאחי את אקדחה.
"חזרי לכרכרה," אמר אחי, מנגב את הדם משפתו הסדוקה.
היא הסתובבה בלי מילה: שניהם התנשפו: והם חזרו למקום שבו הגבירה בלבן נאבקה לרסן את הפוני המבוהל.
לשודדים כנראה היה די. כשאחי הביט שוב הם נסוגו.
"אשב כאן," אמר אחי, "אם מותר"; ועלה על המושב הקדמי הריק. הגבירה הביטה מעבר לכתפה.
"תן לי את המושכות," אמרה, והניחה את השוט לאורך צד הפוני. עוד רגע ועיקול בדרך הסתיר את שלושת הגברים מעיני אחי.
כך, באופן בלתי צפוי לגמרי, מצא אחי את עצמו, מתנשף, עם פה חתוך, לסת חבולה ופרקי אצבעות מוכתמים בדם, נוסע לאורך סמטה לא מוכרת עם שתי הנשים האלה.
הוא למד שהן אשתו ואחותו הצעירה של מנתח שגר בסטנמור, שבא בשעות הקטנות ממקרה מסוכן בפינר, ושמע באיזו תחנת רכבת בדרכו על התקדמות המאדימים. הוא מיהר הביתה, העיר את הנשים: המשרתת שלהן עזבה אותן יומיים קודם: ארז קצת צידה, שם את אקדחו מתחת למושב: למזלו של אחי: ואמר להן לנסוע לאדג'וור, ברעיון לתפוס שם רכבת. הוא נשאר מאחור לספר לשכנים. הוא ישיג אותן, אמר, בסביבות ארבע וחצי בבוקר, ועכשיו השעה כמעט תשע והן לא ראו ממנו דבר. הן לא יכלו לעצור באדג'וור בגלל התנועה הגוברת דרך המקום, וכך באו לסמטה הצדדית הזאת.
זה היה הסיפור שסיפרו לאחי בקטעים כשעד מהרה עצרו שוב, קרוב יותר לניו בארנט. הוא הבטיח להישאר איתן, לפחות עד שיוכלו להחליט מה לעשות, או עד שהאיש הנעדר יגיע, והעמיד פנים שהוא קלע מומחה באקדח: כלי נשק זר לו: כדי לתת להן ביטחון.
הם עשו מין מחנה לצד הדרך, והפוני נעשה מאושר בגדר החיה. הוא סיפר להן על בריחתו שלו מלונדון, ועל כל מה שידע על המאדימים האלה ודרכיהם. השמש זחלה גבוה יותר בשמים, ואחרי זמן מה שיחתם גוועה ופינתה מקום למצב לא נוח של ציפייה. כמה עוברי דרך באו לאורך הסמטה, ומאלה אסף אחי חדשות ככל שיכול. כל תשובה שבורה שקיבל העמיקה את רושמו מן האסון הגדול שבא על האנושות, העמיקה את שכנועו בצורך המיידי להמשיך במנוסה הזאת. הוא דחק בהן בעניין.
"יש לנו כסף," אמרה האישה הדקה, והיססה.
עיניה פגשו את עיני אחי, והיסוסה נגמר.
"גם לי," אמר אחי.
היא הסבירה שיש להן לא פחות משלושים לירות בזהב, מלבד שטר של חמש לירות, והציעה שבזה אולי יוכלו לעלות על רכבת בסנט אלבנס או בניו בארנט. אחי חשב שזה חסר תקווה, בהתחשב בזעמם של הלונדונים להצטופף על הרכבות, והעלה את רעיונו שלו לחצות את אסקס לעבר הריץ' ומשם להימלט מן הארץ לגמרי.
גברת אלפינסטון: זה היה שמה של האישה בלבן: לא רצתה לשמוע שום הנמקה, והמשיכה לקרוא ל"ג'ורג'"; אבל גיסתה הייתה שקטה ושקולה באופן מדהים, ולבסוף הסכימה להצעת אחי. כך, בכוונה לחצות את הדרך הצפונית הגדולה, המשיכו לעבר בארנט, אחי מוביל את הפוני כדי לחסוך בו ככל האפשר. כשהשמש זחלה במעלה השמים היום נעשה חם מאוד, ומתחת לרגליים חול עבה ולבנבן נעשה לוהט ומסנוור, כך שנסעו רק לאט מאוד. הגדרות החיות היו אפורות מאבק. וכשהתקדמו לעבר בארנט מלמול סוער התחזק.
