דלת הכניסה של העץ החלול פנתה מזרחה, כך שקרפד הוער בשעה מוקדמת; חלקית מאור השמש הבהיר שזרם עליו, חלקית מן הקור העז של בהונותיו, שגרם לו לחלום שהוא בבית במיטה בחדרו הנאה עם חלון הטיודור, בליל חורף קר, ושהמצעים שלו קמו, רוטנים ומוחים שאינם יכולים לעמוד בקור עוד, ורצו למטה אל אש המטבח להתחמם; והוא הלך אחריהם, ברגליים יחפות, לאורך קילומטרים על קילומטרים של מסדרונות מרוצפי אבן קפואים, מתווכח ומתחנן אליהם שיהיו הגיוניים. הוא כנראה היה מתעורר מוקדם הרבה יותר, אילולא ישן כמה שבועות על קש מעל אבני ריצוף, וכמעט שכח את התחושה הידידותית של שמיכות עבות משוכות היטב עד הסנטר.
בהזדקפו, שפשף קודם את עיניו ואחר כך את בהונותיו המתלוננות, תהה לרגע איפה הוא, מחפש סביב את קיר האבן המוכר ואת החלון הקטן המסורג; ואז, בזינוק הלב, נזכר בהכול: בבריחתו, במנוסתו, ברדיפה אחריו; נזכר, ראשון והטוב מכול, שהוא חופשי!
חופשי! המילה והמחשבה לבדן היו שוות חמישים שמיכות. הוא היה חם מקצה לקצה כשחשב על העולם העליז שבחוץ, מחכה בלהיטות שיעשה את כניסתו המנצחת, מוכן לשרת אותו ולשחק לפי רצונו, להוט לעזור לו ולארח לו חברה, כמו שתמיד היה בימים עברו לפני שהאסון נפל עליו. הוא ניער את עצמו וסירק את העלים היבשים משערו באצבעותיו; וכשטואלטו הושלם, צעד החוצה אל שמש הבוקר הנעימה, קר אבל בטוח בעצמו, רעב אבל מלא תקווה, כל אימות העצבים של אתמול מפוזרות במנוחה ובשינה ובאור שמש גלוי ומעודד.
כל העולם היה שלו לבדו, באותו בוקר קיץ מוקדם. החורש הטלול, כשפילס בו את דרכו, היה בודד ודומם: השדות הירוקים שבאו אחרי העצים היו שלו לעשות בהם כרצונו; הדרך עצמה, כשהגיע אליה, בבדידות ההיא שהייתה בכל מקום, נראתה, כמו כלב תועה, מחפשת בדאגה חברה. קרפד, לעומת זאת, חיפש משהו שיכול לדבר, ולומר לו בבירור באיזו דרך עליו ללכת. טוב ויפה, כשיש לך לב קל, ומצפון נקי, וכסף בכיס, ואף אחד לא סורק את הארץ אחריך כדי לגרור אותך שוב לכלא, ללכת לאן שהדרך קוראת ומצביעה, בלי לדאוג לאן. לקרפד המעשי היה אכפת מאוד באמת, והוא יכול היה לבעוט בדרך על שתיקתה חסרת התועלת כשכל דקה הייתה חשובה לו.
הדרך הכפרית והמאופקת הצטרף אליה עד מהרה אח קטן וביישן בדמות תעלה, שתפס את ידה והלך לצידה בביטחון מלא, אבל באותה עמדה אילמת ולא מתקשרת כלפי זרים. "לעזאזל איתן!" אמר קרפד לעצמו. "אבל, בכל אופן, דבר אחד ברור. שתיהן ודאי באות ממקום כלשהו, והולכות למקום כלשהו. אי אפשר להתגבר על זה. קרפד, בחור שלי!" אז צעד הלאה בסבלנות לאורך שפת המים.
מעבר לעיקול בתעלה בא סוס בודד צועד בכבדות, רוכן קדימה כאילו במחשבה מודאגת. מרצועות חבל המחוברות לקולר שלו נמתח חבל ארוך, מתוח, אבל שוקע עם צעדו, קצהו הרחוק מטפטף טיפות פנינה. קרפד נתן לסוס לעבור, ועמד מחכה למה שהגורל שולח לו.
במערבולת נעימה של מים שקטים בחרטומה הקהה, החליקה הדוברה לצידו, דופנה הצבועה בעליזות בגובה שביל הגרירה, ודיירתה היחידה אישה גדולה ועבה החובשת מצנפת שמש מפשתן, זרוע שרירית אחת מונחת לאורך ההגה.
"בוקר נחמד, גברתי!" העירה לקרפד, כשהגיעה לגובהו.
