העכברוש שלח כף קטנה, חומה ומסודרת, תפס את קרפד בחוזקה בעורף, ונתן הרמה ומשיכה גדולות; וקרפד הספוג מים עלה לאט אבל בבטחה מעל שפת החור, עד שלבסוף עמד שלם ובריא במבואה, מפוספס בבוץ ובעשבי מים, זה נכון, והמים זורמים ממנו, אבל מאושר ועליז כמו פעם, עכשיו כשמצא את עצמו שוב בבית של ידיד, וההתחמקויות וההשתמטויות נגמרו, והוא יכול היה להניח בצד תחפושת שלא הייתה ראויה למעמדו ושדרשה כל כך הרבה מאמץ לעמוד בה.
"הו, עכברושי!" קרא. "עברתי זמנים כאלה מאז שראיתי אותך לאחרונה, אתה לא יכול לתאר! מבחנים כאלה, סבל כזה, והכול נישא באצילות כזאת! ואז בריחות כאלה, תחפושות כאלה, תחבולות כאלה, והכול תוכנן ובוצע בפיקחות כזאת! הייתי בכלא: יצאתי ממנו, כמובן! הושלכתי לתעלה: שחיתי לחוף! גנבתי סוס: מכרתי אותו בסכום כסף גדול! רימיתי את כולם: גרמתי לכולם לעשות בדיוק מה שרציתי! הו, אני קרפד חריף, בלי ספק! מה אתה חושב היה המעלל האחרון שלי? רק חכה עד שאספר לך..."
"קרפד," אמר עכברוש המים, ברצינות ובתקיפות, "תעלה למעלה מיד, ותוריד את סמרטוט הכותנה הישן הזה שנראה כאילו היה שייך פעם לאיזו כובסת, ותתנקה ביסודיות, ותלבש כמה מבגדיי, ותנסה לרדת נראה כמו ג'נטלמן אם אתה יכול; כי חפץ עלוב, מרופט ונבזה למראה יותר ממך לא ראיתי בכל חיי! עכשיו, תפסיק להתנפח ולהתווכח, ולך! יהיה לי מה להגיד לך אחר כך!"
קרפד בהתחלה נטה להישאר ולהשיב לו. היה לו די מלקבל פקודות כשהיה בכלא, והנה הדבר מתחיל מחדש, כנראה; ועוד על ידי עכברוש! אולם הוא ראה את עצמו במראה שמעל מתלה הכובעים, עם המצנפת השחורה החלודה תלויה בעליזות מעל עין אחת, ושינה את דעתו ועלה מהר מאוד ובענווה לחדר ההלבשה של העכברוש. שם התרחץ והתברש ביסודיות, החליף את בגדיו, ועמד זמן רב מול המראה, מתבונן בעצמו בגאווה ובהנאה, וחושב אילו אידיוטים גמורים ודאי היו כל האנשים שטעו בו אי פעם לרגע אחד וחשבו אותו לכובסת.
עד שירד שוב, ארוחת הצהריים הייתה על השולחן, וקרפד שמח מאוד לראות אותה, כי עבר כמה חוויות קשות ועשה הרבה התעמלות קשה מאז ארוחת הבוקר המצוינת שסיפק לו הנווד. בזמן שאכלו סיפר קרפד לעכברוש את כל הרפתקאותיו, מתעכב בעיקר על פיקחותו שלו, ועל תושייתו בשעת חירום, ועל ערמומיותו במצבים צרים; ומציג את הדברים כאילו עבר חוויה עליזה וצבעונית מאוד. אבל ככל שדיבר והתרברב יותר, כך העכברוש נעשה רציני ושתקן יותר.
כשלבסוף קרפד דיבר עד שנעצר, הייתה שתיקה זמן מה; ואז אמר העכברוש, "עכשיו, קרפדי, אני לא רוצה לגרום לך כאב, אחרי כל מה שעברת כבר; אבל, ברצינות, אתה לא רואה איזה חמור נורא עשית מעצמך? לפי הודאתך שלך כבלו אותך באזיקים, כלאו אותך, הרעיבו אותך, רדפו אחריך, הפחידו אותך עד מוות, העליבו אותך, לעגו לך, והשליכו אותך בבזיון למים: ועוד על ידי אישה! איפה השעשוע בזה? איפה בא הכיף? והכול כי היית חייב ללכת ולגנוב מכונית. אתה יודע שמעולם לא היה לך שום דבר מלבד צרות ממכוניות מן הרגע שראית אחת לראשונה. אבל אם אתה מתעקש להסתבך איתן: כמו שבדרך כלל אתה, חמש דקות אחרי שהתחלת: למה לגנוב אותן? היה נכה, אם אתה חושב שזה מרגש; היה פושט רגל, לשם שינוי, אם החלטת על זה: אבל למה לבחור להיות אסיר? מתי אתה הולך להיות נבון, ולחשוב על ידידיך, ולנסות להיות להם לכבוד? אתה מניח שזו הנאה בשבילי, למשל, לשמוע בעלי חיים אומרים, כשאני מסתובב, שאני הבחור שמתחבר עם אסירים משוחררים?"
