כשהתחיל להחשיך, קרא להם העכברוש, באווירה של התרגשות ומסתורין, לחזור לטרקלין, העמיד כל אחד מהם ליד הערימה הקטנה שלו, והתחיל להלביש אותם למסע הקרב. הוא היה רציני ויסודי מאוד בעניין, והפרשה לקחה זמן רב למדי. ראשית, הייתה חגורה לכל בעל חיים, ואחר כך חרב לתחוב בכל חגורה, ואחר כך חרב קצרה בצד השני לאזן אותה. אחר כך זוג אקדחים, אלת שוטר, כמה זוגות אזיקים, כמה תחבושות ופלסטר, ובקבוקון וקופסת כריכים. גירית צחק בטוב לב ואמר, "בסדר, עכברושי! זה משעשע אותך וזה לא מזיק לי. אני הולך לעשות כל מה שאני צריך לעשות במקל הזה כאן." אבל העכברוש רק אמר, "בבקשה, גירית. אתה יודע שלא הייתי רוצה שתאשים אותי אחר כך ותגיד ששכחתי משהו!"
כשהכול היה מוכן לגמרי, לקח גירית פנס מוסתר בכף אחת, תפס את מקלו הגדול בשנייה, ואמר, "עכשיו, בואו אחריי! חפרפר ראשון, כי אני מרוצה ממנו מאוד; עכברוש אחריו; קרפד אחרון. ותשמע, קרפדי! אל תפטפט הרבה כמו תמיד, או שתישלח בחזרה, בטוח כמו הגורל!"
קרפד היה להוט כל כך לא להישאר מחוץ לעניין שתפס את המקום הנחות שהוקצה לו בלי מלמול, ובעלי החיים יצאו לדרך. גירית הוביל אותם לאורך הנהר קטע קצר, ואז פתאום הניף את עצמו מעבר לשפה לתוך חור בגדת הנהר, מעט מעל המים. החפרפר והעכברוש הלכו אחריו בשקט, מניפים את עצמם בהצלחה לתוך החור כפי שראו את גירית עושה; אבל כשהגיע תורו של קרפד, כמובן הצליח להחליק וליפול למים בהתזה רמה ובצווחת בהלה. ידידיו משו אותו, שפשפו וסחטו אותו בחיפזון, ניחמו אותו, והעמידו אותו על רגליו; אבל גירית כעס ברצינות, ואמר לו שבפעם הבאה שיעשה מעצמו צחוק בוודאי יישאר מאחור.
וכך לבסוף היו במעבר הסודי, ומסע הכיבוש התחיל באמת!
היה קר, וחשוך, ולח, ונמוך, וצר, וקרפד המסכן התחיל לרעוד, חלקית מחשש למה שאולי לפניו, חלקית כי היה רטוב עד לשד עצמותיו. הפנס היה הרחק לפנים, והוא לא יכול היה שלא לפגר מעט בחושך. אז שמע את העכברוש קורא באזהרה, "בוא, קרפד!" ואימה תפסה אותו שיישאר מאחור, לבד בחושך, והוא "בא" בשטף כזה שהפיל את העכברוש על החפרפר ואת החפרפר על גירית, ולרגע הכול היה מהומה. גירית חשב שתוקפים אותם מאחור, וכיוון שלא היה מקום להשתמש במקל או בחרב קצרה, שלף אקדח, ועמד לשים כדור בקרפד. כשגילה מה באמת קרה כעס מאוד באמת, ואמר, "עכשיו הפעם הקרפד המייגע הזה יישאר מאחור!"
אבל קרפד ייבב, ושני האחרים הבטיחו שיערבו להתנהגותו הטובה, ולבסוף גירית התפייס, והתהלוכה המשיכה; רק שהפעם העכברוש סגר את המאסף, באחיזה איתנה בכתפו של קרפד.
כך גיששו ודשדשו הלאה, אוזניהם זקופות וכפותיהם על אקדחיהם, עד שלבסוף אמר גירית, "אנחנו צריכים להיות עכשיו כמעט מתחת לאחוזה."