הם התחילו לפגוש יותר אנשים. ברובם אלה בהו לפניהם, ממלמלים שאלות לא ברורות, תשושים, מותשים, לא נקיים. איש אחד בבגדי ערב חלף על פניהם ברגל, עיניו על הקרקע. הם שמעו את קולו, ובהביטם אחריו, ראו יד אחת אוחזת בשערו והאחרת מכה בדברים בלתי נראים. כשהתקף הזעם שלו חלף, המשיך בדרכו בלי להביט לאחור אף פעם.
כשקבוצת אחי המשיכה לעבר הצומת מדרום לבארנט ראו אישה מתקרבת לדרך על פני כמה שדות משמאלם, נושאת ילד ועם שני ילדים אחרים; ואז חלפו על פני איש בשחור מלוכלך, עם מקל עבה ביד אחת ומזוודה קטנה בשנייה. אז מעבר לפינת הסמטה, מבין הווילות ששמרו עליה במפגשה עם הכביש הראשי, באה עגלה קטנה רתומה לפוני שחור מזיע ונהוגה בידי צעיר חיוור בכובע מגבעת, אפור מאבק. היו שלוש נערות, פועלות מפעל מאיסט אנד, וזוג ילדים קטנים דחוסים בעגלה.
"זה ייקח אותנו מסביב לאדג'וור?" שאל הנהג, פראי עיניים, לבן פנים; וכשאחי אמר לו שכן אם יפנה שמאלה, הצליף מיד בלי פורמליות של תודה.
אחי הבחין בעשן או ערפל אפור חיוור עולה בין הבתים לפניהם, ומכסה את החזית הלבנה של טרסה מעבר לדרך שנראתה בין גבי הווילות. גברת אלפינסטון קראה פתאום למראה כמה לשונות להבה אדומות ומעשנות מזנקות מעל הבתים לפניהם מול השמים הכחולים והחמים. הרעש הסוער התפרק עכשיו לערבוביה פרועה של קולות רבים, חריקת גלגלים רבים, חריקת עגלות, ונקישות פרסות. הסמטה פנתה בחדות פחות מחמישים מטרים מן הצומת.
"אלוהים אדירים!" קראה גברת אלפינסטון. "לתוך מה אתה מוביל אותנו?"
אחי עצר.
כי הדרך הראשית הייתה זרם רותח של אנשים, שטף של בני אדם נוהרים צפונה, אחד דוחק בשני. גדה גדולה של אבק, לבנה וזוהרת בלהט השמש, עשתה כל דבר בטווח שישה מטרים מן הקרקע אפור ולא ברור והתחדשה כל הזמן בידי הרגליים הממהרות של המון סמיך של סוסים ושל גברים ונשים ברגל, ובידי הגלגלים של כלי רכב מכל סוג.
"דרך!" שמע אחי קולות צועקים. "פנו דרך!"
זה היה כמו לרכוב לתוך עשן של שריפה להתקרב לנקודת המפגש של הסמטה והדרך; ההמון שאג כמו אש, והאבק היה חם וחריף. ולמעשה, מעט במעלה הדרך בערה וילה ושלחה גושים מתגלגלים של עשן שחור לרוחב הדרך להוסיף לבלבול.
שני גברים חלפו על פניהם. אחר כך אישה מלוכלכת, נושאת צרור כבד ובוכה. כלב רטריבר אבוד, לשונו תלויה, הקיף אותם בספק, מבוהל ואומלל, וברח לאיום של אחי.
ככל שיכלו לראות מן הדרך לכיוון לונדון בין הבתים מימין היה זרם סוער של אנשים מלוכלכים וממהרים, כלואים בין הווילות משני הצדדים; הראשים השחורים, הדמויות הצפופות, נעשו ברורים כשמיהרו לעבר הפינה, מיהרו על פניה, ומיזגו שוב את ייחודם בהמון מתרחק שנבלע לבסוף בענן אבק.
"קדימה! קדימה!" צעקו הקולות. "דרך! דרך!"
ידיו של אדם אחד נלחצו על גבו של אחר. אחי עמד ליד ראש הפוני. נמשך שלא כרצונו, התקדם לאט, צעד אחר צעד, במורד הסמטה.