"אני מעזה לומר שכן, גברתי!" השיב קרפד בנימוס, כשהלך לאורך שביל הגרירה לצידה. "אני מעזה לומר שזה בוקר נחמד למי שאינם בצרה קשה, כמו שאני. הנה בתי הנשואה, היא שולחת אליי בדחיפות לבוא אליה מיד; אז אני יוצאת, בלי לדעת מה קורה או עומד לקרות, אבל חוששת מן הגרוע מכול, כמו שתביני, גברתי, אם גם את אם. והשארתי את העסק שלי לדאוג לעצמו: אני בתחום הכביסה והגיהוץ, את צריכה לדעת, גברתי: והשארתי את ילדיי הצעירים לדאוג לעצמם, וחבורה שובבה ומטרידה יותר של שדונים קטנים לא קיימת, גברתי; ואיבדתי את כל כספי, ואיבדתי את דרכי, ובאשר למה שאולי קורה לבתי הנשואה, הרי, אני לא אוהבת לחשוב על זה, גברתי!"
"איפה גרה בתך הנשואה, גברתי?" שאלה אשת הדוברה.
"היא גרה ליד הנהר, גברתי," השיב קרפד. "קרוב לבית נאה שנקרא אחוזת קרפד, שהוא איפשהו בסביבה הזאת. אולי שמעת עליו."
"אחוזת קרפד? הרי, אני עצמי הולכת לכיוון ההוא," השיבה אשת הדוברה. "התעלה הזאת מצטרפת לנהר כמה קילומטרים הלאה, מעט מעל אחוזת קרפד; ומשם זו הליכה קלה. בואי איתי בדוברה, ואסיע אותך."
היא ניווטה את הדוברה קרוב לגדה, וקרפד, בהבעות תודה צנועות ורבות, עלה בקלילות על הסיפון והתיישב בסיפוק רב. "שוב המזל של קרפד!" חשב. "אני תמיד יוצא למעלה!"
"אז את בעסקי הכביסה, גברתי?" אמרה אשת הדוברה בנימוס, כשהחליקו הלאה. "ועסק טוב מאוד יש לך, אני מעזה לומר, אם אינני מרשה לעצמי יותר מדי באמרי זאת."
"העסק הטוב ביותר בכל הארץ," אמר קרפד בקלילות. "כל האצילים באים אליי: לא היו הולכים לאף אחד אחר גם אילו שילמו להם, הם מכירים אותי כל כך טוב. את מבינה, אני מבינה את עבודתי ביסודיות, ומטפלת בכולה בעצמי. כביסה, גיהוץ, עמילון, הכנת חולצות משובחות של ג'נטלמנים לבגדי ערב: הכול נעשה תחת עיניי!"
"אבל בוודאי את לא עושה את כל העבודה הזאת בעצמך, גברתי?" שאלה אשת הדוברה בכבוד.
"הו, יש לי בנות," אמר קרפד בקלות: "עשרים בנות בערך, תמיד בעבודה. אבל את יודעת מה זה בנות, גברתי! פרחחיות קטנות ומגעילות, ככה אני קוראת להן!"
"גם אני," אמרה אשת הדוברה בלבביות רבה. "אבל אני מעזה לומר שאת מסדרת את שלך, הבטלניות! ואת אוהבת מאוד כביסה?"
"אני אוהבת אותה," אמר קרפד. "אני פשוט מתה עליה. אף פעם לא מאושרת כמו כששתי זרועותיי בגיגית הכביסה. אבל, הרי, זה בא לי כל כך בקלות! בלי שום טרחה! הנאה של ממש, אני מבטיחה לך, גברתי!"
"איזה מזל, לפגוש אותך!" העירה אשת הדוברה, מהורהרת. "מזל טוב של ממש לשתינו!"
"מה, למה את מתכוונת?" שאל קרפד בעצבנות.
"ובכן, תסתכלי עליי, עכשיו," השיבה אשת הדוברה. "גם אני אוהבת כביסה, בדיוק כמוך; ואם כבר, בין שאני אוהבת ובין שלא אני חייבת לעשות את כל שלי, באופן טבעי, כשאני נודדת כמו שאני נודדת. עכשיו בעלי, הוא כזה בחור להשתמט מעבודתו ולהשאיר לי את הדוברה, שאף פעם אין לי רגע לטפל בענייניי. לפי הדין הוא היה צריך להיות כאן עכשיו, או מנווט או מטפל בסוס, אף שלמזלנו לסוס יש מספיק שכל לטפל בעצמו. במקום זה, הוא הלך עם הכלב, לראות אם לא יוכלו לתפוס ארנב לארוחת הצהריים איפשהו. אומר שישיג אותי בתא השיט הבא. נו, זה יתברר: אני לא סומכת עליו, ברגע שהוא יוצא עם הכלב הזה, שגרוע ממנו. אבל בינתיים, איך אני אתקדם עם הכביסה שלי?"
"הו, לא חשוב הכביסה," אמר קרפד, שלא אהב את הנושא. "נסי להתרכז בארנב ההוא. ארנב צעיר ושמן ונחמד, אני ערבה. יש לך בצלים?"