אז פתאום שמעו, רחוק ככל שאולי היה, ובכל זאת כנראה כמעט מעל ראשיהם, המיה מבולבלת של קול, כאילו אנשים צועקים ומריעים ורוקעים ברצפה ומכים על שולחנות. כל אימות העצבים של קרפד חזרו, אבל גירית רק העיר בשלווה, "הם משתוללים, הסמורים!"
המעבר התחיל עכשיו לעלות; הם גיששו הלאה עוד קצת, ואז הרעש פרץ שוב, ברור לגמרי הפעם, וקרוב מאוד מעליהם. "הו-ידד-הו-ידד-הו-ידד!" שמעו, ואת רקיעת רגליים קטנות ברצפה, ואת צלצול הכוסות כשאגרופים קטנים הלמו על השולחן. "איזה זמן יש להם!" אמר גירית. "בואו!" הם מיהרו לאורך המעבר עד שנעצר לגמרי, ומצאו את עצמם עומדים מתחת לדלת הרצפה שהובילה למעלה אל המזווה של המשרת.
רעש עצום כזה התנהל באולם המשתאות שלא הייתה סכנה רבה שישמעו אותם. גירית אמר, "עכשיו, בחורים, כולם יחד!" וארבעתם שמו את כתפיהם על דלת הרצפה והרימו אותה לאחור. בהרימם זה את זה, מצאו את עצמם עומדים במזווה, ורק דלת בינם לבין אולם המשתאות, שבו אויביהם הבלתי מודעים חגגו.
הרעש, כשיצאו מן המעבר, היה פשוט מחריש אוזניים. לבסוף, כשהתרועות וההלמות שככו לאט, אפשר היה להבחין בקול שאומר, "ובכן, אינני מתכוון לעכב אתכם עוד הרבה": (מחיאות כפיים רמות): "אבל לפני שאשוב למקומי": (תרועות מחודשות): "הייתי רוצה לומר מילה אחת על מארחנו החביב, מר קרפד. כולנו מכירים את קרפד!": (צחוק גדול): "קרפד הטוב, קרפד הצנוע, קרפד הישר!" (צווחות עליזות).
"רק תנו לי להגיע אליו!" מלמל קרפד, חורק שיניים.
"חכה רגע!" אמר גירית, מרסן אותו בקושי. "התכוננו, כולכם!"
"...הרשו לי לשיר לכם שיר קטן," המשיך הקול, "שחיברתי בנושא קרפד": (מחיאות כפיים ממושכות).
אז ראש הסמורים: כי זה היה הוא: פתח בקול גבוה וצייצני:
"קרפד יצא לבלות לו בעליזות במורד הרחוב..."
גירית הזדקף, אחז בתקיפות במקלו בשתי כפותיו, העיף מבט סביב בחבריו, וקרא:
"השעה הגיעה! אחריי!"
ופתח את הדלת לרווחה.
אוי!
איזו צווחה וצפצוף וצריחה מילאו את האוויר!
בצדק צללו הסמורים המבועתים מתחת לשולחנות וזינקו בטירוף אל החלונות! בצדק מיהרו החמוסים בפראות אל האח ונתקעו בלי תקנה בארובה! בצדק התהפכו שולחנות וכיסאות, וזכוכית וחרסינה התנפצו על הרצפה, בבהלה של אותו רגע נורא כשארבעת הגיבורים צעדו בזעם לתוך החדר! גירית האדיר, שפמו סומר, אלתו הגדולה שורקת באוויר; החפרפר, שחור וקודר, מניף את מקלו וצועק את קריאת הקרב הנוראה שלו, "חפרפר! חפרפר!" העכברוש; נואש ונחוש, חגורתו תפוחה בכלי נשק מכל תקופה ומכל סוג; קרפד, מטורף מהתרגשות ומגאווה פגועה, תפוח לפי שניים מגודלו הרגיל, מזנק באוויר ומשמיע צעקות קרפד שהקפיאו אותם עד לשד עצמותיהם! "קרפד יצא לבלות!" צעק. "אני אבלה אותם!" והוא הלך ישר אל ראש הסמורים. הם היו רק ארבעה בסך הכול, אבל לסמורים מוכי הבהלה האולם נראה מלא בבעלי חיים מפלצתיים, אפורים, שחורים, חומים וצהובים, צועקים ומניפים אלות עצומות; והם נשברו ונסו בצווחות אימה ובהלה, לכאן ולכאן, דרך החלונות, במעלה הארובה, לכל מקום כדי להתרחק מן המקלות הנוראים ההם.