והנה, נקודה מנחמת מאוד באופיו של קרפד הייתה שהוא היה בעל חיים טוב לב לגמרי ומעולם לא אכפת לו שינזפו בו אלה שהיו ידידיו האמיתיים. ואפילו כשהיה נחוש ביותר בדבר, תמיד יכול היה לראות את הצד השני של השאלה. אז אף שבזמן שהעכברוש דיבר כל כך ברצינות, המשיך לומר לעצמו במרדנות, "אבל זה היה כיף, בכל זאת! כיף נורא!" ולהשמיע בתוכו קולות מוזרים ומדוכאים, ק-י-ק-ק-ק, ופופ-פ-פ, וקולות אחרים שדמו לנחרות חנוקות, או לפתיחת בקבוקי סודה, בכל זאת כשהעכברוש גמר לגמרי, נאנח אנחה עמוקה ואמר, בנחמדות ובענווה רבה, "צודק לגמרי, עכברושי! כמה אתה תמיד שקול! כן, הייתי חמור זקן ויהיר, אני רואה את זה היטב; אבל עכשיו אני הולך להיות קרפד טוב, ולא לעשות את זה יותר. ובאשר למכוניות, אני לא כל כך להוט אחריהן מאז הטבילה האחרונה שלי בנהר שלך. העובדה היא, שבזמן שהייתי תלוי על שפת החור שלך ומסדיר את נשימתי, היה לי רעיון פתאומי: רעיון מבריק באמת: הקשור בסירות מנוע: נו, נו! אל תתרגש כל כך, חבר ותיק, ותרקע, ותפיל דברים; זה היה רק רעיון, ולא נדבר על זה יותר עכשיו. נשתה את הקפה שלנו, ונעשן, ונשוחח בשקט, ואז אני הולך לטייל בשקט אל אחוזת קרפד, ולהיכנס לבגדים שלי, ולהחזיר את הדברים למסלולם הישן. היה לי די מהרפתקאות. אנהל חיים שקטים, יציבים ומכובדים, אתעסק ברכושי, ואשפר אותו, ואעשה מעט גינון נוף לפעמים. תמיד תהיה מעט ארוחת ערב לידידיי כשיבואו לראות אותי; ואחזיק כרכרת פוני לטלטל בה בארץ, בדיוק כמו שנהגתי בימים הטובים הישנים, לפני שנעשיתי חסר מנוחה, ורציתי לעשות דברים."
"לטייל בשקט אל אחוזת קרפד?" קרא העכברוש, נרגש מאוד. "על מה אתה מדבר? אתה מתכוון לומר שלא שמעת?"
"שמעתי מה?" אמר קרפד, מחוויר למדי. "המשך, עכברושי! מהר! אל תחוס עליי! מה לא שמעתי?"
"אתה מתכוון לומר לי," צעק העכברוש, מכה באגרופו הקטן על השולחן, "שלא שמעת כלום על החמוסים והסמורים?"
"מה, אנשי היער הפראי?" קרא קרפד, רועד בכל איבריו. "לא, אף מילה! מה הם עשו?"
"...ואיך שהם באו ולקחו את אחוזת קרפד?" המשיך העכברוש.
קרפד השעין את מרפקיו על השולחן, ואת סנטרו על כפותיו; ודמעה גדולה נקוותה בכל אחת מעיניו, גלשה ונתזה על השולחן, פלופ! פלופ!
"המשך, עכברושי," מלמל עד מהרה; "ספר לי הכול. הגרוע מכול עבר. אני שוב בעל חיים. אני יכול לשאת את זה."
"כשאתה... נכנסת... לצרה... לצרה ההיא שלך," אמר העכברוש, לאט ובהדגשה; "אני מתכוון, כשאתה... נעלמת מן החברה לזמן מה, בגלל אי ההבנה ההיא בעניין... מכונה, אתה יודע..."
קרפד רק הנהן.
"ובכן, דיברו על זה לא מעט כאן, באופן טבעי," המשיך העכברוש, "לא רק לאורך שפת הנהר, אלא אפילו ביער הפראי. בעלי החיים נקטו צד, כמו שתמיד קורה. אנשי הגדה עמדו לצידך, ואמרו שהתייחסו אליך באופן מביש, ושאין צדק בארץ בימינו. אבל בעלי החיים של היער הפראי אמרו דברים קשים, ושמגיע לך, ושהגיע הזמן שדבר כזה ייפסק. והם נעשו יהירים מאוד, והסתובבו ואמרו שגמרו איתך הפעם! שלעולם לא תחזור שוב, לעולם, לעולם!"
קרפד הנהן שוב, שותק.
"אלה הבהמות הקטנות שהם," המשיך העכברוש. "אבל חפרפר וגירית, הם עמדו על כך, בכל מצב, שתחזור שוב בקרוב, איכשהו. הם לא ידעו בדיוק איך, אבל איכשהו!"
קרפד התחיל להזדקף שוב בכיסאו, ולגחך מעט.
"הם טענו מן ההיסטוריה," המשיך העכברוש. "הם אמרו ששום חוקים פליליים לא נודעו מעולם כגוברים על חוצפה ושכנוע כמו שלך, יחד עם כוחו של ארנק ארוך. אז הם סידרו להעביר את חפציהם לאחוזת קרפד, ולישון שם, ולאוורר אותה, ולהכין אותה כולה בשבילך כשתופיע. הם לא ניחשו מה הולך לקרות, כמובן; בכל זאת, היו להם חשדות כלפי בעלי החיים של היער הפראי. עכשיו אני מגיע לחלק הכואב והטרגי ביותר בסיפורי. לילה חשוך אחד: זה היה לילה חשוך מאוד, ונשבה רוח חזקה, גם, וירד גשם פשוט זלעפות: להקה של סמורים, חמושים עד השיניים, התגנבה בשקט במעלה שביל הכרכרות אל הכניסה הקדמית. בעת ובעונה אחת, כוח של חמוסים נואשים, מתקדם דרך גן הירק, השתלט על החצר האחורית ועל חדרי השירות; בעוד פלוגה של סמורים לוחמי חוד שלא נרתעו מכלום כבשה את החממה ואת חדר הביליארד, והחזיקה בדלתות הזכוכית הפתוחות אל המדשאה.