אדג'וור הייתה זירת בלבול, צ'וק פארם מהומה פרועה, אבל זו הייתה אוכלוסייה שלמה בתנועה. קשה לדמיין את הצבא הזה. לא היה לו אופי משלו. הדמויות נשפכו על פני הפינה, והתרחקו וגבם אל הקבוצה בסמטה. לאורך השוליים באו אלה שהלכו ברגל מאוימים על ידי הגלגלים, מועדים בתעלות, נתקלים זה בזה.
העגלות והכרכרות הצטופפו צמודות זו לזו, מפנות מעט דרך לאותם כלי רכב מהירים וחסרי סבלנות יותר שזינקו קדימה מדי פעם כשנראתה הזדמנות לעשות זאת, ושלחו את האנשים מתפזרים אל הגדרות והשערים של הווילות.
"קדימה!" הייתה הצעקה. "קדימה! הם באים!"
בעגלה אחת עמד עיוור במדי צבא הישע, מנופף באצבעותיו העקומות וצועק, "נצח! נצח!" קולו היה צרוד ורם מאוד כך שאחי יכול היה לשמוע אותו זמן רב אחרי שנעלם מן העין באבק. כמה מן האנשים שהצטופפו בעגלות הצליפו בטיפשות בסוסיהם ורבו עם עגלונים אחרים; כמה ישבו ללא תנועה, בוהים בכלום בעיניים אומללות; כמה כססו את ידיהם מצמא, או שכבו שרועים בתחתית כלי הרכב שלהם. מתגי הסוסים היו מכוסים קצף, עיניהם אדומות מדם.
היו מוניות, כרכרות, עגלות חנויות, קרונות, לאין ספור; עגלת דואר, עגלת מנקה רחובות שעליה "קהילת סנט פנקרס," עגלת עצים עצומה דחוסה בבריונים. עגלת משא של מבשלת בירה קרקשה על פנינו ושני גלגליה הקרובים מותזים בדם טרי.
"פנו את הדרך!" צעקו הקולות. "פנו את הדרך!"
"נ-צח! נ-צח!" בא מהדהד במורד הדרך.
היו נשים עצובות ומותשות צועדות על פנינו, לבושות היטב, עם ילדים שבכו ומעדו, בגדיהם העדינים חנוקים באבק, פניהם העייפות מרוחות בדמעות. עם רבות מהן באו גברים, לפעמים עוזרים, לפעמים זועפים ופראיים. נלחם לצידם דחק איזה מנודה רחוב עייף בסמרטוטים שחורים דהויים, פעור עיניים, רם קול ומנבל פה. היו פועלים חסונים מפלסים את דרכם, אנשים אומללים ומוזנחים, לבושים כמו פקידים או זבנים, נאבקים בעוויתות; חייל פצוע הבחין אחי, אנשים לבושים בבגדי סבלי רכבת, יצור אומלל אחד בכתונת לילה עם מעיל זרוק עליה.
אבל מגוון ככל שהיה הרכבו, דברים מסוימים היו משותפים לכל הצבא הזה. היו פחד וכאב על פניהם, ופחד מאחוריהם. מהומה במעלה הדרך, מריבה על מקום בעגלה, שלחו את כל הצבא הזה להאיץ את צעדיו; אפילו אדם מבוהל ושבור כל כך שברכיו התכופפו תחתיו חושמל לרגע לפעילות מחודשת. החום והאבק כבר עשו את שלהם בהמון הזה. עורם היה יבש, שפתיהם שחורות וסדוקות. כולם היו צמאים, עייפים ורגליהם כואבות. ובין הצעקות השונות שמעו ויכוחים, תוכחות, אנקות עייפות ולאות; קולות רובם היו צרודים וחלשים. דרך כל זה עבר פזמון:
"דרך! דרך! המאדימים באים!"
מעטים עצרו ויצאו הצידה מן השטפון הזה. הסמטה נפתחה באלכסון אל הדרך הראשית בפתח צר, והיה לה מראה מטעה כאילו היא באה מכיוון לונדון. ובכל זאת מין מערבולת של אנשים נדחקה לפתחה; חלשים שנדחקו במרפקים מן הזרם, שברובם נחו רק רגע לפני שצללו לתוכו שוב. מעט במורד הסמטה, ושני חברים רוכנים מעליו, שכב איש עם רגל חשופה, עטופה בסמרטוטים מדממים. הוא היה איש בר מזל שיש לו חברים.