הפרשה נגמרה עד מהרה. למעלה ולמטה, לכל אורך האולם, צעדו ארבעת הידידים, מכים במקלותיהם בכל ראש שהראה את עצמו; ובחמש דקות החדר התפנה. דרך החלונות השבורים נישאו לאוזניהם בקלישות צווחות הסמורים המבועתים הנמלטים על פני המדשאה; על הרצפה שכבו שרועים כתריסר מן האויבים, שעליהם היה החפרפר עסוק בהתאמת אזיקים. גירית, נח מעמלו, נשען על מקלו וניגב את מצחו הישר.
"חפרפר," אמר, "אתה הטוב שבבחורים! רק קפוץ החוצה ותטפל בזקיפים החמוסים האלה שלך, ותראה מה הם עושים. יש לי רעיון שבזכותך, לא יהיו לנו הרבה צרות מהם הלילה!"
החפרפר נעלם מיד דרך חלון; וגירית ציווה על שני האחרים להעמיד שולחן על רגליו שוב, להרים סכינים ומזלגות וצלחות וכוסות מן ההריסות על הרצפה, ולראות אם יוכלו למצוא חומרים לארוחת ערב. "אני רוצה אוכל, אני," אמר, בדרך הדיבור הפשוטה למדי שלו. "תזיז את הרגליים, קרפד, ותזדרז! החזרנו לך את הבית שלך, ואתה לא מציע לנו אפילו כריך." קרפד הרגיש נעלב למדי שגירית לא אמר לו דברים נעימים, כמו שאמר לחפרפר, ולא אמר לו איזה בחור נאה הוא, וכמה נהדר נלחם; כי היה מרוצה במיוחד מעצמו ומן הדרך שבה התנפל על ראש הסמורים ושלח אותו עף מעבר לשולחן במכה אחת של מקלו. אבל הוא התרוצץ, וכך גם העכברוש, ועד מהרה מצאו ג'לי גויאבה בקערת זכוכית, ועוף קר, לשון שבקושי נגעו בה, קצת טרייפל, והרבה סלט לובסטר; ובמזווה נתקלו בסל מלא לחמניות צרפתיות ובכמות של גבינה, חמאה וסלרי. הם בדיוק עמדו לשבת כשהחפרפר טיפס פנימה דרך החלון, מצחקק, עם זרועות מלאות רובים.
"הכול נגמר," דיווח. "ממה שאני מצליח להבין, ברגע שהחמוסים, שהיו עצבניים וקופצניים מאוד כבר, שמעו את הצווחות והצעקות והמהומה בתוך האולם, חלקם השליכו את רוביהם וברחו. האחרים עמדו איתנים זמן מה, אבל כשהסמורים באו בריצה החוצה עליהם, חשבו שבגדו בהם; והחמוסים נאבקו בסמורים, והסמורים נלחמו כדי לברוח, והם נאבקו והתפתלו והרביצו זה לזה, והתגלגלו שוב ושוב, עד שרובם התגלגלו לנהר! כולם נעלמו עכשיו, בדרך זו או אחרת; ויש לי את הרובים שלהם. אז הכול בסדר!"