"החפרפר וגירית ישבו ליד האש בחדר העישון, מספרים סיפורים ולא חושדים בכלום, כי זה לא היה לילה שבעלי חיים כלשהם יהיו בחוץ בו, כשהנבלים צמאי הדם האלה פרצו את הדלתות והסתערו עליהם מכל עבר. הם נלחמו כמיטב יכולתם, אבל מה הועיל? הם היו בלי נשק, והופתעו, ומה יכולים שני בעלי חיים לעשות נגד מאות? הם לקחו והכו אותם קשות במקלות, את שני היצורים המסכנים והנאמנים האלה, וגירשו אותם אל הקור והרטיבות, בהערות מעליבות ומיותרות רבות!"
כאן קרפד חסר הרגש פרץ בצחקוק, ואז התעשת וניסה להיראות חגיגי במיוחד.
"ואנשי היער הפראי גרים באחוזת קרפד מאז," המשיך העכברוש; "ומתנהגים פשוט איך שבא להם! שוכבים במיטה חצי יום, וארוחת בוקר בכל השעות, והמקום בבלגן כזה (כך מספרים לי) שאי אפשר להסתכל עליו! אוכלים את האוכל שלך, ושותים את השתייה שלך, ועושים בדיחות רעות עליך, ושרים שירים גסים, על... ובכן, על בתי כלא ושופטים, ושוטרים; שירים אישיים מגעילים, בלי שום הומור בהם. והם אומרים לסוחרים ולכולם שבאו להישאר לתמיד."
"הו, באמת!" אמר קרפד, קם ותופס מקל. "אני אטפל בזה מהר מאוד!"
"אין בזה טעם, קרפד!" קרא העכברוש אחריו. "מוטב שתחזור ותשב; רק תסתבך בצרות."
אבל קרפד יצא, ולא היה אפשר לעצור אותו. הוא צעד מהר במורד הדרך, מקלו על כתפו, רותח וממלמל לעצמו בכעסו, עד שהתקרב לשער הקדמי שלו, כשפתאום הגיח מאחורי הגדר חמוס צהוב וארוך עם רובה.
"מי בא שם?" אמר החמוס בחדות.
"שטויות והבלים!" אמר קרפד, בכעס רב. "למה אתה מתכוון כשאתה מדבר אליי ככה? צא משם מיד, או ש..."
החמוס לא אמר מילה, אבל הרים את רובהו אל כתפו. קרפד בתבונה השתטח בכביש, ובום! כדור שרק מעל ראשו.
קרפד הנבהל זינק על רגליו וברח במורד הדרך מהר ככל שיכול; וכשרץ שמע את החמוס צוחק וצחוקים קטנים, דקים ומגעילים אחרים מצטרפים וממשיכים את הקול.
הוא חזר, נכלם מאוד, וסיפר לעכברוש המים.
"מה אמרתי לך?" אמר העכברוש. "אין בזה טעם. הם הציבו זקיפים, וכולם חמושים. אתה פשוט חייב לחכות."
ובכל זאת, קרפד לא נטה להיכנע בבת אחת. אז הוציא את הסירה, ויצא לחתור במעלה הנהר עד המקום שבו חזית הגן של אחוזת קרפד ירדה אל שפת המים.
כשהגיע בטווח ראייה של ביתו הישן, נח על משוטיו וסקר את השטח בזהירות. הכול נראה שליו ונטוש ושקט מאוד. הוא יכול היה לראות את כל חזית אחוזת קרפד, זוהרת בשמש הערב, היונים מתיישבות בזוגות ובשלשות לאורך קו הגג הישר; הגן, להבה של פרחים; המפרצון שהוביל אל בית הסירות, גשר העץ הקטן שחצה אותו; הכול שליו, לא מיושב, כנראה מחכה לחזרתו. ינסה את בית הסירות קודם, חשב. בזהירות רבה חתר אל פי המפרצון, ובדיוק עבר מתחת לגשר, כש... טראח!
אבן גדולה, שהופלה מלמעלה, ניפצה את תחתית הסירה. היא התמלאה ושקעה, וקרפד מצא את עצמו נאבק במים עמוקים. בהביטו למעלה, ראה שני סמורים רוכנים מעל מעקה הגשר ומתבוננים בו בשמחה רבה. "בפעם הבאה זה יהיה הראש שלך, קרפדי!" קראו אליו. קרפד הזועם שחה לחוף, בעוד הסמורים צחקו וצחקו, תומכים זה בזה, וצחקו שוב, עד שכמעט קיבלו שני התקפים: כלומר, התקף אחד לכל אחד, כמובן.
קרפד חזר על עקבותיו המייגעים ברגל, וסיפר שוב את חוויותיו המאכזבות לעכברוש המים.