"אני לא יכולה להתרכז בשום דבר מלבד הכביסה שלי," אמרה אשת הדוברה, "ואני תמהה שאת יכולה לדבר על ארנבים, עם סיכוי משמח כזה לפנייך. יש ערימה של דברים שלי שתמצאי בפינה של התא. אם רק תיקחי אחד או שניים מן הסוג הנחוץ ביותר: לא אעז לתאר אותם לגבירה כמוך, אבל תזהי אותם במבט אחד: ותעבירי אותם בגיגית הכביסה בזמן שאנחנו נוסעות, הרי, זו תהיה הנאה בשבילך, כמו שאמרת בצדק, ועזרה של ממש בשבילי. תמצאי גיגית בהישג יד, וסבון, וקומקום על הכיריים, ודלי לשאוב בו מים מן התעלה. אז אדע שאת נהנית, במקום לשבת כאן בטלה, מסתכלת על הנוף ומפהקת עד שהראש ייפול."
"הנה, תני לי לנווט!" אמר קרפד, מבוהל עכשיו לגמרי, "ואז תוכלי להמשיך עם הכביסה שלך בדרכך. אני עלולה לקלקל לך את הדברים, או לא לעשות אותם כמו שאת אוהבת. אני רגילה יותר לדברים של ג'נטלמנים בעצמי. זה התחום המיוחד שלי."
"לתת לך לנווט?" השיבה אשת הדוברה, צוחקת. "צריך קצת תרגול כדי לנווט דוברה כראוי. מלבד זאת, זו עבודה משעממת, ואני רוצה שתהיי מאושרת. לא, את תעשי את הכביסה שאת אוהבת כל כך, ואני אדבק בניווט שאני מבינה בו. אל תנסי לשלול ממני את ההנאה לפנק אותך!"
קרפד היה לכוד לגמרי. הוא חיפש מפלט לכאן ולכאן, ראה שהוא רחוק מדי מן הגדה לקפיצה מעופפת, והשלים בזעף עם גורלו. "אם זה מגיע לזה," חשב בייאוש, "אני מניח שכל טיפש יכול לכבס!"
הוא הביא גיגית, סבון ושאר נחוצים מן התא, בחר כמה בגדים באקראי, ניסה להיזכר במה שראה במבטים חטופים דרך חלונות מכבסות, וניגש לעבודה.
חצי שעה ארוכה עברה, וכל דקה ממנה ראתה את קרפד נעשה רגזן יותר ויותר. שום דבר שעשה לדברים לא נראה מוצא חן בעיניהם או מיטיב איתם. הוא ניסה שידול, ניסה סטירות, ניסה אגרופים; הם חייכו אליו בחזרה מן הגיגית בלי שחזרו בתשובה, מאושרים בחטאם הקדמון. פעם או פעמיים הביט בעצבנות מעבר לכתפו באשת הדוברה, אבל היא נראתה בוהה לפניה, שקועה בניווט שלה. גבו כאב מאוד, והוא הבחין בבהלה שכפותיו מתחילות להתקמט כולן. והנה קרפד היה גאה מאוד בכפותיו. הוא מלמל בשקט מילים שלעולם לא צריכות לעבור על שפתי כובסות או קרפדים; ואיבד את הסבון, בפעם החמישים.
פרץ צחוק גרם לו להזדקף ולהביט סביב. אשת הדוברה נשענה לאחור וצחקה בלי מעצורים, עד שהדמעות זלגו על לחייה.
"התבוננתי בך כל הזמן," התנשפה. "חשבתי שאת ודאי מתחזה מן ההתחלה, מן הדרך היהירה שבה דיברת. כובסת יפה את! מעולם לא כיבסת אפילו סמרטוט כלים בחייך, אני מתערבת!"
מזגו של קרפד, שרתח ברשעות כבר זמן מה, עכשיו גלש לגמרי, והוא איבד כל שליטה בעצמו.
"אשת דוברה המונית, שפלה ושמנה שכמוך!" צעק; "אל תעזי לדבר כך אל הטובים ממך! כובסת באמת! הייתי רוצה שתדעי שאני קרפד, קרפד מוכר מאוד, מכובד, ומכובד מאוד! אולי אני תחת ענן קטן כרגע, אבל לא אסכים שאשת דוברה תצחק עליי!"
האישה התקרבה אליו והציצה מתחת למצנפתו בחדות ומקרוב. "הרי, אתה באמת!" קראה. "מעולם לא ראיתי! קרפד מגעיל, מלוכלך וזוחל! ועוד בדוברה הנחמדה והנקייה שלי! את זה לא אסבול."
היא הרפתה מן ההגה לרגע. זרוע גדולה ומנומרת אחת שלחה ותפסה את קרפד ברגל קדמית, בעוד האחרת אחזה בו בחוזקה ברגל אחורית. אז העולם התהפך פתאום, הדוברה נראתה מתעופפת בקלילות על פני השמים, הרוח שרקה באוזניו, וקרפד מצא את עצמו עף באוויר, מסתובב במהירות בדרכו.
המים, כשהגיע אליהם לבסוף בהתזה רמה, התבררו כקרים מספיק לטעמו, אף שצינתם לא הספיקה לדכא את רוחו הגאה, או לכבות את חום מזגו הזועם. הוא עלה אל פני המים פולט, וכשניגב את עדשת המים מעיניו הדבר הראשון שראה היה אשת הדוברה השמנה מביטה בו לאחור מעל ירכתי הדוברה המתרחקת וצוחקת; והוא נשבע, בעודו משתעל ונחנק, להחזיר לה כגמולה.