"בעל חיים מצוין וראוי!" אמר גירית, פיו מלא עוף וטרייפל. "עכשיו, יש רק עוד דבר אחד שאני רוצה שתעשה, חפרפר, לפני שתשב לארוחת הערב שלך יחד איתנו; ולא הייתי מטריד אותך אלא שאני יודע שאני יכול לסמוך עליך שתדאג שדבר ייעשה, והלוואי שיכולתי לומר אותו דבר על כל מי שאני מכיר. הייתי שולח את עכברוש, אילולא היה משורר. אני רוצה שתיקח את הבחורים האלה על הרצפה שם למעלה איתך, ותדאג שכמה חדרי שינה ינוקו ויסודרו ויהיו נוחים באמת. דאג שיטאטאו מתחת למיטות, וישימו סדינים וציפיות נקיים, ויקפלו פינה אחת של השמיכות, בדיוק כמו שאתה יודע שצריך לעשות; ודאג שיונחו בכל חדר כד מים חמים, ומגבות נקיות, וחתיכות סבון חדשות. ואז אתה יכול לתת להם מלקות לכל אחד, אם זה מספק אותך, ולהוציא אותם דרך הדלת האחורית, ולא נראה אותם עוד, אני משער. ואז בוא ותאכל קצת מן הלשון הקרה הזאת. היא מצוינת. אני מרוצה ממך מאוד, חפרפר!"
החפרפר טוב המזג הרים מקל, העמיד את אסיריו בשורה על הרצפה, נתן להם את הפקודה "קדימה צעד!" והוביל את פלוגתו לקומה העליונה. אחרי זמן מה, הופיע שוב, מחייך, ואמר שכל חדר מוכן, ונקי כמו סיכה חדשה. "וגם לא הייתי צריך להלקות אותם," הוסיף. "חשבתי, בסך הכול, שהם קיבלו מספיק מלקות ללילה אחד, והסמורים, כשהעליתי את הנקודה בפניהם, הסכימו איתי לגמרי, ואמרו שלא היו חושבים להטריד אותי. הם התחרטו מאוד, ואמרו שהם מצטערים מאוד על מה שעשו, אבל הכול היה באשמת ראש הסמורים והחמוסים, ושאם אי פעם יוכלו לעשות משהו בשבילנו בכל זמן כדי לפצות, רק נצטרך להזכיר זאת. אז נתתי להם לחמנייה לכל אחד, ושחררתי אותם מאחור, והם ברחו, מהר ככל שיכלו!"
אז קירב החפרפר את כיסאו אל השולחן, והתנפל על הלשון הקרה; וקרפד, כמו הג'נטלמן שהיה, הרחיק ממנו את כל קנאתו, ואמר בלבביות, "תודה רבה, חפרפר יקר, על כל טרחתך ועמלך הלילה, ובמיוחד על פיקחותך הבוקר!" גירית שמח על זה, ואמר, "הנה דיבר קרפד האמיץ שלי!" אז סיימו את ארוחת הערב שלהם בשמחה ובשביעות רצון גדולות, ועד מהרה פרשו למנוחה בין סדינים נקיים, בטוחים בבית אבותיו של קרפד, שנכבש מחדש בגבורה שאין כמותה, באסטרטגיה מושלמת, ובטיפול ראוי במקלות.
למחרת בבוקר, קרפד, שהתעורר מאוחר כרגיל, ירד לארוחת הבוקר באיחור מביש, ומצא על השולחן כמות מסוימת של קליפות ביצים, כמה שברי טוסט קר ועורי, קנקן קפה ריק בשלושה רבעים, ובאמת מעט מאוד דברים אחרים; מה שלא נטה לשפר את מזגו, בהתחשב בכך שאחרי הכול, זה היה ביתו שלו. דרך דלתות הזכוכית של חדר ארוחת הבוקר יכול היה לראות את החפרפר ואת עכברוש המים יושבים בכיסאות קלועים בחוץ על המדשאה, בבירור מספרים זה לזה סיפורים; שואגים מצחוק ובועטים ברגליהם הקצרות באוויר. גירית, שהיה בכורסה ושקוע בעיתון הבוקר, רק הרים את עיניו והנהן כשקרפד נכנס לחדר. אבל קרפד הכיר את האיש שלו, אז התיישב ואכל את ארוחת הבוקר הטובה ביותר שיכול, רק מעיר לעצמו שיסגור חשבון עם האחרים במוקדם או במאוחר. כשכמעט גמר, הרים גירית את עיניו והעיר בקצרה מה: "אני מצטער, קרפד, אבל אני חושש שיש לפניך בוקר עבודה כבד. אתה מבין, אנחנו באמת צריכים לערוך משתה מיד, לחגוג את הפרשה הזאת. מצפים לזה ממך: למעשה, זה הכלל."