"ובכן, מה אמרתי לך?" אמר העכברוש ברוגז רב. "ועכשיו, תסתכל! תראה מה הלכת ועשית! איבדת לי את הסירה שלי שאהבתי כל כך, זה מה שעשית! ופשוט הרסת את חליפת הבגדים הנחמדה ההיא שהשאלתי לך! באמת, קרפד, מכל בעלי החיים המתישים: אני תמה שאתה מצליח לשמור על ידידים בכלל!"
קרפד ראה מיד כמה שלא כהלכה ובטיפשות פעל. הוא הודה בטעויותיו ובעקשנותו והתנצל התנצלות מלאה בפני העכברוש על אובדן סירתו ועל קלקול בגדיו. והוא סיים באמירה, באותה התמסרות עצמית גלויה שתמיד פירקה את ביקורת ידידיו מנשקה והחזירה אותם לצידו, "עכברושי! אני רואה שהייתי קרפד עקשן ומרדן! מעתה, האמן לי, אהיה עניו וכנוע, ולא אעשה שום מעשה בלי עצתך הטובה ואישורך המלא!"
"אם זה באמת כך," אמר העכברוש טוב המזג, שכבר התפייס, "אז עצתי לך היא, בהתחשב בשעה המאוחרת, לשבת ולאכול את ארוחת הערב שלך, שתהיה על השולחן בעוד דקה, ולהיות סבלני מאוד. כי אני משוכנע שאיננו יכולים לעשות דבר עד שנראה את החפרפר ואת גירית, ונשמע את חדשותיהם האחרונות, ונתייעץ ונקבל את עצתם בעניין הקשה הזה."
"הו, אה, כן, כמובן, החפרפר וגירית," אמר קרפד, בקלות דעת. "מה עלה בגורלם, הבחורים היקרים? שכחתי מהם לגמרי."
"טוב שאתה שואל!" אמר העכברוש בתוכחה. "בזמן שאתה רכבת בארץ במכוניות יקרות, ודהרת בגאווה על סוסים גזעיים, ואכלת ארוחות בוקר ממיטב הארץ, שני בעלי החיים המסכנים והמסורים האלה חנו בחוץ, בכל מזג אוויר, חיים חיים קשים מאוד ביום ושוכבים על משכב קשה מאוד בלילה; שומרים על ביתך, מסיירים בגבולותיך, פוקחים עין מתמדת על החמוסים והסמורים, זוממים ומתכננים ומתחבלים איך להחזיר לך את רכושך. לא מגיע לך שיהיו לך ידידים אמיתיים ונאמנים כאלה, קרפד, באמת לא מגיע. יום אחד, כשיהיה מאוחר מדי, תצטער שלא הערכת אותם יותר כשהיו לך!"
"אני בהמה כפוית טובה, אני יודע," התייפח קרפד, שופך דמעות מרות. "תן לי לצאת ולמצוא אותם, אל הלילה הקר והחשוך, ולחלוק את קשייהם, ולנסות להוכיח ב... רגע! בוודאי שמעתי צלצול כלים על מגש! ארוחת הערב כאן סוף סוף, הידד! בוא, עכברושי!"
העכברוש נזכר שקרפד המסכן היה על מזון כלא זמן ניכר, ושלכן היה צריך לגלות סלחנות רבה. הוא הלך אחריו אל השולחן בהתאם, ועודד אותו בהכנסת אורחים במאמציו האמיצים לפצות על מחסורי העבר.
הם בדיוק גמרו את ארוחתם וחזרו לכורסאותיהם, כשנשמעה דפיקה כבדה בדלת.
קרפד היה עצבני, אבל העכברוש, מהנהן אליו במסתוריות, הלך ישר אל הדלת ופתח אותה, ופנימה נכנס מר גירית.
היה לו כל המראה של מי שכמה לילות הורחק מביתו ומכל נוחויותיו הקטנות. נעליו היו מכוסות בוץ, והוא נראה מחוספס ופרוע מאוד; אבל הרי מעולם לא היה איש מהודר במיוחד, גירית, אפילו בזמנים הטובים ביותר. הוא ניגש בחגיגיות אל קרפד, לחץ את כפו, ואמר, "ברוך שובך הביתה, קרפד! אבוי! מה אני אומר? הביתה, באמת! זו חזרה עלובה הביתה. קרפד האומלל!" אז הפנה לו את גבו, התיישב ליד השולחן, קירב את כיסאו, ולקח לעצמו פרוסה גדולה של פשטידה קרה.
קרפד נבהל מאוד מסגנון הברכה הרציני והמבשר רעות הזה; אבל העכברוש לחש לו, "לא חשוב; אל תשים לב; ואל תגיד לו כלום עדיין. הוא תמיד מדוכא ומיואש למדי כשהוא רוצה את המזון שלו. בעוד חצי שעה הוא יהיה בעל חיים אחר לגמרי."
אז חיכו בשתיקה, ועד מהרה נשמעה עוד דפיקה, קלה יותר. העכברוש, בהנהון לקרפד, הלך אל הדלת והכניס את החפרפר, מרופט מאוד ולא רחוץ, עם פיסות חציר וקש תקועות בפרוותו.
"הידד! הנה קרפד הזקן!" קרא החפרפר, פניו קורנות. "תאר לעצמך שאתה חזרת!" והתחיל לרקוד סביבו. "מעולם לא חלמנו שתופיע כל כך מהר! הרי, ודאי הצלחת להימלט, קרפד פיקח, מחוכם ונבון שכמוך!"