הוא שחה לעבר החוף, אבל שמלת הכותנה הכבידה מאוד על מאמציו, וכשנגע לבסוף ביבשה התקשה לטפס על הגדה התלולה בלי עזרה. הוא נאלץ לנוח דקה או שתיים כדי לחזור לנשום; ואז, אוסף את חצאיותיו הרטובות היטב על זרועותיו, התחיל לרוץ אחרי הדוברה מהר ככל שרגליו יכלו לשאת אותו, פראי מזעם, צמא לנקמה.
אשת הדוברה עדיין צחקה כשהגיע לגובהה. "תעבירי את עצמך במעגילה שלך, כובסת," קראה, "ותגהצי את הפנים שלך ותסלסלי אותן, ותעברי בתור קרפד הגון למראה לגמרי!"
קרפד לא עצר לענות. נקמה מוצקה היא מה שרצה, לא ניצחונות מילוליים זולים ונפוחים, אף שהיו לו דבר או שניים בראש שהיה רוצה לומר. הוא ראה את מה שרצה לפניו. בריצה מהירה השיג את הסוס, התיר את חבל הגרירה ושחרר אותו, קפץ בקלילות על גב הסוס, ודחק בו לדהרה בבעיטות נמרצות בצדדיו. הוא פנה אל השטח הפתוח, נוטש את שביל הגרירה, ומסובב את סוסו במורד סמטה מלאת תלמים. פעם הביט לאחור, וראה שהדוברה עלתה על שרטון בצד השני של התעלה, ואשת הדוברה מנפנפת בפראות וצועקת, "עצור, עצור, עצור!" "שמעתי את השיר הזה קודם," אמר קרפד, צוחק, כשהמשיך לדרבן את סוסו קדימה במרוצתו הפרועה.
סוס הדוברה לא היה מסוגל לשום מאמץ ממושך במיוחד, ודהרתו שקעה עד מהרה לטרוט, והטרוט שלו להליכה נינוחה; אבל קרפד היה מרוצה לגמרי מזה, בידעו שהוא, בכל אופן, נע, והדוברה לא. הוא חזר לגמרי למזגו, עכשיו שעשה משהו שחשב לפיקח באמת; והסתפק בכך שהוא מטלטל בשקט בשמש, מנווט את סוסו בדרכים צדדיות ובשבילי רכיבה, ומנסה לשכוח כמה זמן עבר מאז שאכל ארוחה הגונה, עד שהתעלה נשארה רחוק מאוד מאחוריו.
הוא נסע כמה קילומטרים, הוא וסוסו, והרגיש ישנוני באור השמש החם, כשהסוס עצר, הוריד את ראשו, והתחיל לכרסם את העשב; וקרפד, מתעורר, בקושי הציל את עצמו מנפילה במאמץ. הוא הביט סביבו ומצא שהוא בשטח מרעה רחב, מנוקד בכתמי רתמה ופטל ככל שיכול היה לראות. לידו עמד קרון נוודים עלוב, ולצידו ישב איש על דלי הפוך, עסוק מאוד בעישון ובבהייה בעולם הרחב. אש של זרדים בערה בקרבת מקום, ומעל האש היה תלוי סיר ברזל, ומתוך הסיר ההוא יצאו בעבועים וגרגורים, ואדים מרמזים ומעורפלים. וגם ריחות: ריחות חמים, עשירים ומגוונים: שהשתזרו והתפתלו והתלפפו לבסוף לריח אחד שלם, חושני ומושלם שנראה כמו נשמת הטבע עצמה לובשת צורה ומופיעה לילדיה, אלה אמיתית, אם של נחמה ונוחות. קרפד ידע עכשיו היטב שלא היה רעב באמת קודם. מה שהרגיש מוקדם יותר ביום היה רק מיחוש של מה בכך. זה היה סוף סוף הדבר האמיתי, בלי טעות; וצריך יהיה לטפל בו מהר, גם, אחרת יהיו צרות למישהו או למשהו. הוא בחן את הנווד בקפידה, תוהה במעורפל אם יהיה קל יותר להילחם בו או לשדל אותו. אז ישב שם, ורחרח ורחרח, והביט בנווד; והנווד ישב ועישן, והביט בו.
עד מהרה הוציא הנווד את מקטרתו מפיו והעיר בצורה אגבית, "רוצה למכור את הסוס הזה שלך?"
קרפד הופתע לגמרי. הוא לא ידע שנוודים אוהבים מאוד לסחור בסוסים, ולעולם לא מחמיצים הזדמנות, והוא לא חשב שקרונות נעים תמיד וצריכים הרבה גרירה. לא עלה בדעתו להפוך את הסוס למזומנים, אבל הצעת הנווד נראתה סוללת את הדרך לשני הדברים שרצה כל כך: כסף מזומן, וארוחת בוקר הגונה.
"מה?" אמר, "אני אמכור את הסוס הצעיר והיפה הזה שלי? הו, לא; זה לא בא בחשבון. מי ייקח את הכביסה הביתה ללקוחותיי כל שבוע? מלבד זאת, אני אוהב אותו מדי, והוא פשוט מת עליי."