"הו, בסדר!" אמר קרפד, ברצון. "כל דבר כדי לרצות. אף שלמה לכל הרוחות תרצו לערוך משתה בבוקר אני לא מבין. אבל אתה יודע שאני לא חי כדי לרצות את עצמי, אלא רק כדי לגלות מה ידידיי רוצים, ואז לנסות לסדר להם את זה, גירית הזקן והיקר!"
"אל תעמיד פנים שאתה טיפש יותר ממה שאתה באמת," השיב גירית ברוגז; "ואל תצחקק ותפלוט לתוך הקפה שלך בזמן שאתה מדבר; זה לא נימוסים. מה שאני מתכוון הוא, המשתה יהיה בלילה, כמובן, אבל צריך לכתוב את ההזמנות ולשלוח אותן מיד, ואתה צריך לכתוב אותן. עכשיו, שב ליד השולחן ההוא: יש עליו ערימות של נייר מכתבים, עם 'אחוזת קרפד' בראשו בכחול ובזהב: וכתוב הזמנות לכל ידידינו, ואם תתמיד נשלח אותן לפני ארוחת הצהריים. ואני אתן יד, גם; ואקח את חלקי בעול. אני אזמין את המשתה."
"מה!" קרא קרפד, מבוהל. "אני אשאר בבית ואכתוב המון מכתבים מחורבנים בבוקר עליז כזה, כשאני רוצה להסתובב ברכושי, ולסדר כל דבר וכל אחד, ולהתהלך בגאווה וליהנות! בהחלט לא! אני אהיה... אני אראה לך... רגע, בעצם! הרי, כמובן, גירית היקר! מה הנאתי או נוחותי לעומת אלה של אחרים! אתה רוצה שזה ייעשה, וזה ייעשה. לך, גירית, הזמן את המשתה, הזמן מה שתרצה; ואז הצטרף לידידינו הצעירים בחוץ בעליזותם התמימה, שוכח אותי ואת דאגותיי ועמלי. אני מקריב את הבוקר היפה הזה על מזבח החובה והידידות!"
גירית הביט בו בחשדנות רבה, אבל פניו הגלויות והפתוחות של קרפד הקשו להציע מניע לא ראוי לשינוי הגישה הזה. הוא עזב את החדר, בהתאם, לכיוון המטבח, וברגע שהדלת נסגרה מאחוריו, מיהר קרפד אל שולחן הכתיבה. רעיון נאה עלה בדעתו בזמן שדיבר. הוא יכתוב את ההזמנות; והוא ידאג להזכיר את התפקיד המוביל שלקח בקרב, ואיך השכיב את ראש הסמורים; והוא ירמוז על הרפתקאותיו, ועל איזו דרך של ניצחון יש לו לספר; ועל דף הפתיחה יפרט מין תוכנית בידור לערב: משהו כזה, כפי ששרטט אותה בראשו:
נאום. . . . מאת קרפד. (יהיו נאומים נוספים מאת קרפד במהלך הערב.)
הרצאה. . . מאת קרפד. תקציר: מערכת הכלא שלנו: נתיבי המים של אנגליה העתיקה: סחר בסוסים, ואיך לסחור: רכוש, זכויותיו וחובותיו: חזרה אל האדמה: בעל אחוזה אנגלי טיפוסי.
שיר. . . . מאת קרפד. (חובר על ידו.)
יצירות אחרות. מאת קרפד יושרו במהלך הערב על ידי. . . המחבר.
הרעיון מצא חן בעיניו מאוד, והוא עבד קשה מאוד וגמר את כל המכתבים עד הצהריים, ובשעה זו דווח לו שיש סמור קטן ומרופט למדי בדלת, השואל בביישנות אם הוא יכול לשרת את הג'נטלמנים. קרפד יצא בגאווה ומצא שזה אחד מאסירי הערב הקודם, מכבד מאוד ולהוט לרצות. הוא טפח על ראשו, תחב את צרור ההזמנות לכפו, ואמר לו לרוץ מהר ולמסור אותן מהר ככל שיוכל, ושאם ירצה לחזור בערב, אולי יהיה בשבילו שילינג, ושוב, אולי לא; והסמור המסכן נראה אסיר תודה באמת, ומיהר בלהיטות למלא את שליחותו.