זקן קטן, עם שפם צבאי אפור ומעיל שחור מטונף, צלע החוצה והתיישב ליד הכרכרה, הסיר את מגפו: גרבו הייתה מוכתמת בדם: ניער ממנו חלוק אבן, וצלע הלאה שוב; ואז ילדה קטנה בת שמונה או תשע, לבד לגמרי, השליכה את עצמה מתחת לגדר החיה קרוב לאחי, בוכה.
"אני לא יכולה להמשיך! אני לא יכולה להמשיך!"
אחי התעורר מתרדמת תדהמתו והרים אותה, מדבר אליה בעדינות, ונשא אותה אל העלמה אלפינסטון. ברגע שאחי נגע בה נעשתה דוממת לגמרי, כאילו מבוהלת.
"אלן!" צרחה אישה בהמון, דמעות בקולה: "אלן!" והילדה זינקה פתאום מאחי, קוראת "אמא!"
"הם באים," אמר איש על סוס, רוכב על פנינו לאורך הסמטה.
"מן הדרך, שם!" צעק עגלון, מתנשא גבוה; ואחי ראה כרכרה סגורה פונה לסמטה.
האנשים נמעכו זה על זה לאחור כדי להתחמק מן הסוס. אחי דחף את הפוני והכרכרה לאחור אל הגדר החיה, והאיש נסע על פנינו ועצר בפניית הדרך. זו הייתה כרכרה, עם מוט לזוג סוסים, אבל רק אחד היה ברתמה. אחי ראה במעומעם דרך האבק ששני גברים הוציאו משהו על אלונקה לבנה והניחו אותו בעדינות על העשב מתחת לגדר החיה של ליגוסטרום.
אחד הגברים בא רץ אל אחי.
"איפה יש מים?" אמר. "הוא גוסס מהר, וצמא מאוד. זה הלורד גאריק."
"הלורד גאריק!" אמר אחי; "השופט העליון?"
"המים?" אמר.
"אולי יש ברז," אמר אחי, "באחד הבתים. אין לנו מים. אני לא מעז לעזוב את האנשים שלי."
האיש נדחק נגד ההמון לעבר שער בית הפינה.
"קדימה!" אמרו האנשים, דוחפים אותו. "הם באים! קדימה!"
אז הוסחה תשומת ליבו של אחי על ידי איש מזוקן בעל פני נשר שגרר תיק יד קטן, שנקרע בדיוק כשעיני אחי נחו עליו ופלט גוש של מטבעות זהב שנראה מתפרק למטבעות נפרדים כשפגע בקרקע. הם התגלגלו לכאן ולכאן בין רגלי האנשים והסוסים הנאבקים. האיש עצר והביט בטיפשות בערמה, ויצול של מונית פגע בכתפו ושלח אותו מתנודד. הוא צרח והתחמק לאחור, וגלגל עגלה כמעט גילח אותו.
"דרך!" צעקו האנשים סביבו. "פנו דרך!"
ברגע שהמונית עברה, השליך את עצמו, בשתי ידיים פתוחות, על ערמת המטבעות, והתחיל לתחוב חופנים לכיסו. סוס התרומם קרוב עליו, ועוד רגע, בהתרוממו למחצה, נדחס מתחת לפרסות הסוס.
"עצור!" צרח אחי, ובדחפו אישה מדרכו, ניסה לתפוס את מתג הסוס.
לפני שהגיע אליו, שמע צרחה מתחת לגלגלים, וראה דרך האבק את החישוק עובר על גבו של האומלל המסכן. נהג העגלה הצליף בשוטו באחי, שרץ מסביב מאחורי העגלה. הצעקות הרבות בלבלו את אוזניו. האיש התפתל באבק בין כספו הפזור, בלי יכולת לקום, כי הגלגל שבר את גבו, ורגליו שכבו רפויות ומתות. אחי הזדקף וצעק על הנהג הבא, ואיש על סוס שחור בא לעזרתו.
"תוציא אותו מן הדרך," אמר; ובתופסו את צווארון האיש בידו הפנויה, גרר אותו אחי הצידה. אבל הוא עדיין נאחז אחרי כספו, והביט באחי בעזות, מכה בזרועו בחופן זהב. "קדימה! קדימה!" צעקו קולות כועסים מאחור. "דרך! דרך!"