"נסה לאהוב חמור," הציע הנווד. "יש אנשים שאוהבים."
"נראה שאתה לא רואה," המשיך קרפד, "שהסוס הנאה הזה שלי עולה עליך לגמרי. הוא סוס גזעי, הוא, בחלקו; לא החלק שאתה רואה, כמובן: חלק אחר. והוא היה גם סוס רכיבה זוכה פרסים, בזמנו: זה היה הזמן שלפני שהכרת אותו, אבל עדיין אפשר לראות את זה עליו במבט אחד, אם אתה מבין משהו בסוסים. לא, אין לחשוב על זה אף לרגע. בכל זאת, כמה אולי היית נוטה להציע לי בעד הסוס הצעיר והיפה הזה שלי?"
הנווד בחן את הסוס, ואז בחן את קרפד בזהירות שווה, והביט שוב בסוס. "שילינג לרגל," אמר בקצרה, והפנה את גבו, ממשיך לעשן ולנסות לבהות בעולם הרחב עד שיתבייש.
"שילינג לרגל?" קרא קרפד. "אם תואיל, עליי לקחת קצת זמן לחשב את זה, ולראות בדיוק למה זה מגיע."
הוא ירד מן הסוס, והשאיר אותו לרעות, והתיישב ליד הנווד, ועשה חשבונות על אצבעותיו, ולבסוף אמר, "שילינג לרגל? הרי, זה מגיע בדיוק לארבעה שילינג, ולא יותר. הו, לא; לא אוכל לחשוב לקבל ארבעה שילינג בעד הסוס הצעיר והיפה הזה שלי."
"ובכן," אמר הנווד, "אגיד לך מה אעשה. אעשה את זה חמישה שילינג, וזה שלושה שילינג ושישה פני יותר ממה שהבהמה שווה. וזו המילה האחרונה שלי."
אז ישב קרפד והרהר זמן רב ועמוק. כי היה רעב ובלי פרוטה לגמרי, ועדיין במרחק מה: לא ידע כמה: מן הבית, ואויבים אולי עדיין מחפשים אותו. למי שבמצב כזה, חמישה שילינג עשויים בהחלט להיראות סכום כסף גדול. מצד שני, זה לא נראה הרבה לקבל בעד סוס. אבל הרי, שוב, הסוס לא עלה לו כלום; כך שכל מה שיקבל הוא רווח נקי. לבסוף אמר בתקיפות, "תשמע, נווד! אגיד לך מה נעשה; וזו המילה האחרונה שלי. אתה תמסור לי שישה שילינג ושישה פני, במזומן; ועוד, בנוסף לכך, תיתן לי ארוחת בוקר ככל שאוכל לאכול, בישיבה אחת כמובן, מתוך סיר הברזל הזה שלך שממשיך לשלוח ריחות טעימים ומלהיבים כאלה. בתמורה, אעביר לך את הסוס הצעיר והנמרץ שלי, עם כל הרתמה והקישוטים היפים שעליו, בחינם בתוספת. אם זה לא טוב מספיק בשבילך, תגיד, ואני אמשיך בדרכי. אני מכיר איש קרוב לכאן שרוצה את הסוס הזה שלי כבר שנים."
הנווד רטן נורא, והכריז שאם יעשה עוד כמה עסקאות מן הסוג הזה הוא יהרס. אבל בסוף שלף שק בד מלוכלך ממעמקי כיס מכנסיו, וספר שישה שילינג ושישה פני לתוך כפו של קרפד. אז נעלם לרגע לתוך הקרון, וחזר עם צלחת ברזל גדולה וסכין, מזלג וכף. הוא הטה את הסיר, וזרם מפואר של תבשיל חם ועשיר גרגר לתוך הצלחת. זה היה, באמת, התבשיל היפה ביותר בעולם, עשוי מחוגלות, ופסיונים, ותרנגולות, וארנבות, וארנבים, ותרנגולות טווס, ופניניות, ועוד דבר או שניים. קרפד לקח את הצלחת על ברכיו, כמעט בוכה, ודחס, ודחס, ודחס, והמשיך לבקש עוד, והנווד מעולם לא קימץ בו. הוא חשב שמעולם לא אכל ארוחת בוקר טובה כל כך בכל חייו.
כשקרפד העמיס תבשיל ככל שחשב שיוכל להכיל, קם ונפרד מן הנווד, ונפרד בחיבה מן הסוס; והנווד, שהכיר היטב את שפת הנהר, נתן לו הוראות לאיזה כיוון ללכת, והוא יצא שוב למסעותיו במצב הרוח הטוב ביותר האפשרי. הוא היה, באמת, קרפד שונה מאוד מבעל החיים של לפני שעה. השמש זרחה בבהירות, בגדיו הרטובים היו יבשים לגמרי שוב, היה לו שוב כסף בכיס, הוא התקרב לבית ולידידים ולביטחון, ויותר ומעל לכול, הייתה לו ארוחה מוצקה, חמה ומזינה, והוא הרגיש גדול, וחזק, וחסר דאגות, ובטוח בעצמו.