כשבעלי החיים האחרים חזרו לארוחת הצהריים, רועשים ורעננים מאוד אחרי בוקר על הנהר, החפרפר, שמצפונו דקר אותו, הביט בספק בקרפד, מצפה למצוא אותו זועף או מדוכא. במקום זאת, הוא היה כל כך מתנשא ונפוח שהחפרפר התחיל לחשוד במשהו; בעוד העכברוש וגירית החליפו מבטים משמעותיים.
ברגע שהארוחה נגמרה, תחב קרפד את כפותיו עמוק בכיסי מכנסיו, העיר כבדרך אגב, "נו, תדאגו לעצמכם, בחורים! תבקשו כל מה שתרצו!" ויצא בגאווה לכיוון הגן, שם רצה לחשוב על רעיון או שניים לנאומיו הקרובים, כשהעכברוש תפס אותו בזרועו.
קרפד חשד למדי למה הוא חותר, ועשה כמיטב יכולתו להתחמק; אבל כשגירית תפס אותו בתקיפות בזרועו השנייה התחיל לראות שהמשחק נגמר. שני בעלי החיים הובילו אותו ביניהם לחדר העישון הקטן שנפתח מן המבואה, סגרו את הדלת, והושיבו אותו בכיסא. אז שניהם עמדו לפניו, בעוד קרפד ישב בשתיקה והביט בהם בחשדנות רבה ובמצב רוח רע.
"עכשיו, תשמע, קרפד," אמר העכברוש. "זה בעניין המשתה, ואני מצטער מאוד שאני צריך לדבר אליך כך. אבל אנחנו רוצים שתבין בבירור, אחת ולתמיד, שלא יהיו נאומים ולא יהיו שירים. נסה לתפוס את העובדה שבהזדמנות הזאת אנחנו לא מתווכחים איתך; אנחנו רק אומרים לך."
קרפד ראה שהוא לכוד. הם הבינו אותו, הם ראו דרכו, הם הקדימו אותו. חלומו הנעים התנפץ.
"אני לא יכול לשיר להם רק שיר קטן אחד?" התחנן בעצב.
"לא, אף לא שיר קטן אחד," השיב העכברוש בתקיפות, אף שליבו דימם כשהבחין בשפה הרועדת של קרפד המסכן והמאוכזב. "אין בזה טעם, קרפדי; אתה יודע היטב שהשירים שלך הם כולם יהירות ורברבנות והבל; והנאומים שלך הם כולם שבח עצמי ו... ו... ובכן, והגזמה גסה ו... ו..."
"ונפיחות," הוסיף גירית, בדרכו הפשוטה.
"זה לטובתך, קרפדי," המשיך העכברוש. "אתה יודע שאתה חייב לפתוח דף חדש במוקדם או במאוחר, ועכשיו נראה זמן נהדר להתחיל; מין נקודת מפנה בדרכך. בבקשה אל תחשוב שלומר את כל זה לא כואב לי יותר משזה כואב לך."
קרפד נשאר זמן רב שקוע במחשבה. לבסוף הרים את ראשו, ועקבות של רגש עז נראו על תוויו. "ניצחתם, ידידיי," אמר בקול שבור. "זה היה, אמנם, דבר קטן שביקשתי: רק רשות לפרוח ולהתרחב עוד ערב אחד, לתת לעצמי דרור ולשמוע את מחיאות הכפיים הסוערות שתמיד נראות לי: איכשהו: מוציאות ממני את תכונותיי הטובות ביותר. אולם, אתם צודקים, אני יודע, ואני טועה. מעתה אהיה קרפד שונה מאוד. ידידיי, לעולם לא תהיה לכם עוד סיבה להסמיק בגללי. אבל, הו אלי, הו אלי, זה עולם קשה!"