העכברוש, מבוהל, משך אותו במרפקו; אבל זה היה מאוחר מדי. קרפד כבר נשף והתנפח.
"פיקח? הו, לא!" אמר. "אני לא באמת פיקח, לפי ידידיי. רק פרצתי מן הכלא החזק ביותר באנגליה, זה הכול! ותפסתי רכבת ונמלטתי בה, זה הכול! והתחפשתי והסתובבתי בארץ ורימיתי את כולם, זה הכול! הו, לא! אני חמור טיפש, אני! אספר לך אחת או שתיים מהרפתקאותיי הקטנות, חפרפר, ואתה תשפוט בעצמך!"
"נו, נו," אמר החפרפר, נע לעבר שולחן ארוחת הערב; "נניח שתדבר בזמן שאני אוכל. אף לא נגיסה מאז ארוחת הבוקר! הו אלי! הו אלי!" והוא התיישב ולקח לעצמו בנדיבות בשר בקר קר וחמוצים.
קרפד פסק רגליים על שטיח האח, תחב את כפו לכיס מכנסיו ושלף חופן מטבעות כסף. "תסתכל על זה!" קרא, מציג אותם. "זה לא כל כך רע, נכון, בשביל כמה דקות עבודה? ואיך אתה חושב שעשיתי את זה, חפרפר? סחר בסוסים! ככה עשיתי את זה!"
"המשך, קרפד," אמר החפרפר, מתעניין מאוד.
"קרפד, שתוק בבקשה!" אמר העכברוש. "ואתה אל תדרבן אותו, חפרפר, כשאתה יודע מה הוא; אבל בבקשה ספר לנו מהר ככל האפשר מה המצב, ומה הכי טוב לעשות, עכשיו שקרפד חזר סוף סוף."
"המצב רע ככל שהוא יכול להיות," השיב החפרפר בזעף; "ובאשר למה לעשות, הרי, שאהיה ארור אם אני יודע! גירית ואני הסתובבנו סביב המקום, לילה ויום; תמיד אותו דבר. זקיפים מוצבים בכל מקום, רובים מכוונים אלינו, אבנים נזרקות עלינו; תמיד בעל חיים על המשמר, וכשהם רואים אותנו, אוי! איך שהם צוחקים! זה מה שמרגיז אותי הכי הרבה!"
"זה מצב קשה מאוד," אמר העכברוש, מהרהר עמוקות. "אבל אני חושב שאני רואה עכשיו, במעמקי דעתי, מה קרפד באמת צריך לעשות. אגיד לכם. הוא צריך..."
"לא, הוא לא צריך!" צעק החפרפר, בפה מלא. "שום דבר כזה! אתה לא מבין. מה שהוא צריך לעשות זה, הוא צריך..."
"ובכן, אני לא אעשה את זה, בכל מקרה!" קרא קרפד, מתלהב. "אני לא הולך לקבל פקודות מכם, בחורים! זה הבית שלי שאנחנו מדברים עליו, ואני יודע בדיוק מה לעשות, ואגיד לכם. אני הולך..."
בזמן הזה שלושתם דיברו בבת אחת, בקולי קולות, והרעש היה פשוט מחריש אוזניים, כשקול דק ויבש השמיע את עצמו, ואמר, "שקט מיד, כולכם!" ומיד כולם שתקו.
זה היה גירית, שאחרי שגמר את הפשטידה שלו, הסתובב בכיסאו והביט בהם בחומרה. כשראה שהשיג את תשומת ליבם, ושהם בבירור מחכים שיפנה אליהם, הסתובב שוב אל השולחן והושיט יד אל הגבינה. וכה גדול היה הכבוד שעוררו התכונות המוצקות של בעל החיים הנעלה הזה, שאף לא מילה נוספת נאמרה עד שגמר לגמרי את סעודתו וניער את הפירורים מברכיו. קרפד התנועע לא מעט, אבל העכברוש החזיק אותו בתקיפות.
כשגירית גמר לגמרי, קם ממקומו ועמד לפני האח, מהרהר עמוקות. לבסוף דיבר.
"קרפד!" אמר בחומרה. "בעל חיים קטן, רע ומטריד שכמוך! אתה לא מתבייש בעצמך? מה אתה חושב היה אומר אביך, ידידי הוותיק, אילו היה כאן הלילה, וידע על כל מעלליך?"
קרפד, שהיה על הספה בזמן הזה, ורגליו למעלה, התהפך על פניו, מזדעזע ביבבות חרטה.
"נו, נו!" המשיך גירית, בחביבות רבה יותר. "לא חשוב. תפסיק לבכות. אנחנו הולכים לתת לעבר להיות עבר, ולנסות לפתוח דף חדש. אבל מה שהחפרפר אומר נכון לגמרי. החמוסים על המשמר, בכל נקודה, והם הזקיפים הטובים ביותר בעולם. חסר תועלת לגמרי לחשוב על התקפה על המקום. הם חזקים מדי בשבילנו."
"אז הכול נגמר," התייפח קרפד, בוכה לתוך כריות הספה. "אלך ואתגייס לצבא, ולעולם לא אראה את אחוזת קרפד היקרה שלי שוב!"
"בוא, התעודד, קרפדי!" אמר גירית. "יש יותר דרכים להחזיר מקום מאשר לכבוש אותו בסערה. עוד לא אמרתי את המילה האחרונה שלי. עכשיו אני הולך לגלות לך סוד גדול."