כשצעד בעליזות, חשב על הרפתקאותיו ועל בריחותיו, ואיך כשהדברים נראו במצבם הגרוע ביותר תמיד הצליח למצוא דרך החוצה; וגאוותו ויהירותו התחילו לתפוח בתוכו. "הו, הו!" אמר לעצמו כשצעד וסנטרו באוויר, "איזה קרפד פיקח אני! בוודאי אין בעל חיים שווה לי בפיקחות בכל העולם! אויביי סוגרים אותי בכלא, מוקף זקיפים, משגיחים עליי לילה ויום סוהרים; אני יוצא דרך כולם, בכישרון טהור יחד עם אומץ. הם רודפים אחריי בקטרים, ובשוטרים, ובאקדחים; אני מקיש באצבעותיי לעומתם, ונעלם, צוחק, אל החלל. אני, לרוע המזל, מושלך לתעלה על ידי אישה שמנת גוף ומרושעת מאוד. אז מה? אני שוחה לחוף, אני תופס את סוסה, אני רוכב משם בניצחון, ואני מוכר את הסוס בכיס מלא כסף ובארוחת בוקר מצוינת! הו, הו! אני הקרפד, הנאה, האהוב, המצליח!" הוא התנפח כל כך ביהירות שחיבר שיר בעודו הולך לשבח עצמו, ושר אותו בקולי קולות, אף שלא היה מי שישמע אותו מלבדו. זה היה אולי השיר היהיר ביותר שבעל חיים כלשהו חיבר אי פעם.
"היו בעולם גיבורים גדולים,
כפי שספרי ההיסטוריה הראו;
אבל אף שם שהגיע לתהילה
לא משתווה לשמו של קרפד!
"החכמים באוקספורד
יודעים כל מה שיש לדעת.
אבל אף אחד מהם לא יודע אפילו חצי
ממר קרפד הנבון!
"בעלי החיים ישבו בתיבה ובכו,
דמעותיהם זרמו בנחלים.
מי היה זה שאמר, 'יש יבשה לפנינו?'
מר קרפד המעודד!
"הצבא כולו הצדיע
כשצעד לאורך הדרך.
האם היה זה המלך? או קיצ'נר?
לא. היה זה מר קרפד.
"המלכה וגבירות החצר שלה
ישבו בחלון ותפרו.
היא קראה, 'הביטו! מי האיש הנאה הזה?'
הן ענו, 'מר קרפד.'"
היה עוד הרבה מאוד מאותו סוג, אבל יהיר באופן נורא מכדי שייכתב. אלה כמה מן הבתים המתונים יותר.
הוא שר בעודו הולך, והלך בעודו שר, והתנפח יותר בכל דקה. אבל גאוותו עמדה בקרוב לספוג נפילה קשה.
אחרי כמה קילומטרים של שבילים כפריים הגיע לכביש הראשי, וכשפנה אליו והעיף מבט לאורכו הלבן, ראה מתקרבת אליו נקודה שהפכה לנקודה גדולה יותר ואחר כך לכתם, ואחר כך למשהו מוכר מאוד; וצליל אזהרה כפול, מוכר רק טוב מדי, נפל על אוזנו המאושרת.
"זה משהו!" אמר קרפד הנרגש. "אלה החיים האמיתיים שוב, זה שוב העולם הגדול שממנו נעדרתי זמן רב כל כך! אקרא להם, לאחיי לגלגל, ואספר להם סיפור, מן הסוג שהצליח כל כך עד כה; והם יסיעו אותי, כמובן, ואז אדבר איתם עוד; ואולי, במזל, זה אפילו ייגמר בכך שאסע עד אחוזת קרפד במכונית! זו תהיה מכה בעין לגירית!"
הוא צעד בביטחון אל הכביש כדי לעצור את המכונית, שבאה בקצב נוח, מאטה כשהתקרבה לסמטה; כשפתאום החוויר מאוד, ליבו הפך למים, ברכיו רעדו ונכנעו תחתיו, והוא התקפל וקרס בכאב מבחיל בפנים גופו. ובצדק, בעל החיים האומלל; כי המכונית המתקרבת הייתה זו עצמה שגנב מחצר מלון האריה האדום באותו יום גורלי שבו התחילו כל צרותיו! והאנשים שבה היו אותם אנשים עצמם שישב והתבונן בהם בארוחת הצהריים בחדר הקפה!
הוא שקע בערימה עלובה ואומללה בכביש, ממלמל לעצמו בייאושו, "הכול אבוד! הכול נגמר עכשיו! שלשלאות ושוטרים שוב! כלא שוב! לחם יבש ומים שוב! הו, איזה טיפש הייתי! בשביל מה רציתי להתהלך בגאווה בארץ, לשיר שירים יהירים, ולקרוא לאנשים לאור היום על הכביש הראשי, במקום להתחבא עד רדת הלילה ולחמוק הביתה בשקט בדרכים אחוריות! הו קרפד האומלל! הו בעל החיים מר הגורל!"