ובהצמידו את מטפחתו לפניו, עזב את החדר, בצעדים מהססים.
"גירית," אמר העכברוש, "אני מרגיש כמו בהמה; אני תוהה איך אתה מרגיש?"
"הו, אני יודע, אני יודע," אמר גירית בקדרות. "אבל היה צריך לעשות את זה. הבחור הטוב הזה צריך לגור כאן, ולעמוד על שלו, ולהיות מכובד. היית רוצה שיהיה ללעג פשוט, שחמוסים וסמורים ילגלגו עליו ויבוזו לו?"
"כמובן שלא," אמר העכברוש. "ואם מדברים על סמורים, מזל שנתקלנו בסמור הקטן ההוא, בדיוק כשיצא עם ההזמנות של קרפד. חשדתי במשהו ממה שסיפרת לי, והעפתי מבט באחת או שתיים; הן היו פשוט מבישות. החרמתי את כולן, והחפרפר הטוב יושב עכשיו בחדר הסלון הכחול וממלא כרטיסי הזמנה פשוטים וצנועים."
לבסוף התחילה שעת המשתה להתקרב, וקרפד, שכשעזב את האחרים פרש לחדר השינה שלו, עדיין ישב שם, מלנכולי ומהורהר. מצחו נשען על כפו, הוא הרהר זמן רב ועמוק. בהדרגה התבהרו פניו, והוא התחיל לחייך חיוכים ארוכים ואיטיים. אז התחיל לצחקק בצורה ביישנית ומודעת לעצמה. לבסוף קם, נעל את הדלת, הסיט את הווילונות על החלונות, אסף את כל הכיסאות בחדר וסידר אותם בחצי עיגול, ותפס את מקומו מולם, מתנפח לעין. אז קד, השתעל פעמיים, ובתתו לעצמו דרור, בקול מורם שר, לקהל המוקסם שדמיונו ראה בבהירות כזאת.
השיר הקטן האחרון של קרפד!
הקרפד... חזר... הביתה! הייתה בהלה בטרקלינים ויללות באולמות, הייתה בכייה ברפתות וצווחות באורוות, כשהקרפד... חזר... הביתה!
כשהקרפד... חזר... הביתה! היו ניפוצי חלונות ונפילות דלתות, היו רדיפות סמורים שהתעלפו על הרצפות, כשהקרפד... חזר... הביתה!
בום! הולכים התופים! החצוצרנים תוקעים והחיילים מצדיעים, והתותחים יורים והמכוניות צופרות, כשה... גיבור... בא!
צעקו... הידד! וכל אחד בהמון ינסה לצעוק בקול רם מאוד, לכבוד בעל חיים שאתם גאים בו בצדק, כי זה יומו... הגדול... של קרפד!
הוא שר את זה בקול רם מאוד, בלהט ובהבעה רבים; וכשגמר, שר את כולו שוב.
אז נאנח אנחה עמוקה; אנחה ארוכה, ארוכה, ארוכה.
אז טבל את מברשת השיער שלו בכד המים, פרק את שערו באמצע, והחליק אותו ישר וחלק מאוד משני צדי פניו; ובפתחו את הדלת, ירד בשקט במדרגות לקבל את פני אורחיו, שידע שבוודאי מתאספים בחדר האורחים.
כל בעלי החיים הריעו כשנכנס, והצטופפו סביבו לברך אותו ולומר דברים נחמדים על אומץ ליבו, ופיקחותו, ותכונות הלחימה שלו; אבל קרפד רק חייך חיוך קלוש, ומלמל, "כלל וכלל לא!" או, לפעמים, לשם שינוי, "להפך!" הלוטר, שעמד על שטיח האח ותיאר למעגל ידידים מעריצים בדיוק איך היה מנהל את העניינים אילו היה שם, יצא קדימה בצעקה, כרך את זרועו סביב צווארו של קרפד, וניסה לקחת אותו סביב החדר בתהלוכת ניצחון; אבל קרפד, בצורה מתונה, דחה אותו מעט, ובהשתחררו העיר בעדינות, "גירית היה המוח המתכנן; החפרפר ועכברוש המים נשאו בעיקר הקרב; אני רק שירתתי בשורות ועשיתי מעט או כלום." בעלי החיים היו בבירור תמהים ומופתעים מן הגישה הבלתי צפויה הזאת שלו; וקרפד הרגיש, כשעבר מאורח לאורח, נותן את תשובותיו הצנועות, שהוא מושא לעניין סוחף אצל כולם.