הייתה התרסקות כשמוט של כרכרה התנפץ לתוך העגלה שהאיש הרכוב עצר. אחי הרים את עיניו, והאיש עם הזהב סובב את ראשו ונשך את פרק היד שהחזיק בצווארונו. היה הלם, והסוס השחור בא מתנודד הצידה, וסוס העגלה נדחק לצידו. פרסה החטיאה את רגל אחי בכחוט השערה. הוא הרפה מאחיזתו באיש שנפל וקפץ לאחור. הוא ראה את הכעס מתחלף באימה על פני האומלל המסכן שעל הקרקע, וברגע אחד הוא הוסתר ואחי נישא לאחור ונסחף על פני פתח הסמטה, והיה צריך להילחם קשה בשטף כדי לחזור אליו.
הוא ראה את העלמה אלפינסטון מכסה את עיניה, וילד קטן, בכל חוסר הדמיון האוהד של ילד, בוהה בעיניים פעורות במשהו מאובק ששכב שחור ודומם, טחון ומעוך תחת הגלגלים המתגלגלים. "בואו נחזור!" צעק, והתחיל לסובב את הפוני. "אנחנו לא יכולים לחצות את ה... הגיהנום הזה," אמר והם חזרו תשעים מטרים בדרך שבאו, עד שההמון הנלחם הוסתר. כשעברו את העיקול בסמטה ראה אחי את פני האיש הגוסס בתעלה מתחת לליגוסטרום, לבנות כמוות ומתוחות, ומבריקות מזיעה. שתי הנשים ישבו שותקות, כפופות במושבן ורועדות.
אז מעבר לעיקול עצר אחי שוב. העלמה אלפינסטון הייתה לבנה וחיוורת, וגיסתה ישבה ובכתה, אומללה מכדי אפילו לקרוא ל"ג'ורג'". אחי היה מזועזע ונבוך. ברגע שנסוגו הבין כמה דחוף ובלתי נמנע לנסות את החצייה הזאת. הוא פנה אל העלמה אלפינסטון, נחוש פתאום.
"אנחנו חייבים ללכת בדרך ההיא," אמר, והוביל את הפוני שוב מסביב.
בפעם השנייה באותו יום הוכיחה הנערה הזאת את טיבה. כדי לפלס את דרכם לתוך שטף האנשים, צלל אחי לתוך התנועה וריסן סוס מונית, בעוד היא הסיעה את הפוני לרוחב ראשו. עגלה נתפסה בגלגליהם לרגע ותלשה שבב ארוך מן הכרכרה. עוד רגע והם נתפסו ונסחפו קדימה בזרם. אחי, עם סימני השוט של העגלון אדומים לרוחב פניו וידיו, טיפס לכרכרה ולקח ממנה את המושכות.
"כווני את האקדח לאיש שמאחור," אמר, ונתן לה אותו, "אם הוא לוחץ עלינו יותר מדי. לא!: כווני אותו לסוס שלו."
אז התחיל לחפש הזדמנות לנטות ימינה לרוחב הדרך. אבל ברגע שבזרם נראה שאיבד את רצונו, שנעשה חלק מן המנוסה המאובקת הזאת. הם נסחפו דרך צ'יפינג בארנט עם השטף; הם היו כמעט קילומטר וחצי מעבר למרכז העיירה לפני שנלחמו דרכם לצד השני של הדרך. זה היה שאון ובלבול שאין לתאר; אבל בעיירה ומעבר לה הדרך מתפצלת שוב ושוב, וזה הקל במידה מסוימת על הלחץ.
הם פנו מזרחה דרך הדלי, ושם משני צדי הדרך, ובמקום נוסף הלאה, נתקלו בהמון גדול של אנשים שותים מן הנחל, חלקם נלחמים כדי להגיע אל המים. והלאה משם, מהפוגה ליד איסט בארנט, ראו שתי רכבות נוסעות לאט זו אחר זו בלי אות או סדר: רכבות שורצות אנשים, עם גברים אפילו בין הפחמים מאחורי הקטרים: נוסעות צפונה לאורך רכבת הצפון הגדולה. אחי משער שהן ודאי התמלאו מחוץ ללונדון, כי באותו זמן האימה הזועמת של האנשים עשתה את התחנות הסופיות המרכזיות לבלתי אפשריות.
ליד המקום הזה עצרו לשארית אחר הצהריים, כי אלימות היום כבר מיצתה לגמרי את שלושתם. הם התחילו לסבול את ראשית הרעב; הלילה היה קר, ואף אחד מהם לא העז לישון. ובערב אנשים רבים באו ממהרים לאורך הדרך ליד מקום עצירתם, נמלטים מסכנות לא ידועות לפניהם, והולכים לכיוון שממנו בא אחי.