המכונית הנוראה התקרבה לאט עוד ועוד, עד שלבסוף שמע אותה נעצרת ממש לפניו. שני ג'נטלמנים יצאו והקיפו את הערימה הרועדת של אומללות מקומטת השוכבת בכביש, ואחד מהם אמר, "הו אלי! זה עצוב מאוד! הנה יצור זקן ומסכן: כובסת כנראה: שהתעלפה בכביש! אולי החום התגבר עליה, המסכנה; או אולי לא אכלה היום. בוא נרים אותה למכונית וניקח אותה לכפר הקרוב, שם אין ספק שיש לה ידידים."
הם הרימו בעדינות את קרפד אל המכונית והשעינו אותו בכריות רכות, והמשיכו בדרכם.
כשקרפד שמע אותם מדברים בצורה כל כך חביבה ואוהדת, וידע שלא זוהה, אומץ ליבו התחיל להתעורר, והוא פקח בזהירות קודם עין אחת ואחר כך את השנייה.
"תראה!" אמר אחד הג'נטלמנים, "היא כבר מרגישה טוב יותר. האוויר הצח מיטיב איתה. איך את מרגישה עכשיו, גברתי?"
"תודה רבה, אדוני," אמר קרפד בקול חלש, "אני מרגישה הרבה יותר טוב!" "זה נכון," אמר הג'נטלמן. "עכשיו שבי בשקט לגמרי, ומעל לכול, אל תנסי לדבר."
"לא אנסה," אמר קרפד. "רק חשבתי, אם אוכל לשבת על המושב הקדמי שם, ליד הנהג, שם אקבל את האוויר הצח במלואו על פניי, הייתי מרגישה עד מהרה בסדר גמור שוב."
"איזו אישה נבונה מאוד!" אמר הג'נטלמן. "כמובן שתשבי." אז עזרו בזהירות לקרפד לעבור למושב הקדמי ליד הנהג, והמשיכו שוב.
קרפד היה כמעט עצמו שוב בזמן הזה. הוא הזדקף, הביט סביבו, וניסה לדכא את הרעידות, את הכיסופים, את התשוקות הישנות שעלו ותקפו אותו ושלטו בו לגמרי.
"זה הגורל!" אמר לעצמו. "למה להתאמץ? למה להיאבק?" והוא פנה אל הנהג שלצידו.
"בבקשה, אדוני," אמר, "הלוואי שתואיל לתת לי לנסות לנהוג במכונית קצת. התבוננתי בך בזהירות, וזה נראה קל כל כך ומעניין כל כך, והייתי רוצה להיות מסוגלת לספר לידידיי שפעם נהגתי במכונית!"
הנהג צחק על ההצעה, בלבביות כזאת שהג'נטלמן שאל מה העניין. כששמע, אמר, לשמחתו של קרפד, "בראבו, גברתי! אני אוהב את הרוח שלך. תן לה לנסות, ותשגיח עליה. היא לא תעשה שום נזק."
קרפד טיפס בלהיטות למושב שפינה הנהג, לקח את ההגה בידיו, הקשיב בענווה מעושה להוראות שניתנו לו, והניע את המכונית, אבל לאט מאוד ובזהירות בהתחלה, כי היה נחוש להיות נבון.
הג'נטלמנים מאחור מחאו כפיים והריעו, וקרפד שמע אותם אומרים, "כמה טוב היא עושה את זה! תאר לעצמך כובסת נוהגת במכונית כל כך טוב, בפעם הראשונה!"
קרפד נסע קצת יותר מהר; ואחר כך מהר עוד יותר, ומהר יותר.
הוא שמע את הג'נטלמנים קוראים באזהרה, "זהירות, כובסת!" וזה הרגיז אותו, והוא התחיל לאבד את עשתונותיו.
הנהג ניסה להתערב, אבל הוא הצמיד אותו למושבו במרפק אחד, והגביר למהירות מלאה. שטף האוויר על פניו, זמזום המנועים, והקפיצה הקלה של המכונית תחתיו שיכרו את מוחו החלש. "כובסת, באמת!" צעק בפזיזות. "הו! הו! אני הקרפד, חוטף המכוניות, פורץ הכלא, הקרפד שתמיד נמלט! שבו בשקט, ותדעו מהי נהיגה באמת, כי אתם בידיו של הקרפד המפורסם, המיומן, חסר הפחד לגמרי!"
בצעקת אימה קמה כל החבורה והשליכה את עצמה עליו. "תפסו אותו!" קראו, "תפסו את הקרפד, בעל החיים המרושע שגנב את המכונית שלנו! קשרו אותו, כבלו אותו, גררו אותו לתחנת המשטרה הקרובה! יורד הקרפד הנואש והמסוכן!"
אבוי! הם היו צריכים לחשוב, הם היו צריכים להיות נבונים יותר, הם היו צריכים לזכור לעצור את המכונית איכשהו לפני שעשו מעשי קונדס מן הסוג הזה. בחצי סיבוב של ההגה שלח קרפד את המכונית מתרסקת דרך הגדר החיה הנמוכה שעברה לאורך צד הדרך. זינוק אדיר אחד, הלם אלים, וגלגלי המכונית חבצו את הבוץ העבה של בריכת סוסים.