גירית הזמין את הטוב ביותר מכל דבר, והמשתה היה הצלחה גדולה. היו הרבה דיבורים וצחוק והתלוצצות בין בעלי החיים, אבל לאורך כל הזמן קרפד, שכמובן ישב בראש, הביט מטה באפו ומלמל דברים נעימים וחסרי משמעות לבעלי החיים משני צדדיו. מדי פעם גנב מבט בגירית ובעכברוש, ותמיד כשהביט הם בהו זה בזה בפה פעור; וזה נתן לו את הסיפוק הגדול ביותר. כמה מבעלי החיים הצעירים והעליזים יותר, כשהערב נמשך, התחילו ללחוש זה לזה שהדברים לא משעשעים כמו שהיו בימים הטובים הישנים; והיו כמה דפיקות על השולחן וקריאות של "קרפד! נאום! נאום מקרפד! שיר! השיר של מר קרפד!" אבל קרפד רק הניד בראשו בעדינות, הרים כף אחת במחאה מתונה, ובהגשת מעדנים לאורחיו, בשיחת חולין אקטואלית, ובשאלות רציניות על שלום בני משפחותיהם שעוד לא היו מבוגרים מספיק להופיע באירועים חברתיים, הצליח להעביר להם שהארוחה הזאת מתנהלת בקווים מקובלים לחלוטין.
הוא היה באמת קרפד שהשתנה!
אחרי השיא הזה, המשיכו ארבעת בעלי החיים לחיות את חייהם, שנקטעו כל כך בגסות על ידי מלחמת אזרחים, בשמחה ובשביעות רצון גדולות, בלי שיופרעו עוד מהתקוממויות או פלישות. קרפד, אחרי התייעצות ראויה עם ידידיו, בחר שרשרת זהב נאה ותליון משובץ פנינים, ששלח לבת הסוהר עם מכתב שאפילו גירית הודה שהוא צנוע, אסיר תודה ומעריך; ונהג הקטר, בתורו, קיבל תודה ופיצוי ראויים על כל טרחתו ועמלו. בכפייה חמורה מצד גירית, אפילו אשת הדוברה, בטרחה מה, אותרה, ושווי סוסה הושב לה בדיסקרטיות; אף שקרפד בעט נורא בעניין, בהחשיבו את עצמו כלי בידי הגורל, שנשלח להעניש נשים שמנות עם זרועות מנומרות שלא יודעות לזהות ג'נטלמן אמיתי כשהן רואות אחד. הסכום, אמנם, לא היה מכביד מאוד, כי שמאים מקומיים הודו שהערכת הנווד הייתה נכונה בקירוב.
לפעמים, במהלך ערבי קיץ ארוכים, היו הידידים מטיילים יחד ביער הפראי, שאולף עכשיו בהצלחה במה שנוגע להם; והיה נעים לראות כמה בכבוד בירכו אותם התושבים, ואיך אימהות הסמורים היו מביאות את צאצאיהן אל פתחי חוריהן, ואומרות, מצביעות, "תראה, תינוק! הנה הולך מר קרפד הגדול! וזה עכברוש המים האמיץ, לוחם נורא, הולך לצידו! ושם בא מר חפרפר המפורסם, שעליו שמעת כל כך הרבה את אביך מספר!" אבל כשתינוקותיהן היו רגזנים ויצאו לגמרי משליטה, היו משתיקות אותם בכך שסיפרו איך, אם לא ישתקו ולא יציקו להן, גירית האפור הנורא יקום ויתפוס אותם. זו הייתה השמצה שפלה של גירית, שאף שלא היה אכפת לו הרבה מחברה, היה די אוהב ילדים; אבל זה מעולם לא החטיא את השפעתו המלאה.