קרפד הזדקף לאט וניגב את עיניו. לסודות הייתה משיכה עצומה בשבילו, כי מעולם לא יכול היה לשמור אחד, והוא נהנה מן הריגוש הלא קדוש שחווה כשהלך וסיפר לבעל חיים אחר, אחרי שהבטיח בנאמנות שלא.
"יש... מעבר... תת... קרקעי," אמר גירית, בהדגשה, "שמוביל מגדת הנהר, די קרוב לכאן, ממש עד אמצע אחוזת קרפד."
"הו, שטויות! גירית," אמר קרפד, בקלילות מה. "הקשבת לכמה מן הסיפורים שהם טווים בבתי המרזח בסביבה. אני מכיר כל סנטימטר באחוזת קרפד, מבפנים ומבחוץ. שום דבר כזה, אני מבטיח לך!"
"ידידי הצעיר," אמר גירית, בחומרה רבה, "אביך, שהיה בעל חיים ראוי: ראוי הרבה יותר מכמה אחרים שאני מכיר: היה ידיד מיוחד שלי, וסיפר לי הרבה מאוד שלא היה חולם לספר לך. הוא גילה את המעבר הזה: הוא לא עשה אותו, כמובן; זה נעשה מאות שנים לפני שבא לגור שם בכלל: והוא תיקן וניקה אותו, כי חשב שאולי יועיל יום אחד, במקרה של צרה או סכנה; והוא הראה אותו לי. 'אל תיתן לבני לדעת עליו,' אמר. 'הוא ילד טוב, אבל קל דעת והפכפך מאוד באופיו, ופשוט לא יכול לעצור את לשונו. אם יהיה אי פעם במצוקה אמיתית, וזה יועיל לו, תוכל לספר לו על המעבר הסודי; אבל לא לפני כן.'"
בעלי החיים האחרים הביטו חזק בקרפד לראות איך יקבל את זה. קרפד נטה להיות זועף בהתחלה; אבל התבהר מיד, כמו הבחור הטוב שהיה.
"נו, נו," אמר; "אולי אני קצת פטפטן. בחור אהוב כמוני: ידידיי מתקבצים סביבי: אנחנו מתלוצצים, אנחנו נוצצים, אנחנו מספרים סיפורים שנונים: ואיכשהו הלשון שלי מתחילה לכשכש. יש לי כישרון השיחה. אמרו לי שהייתי צריך להחזיק סלון, מה שזה לא יהיה. לא חשוב. המשך, גירית. איך המעבר הזה שלך יעזור לנו?"
"גיליתי דבר או שניים לאחרונה," המשיך גירית. "גרמתי ללוטר להתחפש לארובאי ולבוא לדלת האחורית עם מברשות על כתפו, לבקש עבודה. מחר בלילה הולך להיות משתה גדול. זה יום ההולדת של מישהו: של ראש הסמורים, אני מאמין: וכל הסמורים יתאספו באולם האוכל, אוכלים ושותים וצוחקים ומשתוללים, בלי לחשוד בכלום. בלי רובים, בלי חרבות, בלי מקלות, בלי שום כלי נשק בכלל!"
"אבל הזקיפים יהיו מוצבים כרגיל," העיר העכברוש.
"בדיוק," אמר גירית; "זו הנקודה שלי. הסמורים יסמכו לגמרי על הזקיפים המצוינים שלהם. ושם המעבר נכנס לתמונה. המנהרה המועילה מאוד הזאת מובילה ממש עד מתחת למזווה של המשרת הראשי, ליד אולם האוכל!"
"אהה! הקרש החורק ההוא במזווה של המשרת!" אמר קרפד. "עכשיו אני מבין!"
"נתגנב בשקט אל המזווה של המשרת..." קרא החפרפר.
"...עם האקדחים והחרבות והמקלות שלנו..." צעק העכברוש.
"...ונסתער עליהם," אמר גירית.
"...ונרביץ להם, ונרביץ להם, ונרביץ להם!" קרא קרפד באקסטזה, רץ סביב סביב החדר, וקופץ מעל הכיסאות.
"טוב מאוד, אז," אמר גירית, חוזר לדרכו היבשה הרגילה, "התוכנית שלנו סגורה, ואין עוד על מה להתווכח ולריב. אז, כיוון שנעשה מאוחר מאוד, כולכם לכו מיד לישון. נעשה את כל הסידורים הנחוצים במשך הבוקר מחר."
קרפד, כמובן, הלך לישון בצייתנות עם השאר: הוא ידע שמוטב לא לסרב: אף שהרגיש נרגש מדי מכדי לישון. אבל היה לו יום ארוך, עם הרבה אירועים דחוסים בו; וסדינים ושמיכות היו דברים ידידותיים ומנחמים מאוד, אחרי קש פשוט, ולא הרבה ממנו, פרוש על רצפת האבן של תא מלא רוח פרצים; וראשו לא היה שניות רבות על הכר לפני שנחר באושר. באופן טבעי, חלם הרבה; על דרכים שברחו ממנו בדיוק כשרצה אותן, ועל תעלות שרדפו אחריו ותפסו אותו, ועל דוברה ששטה לתוך אולם המשתאות עם כביסת השבוע שלו, בדיוק כשערך מסיבת ערב; והוא היה לבד במעבר הסודי, דוחק הלאה, אבל הוא התפתל והסתובב וניער את עצמו, וקם על קצהו; ובכל זאת איכשהו, בסוף, מצא את עצמו בחזרה באחוזת קרפד, בטוח ומנצח, וכל ידידיו מקובצים סביבו, מבטיחים לו ברצינות שהוא באמת קרפד פיקח.