קרפד מצא את עצמו עף באוויר בשטף החזק כלפי מעלה ובקשת העדינה של סנונית. הוא אהב את התנועה, ובדיוק התחיל לתהות אם זה יימשך עד שיצמחו לו כנפיים ויהפוך לקרפד-ציפור, כשנחת על גבו בחבטה, בעשב הרך והעשיר של אחו. בהזדקפו, יכול היה בקושי לראות את המכונית בבריכה, כמעט שקועה; הג'נטלמנים והנהג, מוכבדים במעיליהם הארוכים, פרפרו בחוסר אונים במים.
הוא קם מהר, ויצא לרוץ דרך השדות בכל כוחו, מטפס דרך גדרות חיות, קופץ מעל תעלות, דוהר על פני שדות, עד שנשאר בלי נשימה ועייף, ונאלץ לעבור להליכה נינוחה. כשחזר לנשום מעט, ויכול היה לחשוב בשלווה, התחיל לצחקק, ומצחקוק עבר לצחוק, וצחק עד שנאלץ לשבת מתחת לגדר חיה. "הו, הו!" קרא, באקסטזה של הערצה עצמית, "שוב קרפד! קרפד, כרגיל, יוצא למעלה! מי היה זה שגרם להם להסיע אותו? מי הצליח להגיע למושב הקדמי לשם האוויר הצח? מי שכנע אותם לתת לו לנסות אם הוא יכול לנהוג? מי הנחית את כולם בבריכת סוסים? מי נמלט, עף בעליזות ובלי פגע באוויר, משאיר את המטיילים צרי האופקים, הקמצנים והפחדנים בבוץ היכן שמקומם הראוי? הרי, קרפד, כמובן; קרפד הפיקח, קרפד הגדול, קרפד הטוב!"
אז פרץ שוב בשיר, וזימר בקול רם:
"המכונית עשתה פופ-פופ-פופ,
כשדהרה לאורך הדרך.
מי היה זה שהסיע אותה לבריכה?
מר קרפד המחוכם!
הו, כמה פיקח אני! כמה פיקח, כמה פיקח, כמה פיק..."
רעש קל במרחק מאחוריו גרם לו להסב את ראשו ולהביט. הו אימה! הו אומללות! הו ייאוש!
כשני שדות משם, נראו נהג במגפי העור שלו ושני שוטרים כפריים גדולים, רצים לעברו מהר ככל שיכלו!
קרפד המסכן קפץ על רגליו ודהר משם שוב, ליבו בגרונו. "הו, אלי!" התנשף, כשהתנשם בריצה, "איזה חמור אני! איזה חמור יהיר וחסר זהירות! מתנפח שוב! צועק ושר שירים שוב! יושב במקום ומפטפט שוב! הו אלי! הו אלי! הו אלי!"
הוא הביט לאחור, וראה לבהלתו שהם משיגים אותו. הלאה רץ בייאוש, אבל המשיך להביט לאחור, וראה שהם עדיין משיגים בהתמדה. הוא עשה כמיטב יכולתו, אבל הוא היה בעל חיים שמן, ורגליו היו קצרות, ועדיין הם השיגו. הוא יכול היה לשמוע אותם קרוב מאחוריו עכשיו. בחדלו לשים לב לאן הוא הולך, נאבק הלאה בעיוורון ובפראות, מביט לאחור מעבר לכתפו באויב המנצח עכשיו, כשפתאום האדמה נשמטה מתחת לרגליו, הוא נאחז באוויר, ו, שפלאש! מצא את עצמו עד מעל לאוזניו במים עמוקים, מים מהירים, מים שנשאו אותו בכוח שלא יכול היה לעמוד בו; והוא ידע שבבהלתו העיוורת רץ ישר לתוך הנהר!
הוא עלה אל פני המים וניסה לאחוז בקנים ובסוף שצמחו לאורך שפת המים ממש מתחת לגדה, אבל הזרם היה חזק כל כך שתלש אותם מידיו. "הו אלי!" התנשף קרפד המסכן, "אם אי פעם אגנוב שוב מכונית! אם אי פעם אשיר עוד שיר יהיר": ואז שקע למטה, ועלה חסר נשימה ופולט. עד מהרה ראה שהוא מתקרב לחור גדול וחשוך בגדה, ממש מעל ראשו, וכשהזרם נשא אותו על פניו הושיט כף למעלה ותפס בשפה והחזיק. אז לאט ובקושי משך את עצמו מן המים, עד שלבסוף יכול היה להשעין את מרפקיו על שפת החור. שם נשאר כמה דקות, נושף ומתנשף, כי היה מותש לגמרי.
כשנאנח ונשף ובהה לפניו לתוך החור החשוך, משהו קטן ובהיר זהר ונצנץ במעמקיו, נע לעברו. כשהתקרב, פנים צמחו בהדרגה סביבו, והן היו פנים מוכרות!
חומות וקטנות, עם שפם.
רציניות ועגולות, עם אוזניים מסודרות ושיער משיי.
זה היה עכברוש המים!