הוא ישן עד שעה מאוחרת למחרת בבוקר, ועד שירד מצא שבעלי החיים האחרים גמרו את ארוחת הבוקר שלהם זמן מה קודם. החפרפר חמק לאנשהו לבדו, בלי לספר לאיש לאן הוא הולך. גירית ישב בכורסה, קורא את העיתון, ולא דאג כלל למה שעומד לקרות באותו ערב ממש. העכברוש, לעומת זאת, רץ סביב החדר בחריצות, זרועותיו מלאות כלי נשק מכל הסוגים, מחלק אותם לארבע ערימות קטנות על הרצפה, ואומר בהתרגשות בשקט, בעודו רץ, "הנה-חרב-לעכברוש, הנה-חרב-לחפרפר, הנה-חרב-לקרפד, הנה-חרב-לגירית! הנה-אקדח-לעכברוש, הנה-אקדח-לחפרפר, הנה-אקדח-לקרפד, הנה-אקדח-לגירית!" וכן הלאה, בצורה סדירה וקצובה, בעוד ארבע הערימות הקטנות גדלו וגדלו בהדרגה.
"זה טוב ויפה, עכברוש," אמר גירית עד מהרה, מביט בבעל החיים הקטן והעסוק מעל שפת עיתונו; "אני לא מאשים אותך. אבל רק תן לנו לעבור פעם את החמוסים, עם הרובים המתועבים האלה שלהם, ואני מבטיח לך שלא נצטרך שום חרבות או אקדחים. אנחנו הארבעה, עם המקלות שלנו, ברגע שנהיה בתוך אולם האוכל, הרי, ננקה את הרצפה מכל החבורה בחמש דקות. הייתי עושה את כל העניין לבד, רק שלא רציתי לשלול מכם, בחורים, את הכיף!"
"מוטב להיות בצד הבטוח," אמר העכברוש מהורהר, מלטש קנה אקדח בשרוולו ומביט לאורכו.
קרפד, אחרי שגמר את ארוחת הבוקר שלו, הרים מקל עבה והניף אותו בנמרצות, מכה בבעלי חיים דמיוניים. "אני ילמד אותם לגנוב את הבית שלי!" קרא. "אני ילמד אותם, אני ילמד אותם!"
"אל תגיד 'אני ילמד', קרפד," אמר העכברוש, מזועזע מאוד. "זו לא עברית טובה."
"למה אתה תמיד מציק לקרפד?" שאל גירית, בעצבנות מה. "מה רע בעברית שלו? זו אותה עברית שאני משתמש בה בעצמי, ואם היא טובה מספיק בשבילי, היא צריכה להיות טובה מספיק בשבילך!"
"אני מצטער מאוד," אמר העכברוש בענווה. "רק שאני חושב שצריך להיות 'אני אלמד', לא 'אני ילמד'."
"אבל אנחנו לא רוצים 'אלמד' אותם," השיב גירית. "אנחנו רוצים 'ילמד' אותם: ילמד אותם, ילמד אותם! ויותר מזה, אנחנו גם הולכים לעשות את זה!"
"הו, טוב מאוד, שיהיה כרצונך," אמר העכברוש. הוא עצמו התחיל להתבלבל למדי בעניין, ועד מהרה פרש לפינה, שם אפשר היה לשמוע אותו ממלמל, "ילמד, אלמד, אלמד, ילמד!" עד שגירית אמר לו בחדות מה להפסיק.
עד מהרה נכנס החפרפר לחדר במעידה, בבירור מרוצה מאוד מעצמו. "היה לי כזה כיף!" התחיל מיד; "התגריתי בחמוסים!"
"אני מקווה שהיית זהיר מאוד, חפרפר?" אמר העכברוש בדאגה.
"גם אני מקווה," אמר החפרפר בביטחון. "קיבלתי את הרעיון כשנכנסתי למטבח, לדאוג שארוחת הבוקר של קרפד תישמר חמה בשבילו. מצאתי את שמלת הכובסת הישנה ההיא שבה הגיע הביתה אתמול, תלויה על מתלה מגבות מול האש. אז לבשתי אותה, ואת המצנפת גם, ואת הצעיף, ויצאתי לאחוזת קרפד, באומץ ככל שתרצה. הזקיפים היו על המשמר, כמובן, עם הרובים שלהם וה'מי בא שם?' שלהם וכל שאר השטויות שלהם. 'בוקר טוב, רבותיי!' אמרתי, בכבוד רב. 'צריכים כביסה היום?'
"הם הביטו בי בגאווה ובנוקשות ובהתנשאות רבה, ואמרו, 'לכי מכאן, כובסת! אנחנו לא עושים כביסה בתפקיד.' 'או בכל זמן אחר?' אמרתי. הו, הו, הו! לא הייתי מצחיק, קרפד?"
"בעל חיים מסכן וקל דעת!" אמר קרפד, בהתנשאות רבה. העובדה היא, שהרגיש קנאה עזה בחפרפר על מה שזה עתה עשה. זה היה בדיוק מה שהיה רוצה לעשות בעצמו, אילו רק חשב על זה קודם, ולא הלך ושקע בשינה.
"כמה מן החמוסים הסמיקו לגמרי," המשיך החפרפר, "והסמל הממונה, הוא אמר לי, בקצרה רבה, הוא אמר, 'עכשיו תברחי, אישה טובה שלי, תברחי! אל תשאירי את אנשיי מתבטלים ומדברים בעמדותיהם.' 'לברוח?' אמרתי; 'לא אני זו שתברח, בעוד זמן קצר מאוד!'"
"הו חפרפרון, איך יכולת?" אמר העכברוש, מבוהל.
גירית הניח את עיתונו.
"יכולתי לראות אותם זוקפים את אוזניהם ומביטים זה בזה," המשיך החפרפר; "והסמל אמר להם, 'אל תשימו לב אליה; היא לא יודעת על מה היא מדברת.'"
"'הו! אני לא?'" אמרתי. "'ובכן, תנו לי לספר לכם את זה. הבת שלי, היא מכבסת למר גירית, וזה יראה לכם אם אני יודעת על מה אני מדברת; ותדעו די מהר, גם! מאה גיריות צמאות דם, חמושות ברובים, הולכות לתקוף את אחוזת קרפד הלילה הזה ממש, דרך המכלאה. שש סירות מלאות עכברושים, עם אקדחים וחרבות קצרות, יעלו במעלה הנהר ויבצעו נחיתה בגן; בעוד כוח נבחר של קרפדים, הידועים כ'עומדים עד המוות', או קרפדי 'מוות או תהילה', יסתערו על הפרדס ויסחפו הכול לפניהם, צווחים לנקמה. לא יישאר מכם הרבה לכבס, עד שהם יגמרו איתכם, אלא אם תסתלקו כל עוד יש לכם הזדמנות!' אז ברחתי, וכשהייתי מחוץ לטווח הראייה התחבאתי; ועד מהרה חזרתי וזחלתי לאורך התעלה והצצתי בהם דרך הגדר החיה. כולם היו עצבניים ונבוכים ככל שאפשר, רצים לכל הכיוונים בבת אחת, ונופלים זה על זה, וכל אחד נותן פקודות לכל השאר ולא מקשיב; והסמל המשיך לשלוח קבוצות של חמוסים לחלקים רחוקים של השטח, ואז לשלוח בחורים אחרים להחזיר אותם; ושמעתי אותם אומרים זה לזה, 'זה בדיוק כמו הסמורים; הם יישארו בנוחות באולם המשתאות, ויעשו משתה והרמות כוסית ושירים וכל מיני כיף, בזמן שאנחנו צריכים להישאר על המשמר בקור ובחושך, ובסוף להיחתך לחתיכות על ידי גיריות צמאות דם!'"
"הו, חמור טיפש שכמוך, חפרפר!" קרא קרפד, "הלכת וקלקלת הכול!"
"חפרפר," אמר גירית, בדרכו היבשה והשקטה, "אני רואה שיש לך יותר שכל באצבע הקטנה שלך משיש לכמה בעלי חיים אחרים בכל גופם השמן. הצלחת באופן מצוין, ואני מתחיל לתלות בך תקוות גדולות. חפרפר טוב! חפרפר פיקח!"
קרפד היה פשוט מטורף מקנאה, במיוחד כיוון שלא יכול היה בשום אופן להבין מה עשה החפרפר שהיה כל כך פיקח במיוחד; אבל, למזלו, לפני שהספיק להראות מזג רע או לחשוף את עצמו לעוקצנותו של גירית, צלצל הפעמון לארוחת הצהריים.
זו הייתה ארוחה פשוטה אך משביעה: בייקון ופול, ופודינג מקרוני; וכשגמרו לגמרי, התיישב גירית בכורסה, ואמר, "ובכן, יש לנו עבודה קשה הלילה, וכנראה יהיה מאוחר למדי לפני שנגמור איתה; אז אני הולך לחטוף תנומה, כל עוד אני יכול." והוא משך מטפחת על פניו ועד מהרה נחר.
העכברוש המודאג והחרוץ חזר מיד להכנותיו, והתחיל לרוץ בין ארבע הערימות הקטנות שלו, ממלמל, "הנה-חגורה-לעכברוש, הנה-חגורה-לחפרפר, הנה-חגורה-לקרפד, הנה-חגורה-לגירית!" וכן הלאה, עם כל פריט ציוד חדש שהפיק, שנראה שבאמת אין לו סוף; אז החפרפר שילב את זרועו בזרוע קרפד, הוביל אותו החוצה אל האוויר הפתוח, דחף אותו לכיסא קלוע, וגרם לו לספר לו את כל הרפתקאותיו מן ההתחלה ועד הסוף, מה שקרפד היה מוכן לעשות רק יותר מדי. החפרפר היה מאזין טוב, וקרפד, בלי אף אחד שיבדוק את דבריו או יבקר ברוח לא ידידותית, נתן לעצמו דרור למדי. למעשה, הרבה ממה שסיפר היה שייך יותר בצדק לקטגוריה של מה-שהיה-יכול-לקרות-אילו-רק-חשבתי-על-זה-בזמן-במקום-עשר-דקות-אחר-כך. אלה תמיד ההרפתקאות הטובות והעסיסיות ביותר; ולמה שלא יהיו באמת שלנו, באותה מידה כמו הדברים הלא מספקים במקצת שבאמת קורים?