עכברוש המים היה חסר מנוחה, והוא לא ידע בדיוק למה. לכל מראה הדר הקיץ עוד היה בשיאו המלא, ואף שבשדות המעובדים הירוק פינה את מקומו לזהב, אף שחוזרי הבר האדימו, והיערות היו מוכתמים פה ושם בעזות שחומה, בכל זאת האור והחום והצבע עוד היו נוכחים במידה שלא פחתה, נקיים מכל תחושה מוקדמת וצוננת של השנה החולפת. אבל המקהלה המתמדת של הפרדסים והגדרות החיות הצטמקה לשירת ערב מזדמנת של כמה מבצעים שעוד לא התעייפו; אדום החזה התחיל להשמיע את קולו שוב; והייתה תחושה באוויר של שינוי ועזיבה. הקוקייה, כמובן, שתקה מזמן; אבל עוד הרבה ידידים מכונפים, שהיו חודשים חלק מן הנוף המוכר ומחברתו הקטנה, נעדרו גם הם ונראה שהשורות מתדלדלות בהתמדה יום אחר יום. העכברוש, תמיד מבחין בכל תנועה מכונפת, ראה שהיא נוטה מדי יום דרומה; ואפילו כששכב במיטה בלילה חשב שהוא יכול להבחין, עוברים בחושך מעליו, בהלמות וברטט של כנפיים חסרות סבלנות, המצייתות לקריאה הנחרצת.
למלון הגדול של הטבע יש עונה, כמו לאחרים. כשהאורחים אחד אחד אורזים, משלמים ועוזבים, והמושבים בשולחן המשותף מצטמקים בעצב בכל ארוחה עוקבת; כשסוויטות חדרים נסגרות, שטיחים מורמים, ומלצרים נשלחים לדרכם; אותם דיירים שנשארים, בפנסיון, עד הפתיחה המלאה מחדש בשנה הבאה, לא יכולים שלא להיות מושפעים מעט מכל העזיבות והפרידות האלה, מן הדיון הנלהב בתוכניות, במסלולים ובמגורים חדשים, מן ההצטמקות היומית בזרם החברות. אדם נעשה חסר שקט, מדוכא, ונוטה לרטון. למה התשוקה הזאת לשינוי? למה לא להישאר כאן בשקט, כמונו, ולהיות עליזים? אתם לא מכירים את המלון הזה מחוץ לעונה, וכמה כיף יש לנו בינינו, לנו הבחורים שנשארים ורואים את כל השנה המעניינת עד סופה. הכול נכון מאוד, אין ספק, האחרים תמיד משיבים; אנחנו ממש מקנאים בכם: ובשנה אחרת אולי: אבל כרגע יש לנו התחייבויות: והנה האוטובוס בדלת: הזמן שלנו נגמר! אז הם עוזבים, בחיוך ובהנהון, ואנחנו מתגעגעים אליהם, ומרגישים טינה. העכברוש היה בעל חיים מסתפק בעצמו, נטוע באדמה, ומי שלא הלך, הוא נשאר; ובכל זאת, לא יכול היה שלא להבחין במה שהיה באוויר, ולהרגיש משהו מהשפעתו בעצמותיו.
היה קשה להתיישב לשום דבר ברצינות, עם כל העזיבות האלה. בעזבו את שפת המים, שם הסוף עמד עבות וגבוה בזרם שנעשה איטי ונמוך, שוטט לעבר הכפר, חצה שדה או שניים של מרעה שכבר נראה מאובק וצחיח, ונדחק לתוך הים הגדול של החיטה, צהוב, גלי ומרשרש, מלא תנועה שקטה ולחישות קטנות. כאן אהב לעתים קרובות לשוטט, דרך יער הגבעולים הנוקשים והחזקים שנשאו את השמים הזהובים שלהם הרחק מעל ראשו: שמים שתמיד רקדו, נצנצו, דיברו ברכות; או התנודדו בחוזקה לרוח החולפת והתאוששו בהנפה ובצחוק עליז. כאן, גם, היו לו ידידים קטנים רבים, חברה שלמה בפני עצמה, החיה חיים מלאים ועסוקים, אבל תמיד עם רגע פנוי לרכל, ולהחליף חדשות עם מבקר. אולם היום, אף שהיו מנומסים מספיק, עכברי השדה ועכברי הקציר נראו טרודים. רבים חפרו וכרו מנהרות בחריצות; אחרים, מקובצים בקבוצות קטנות, בחנו תוכניות ושרטוטים של דירות קטנות, שנאמר עליהן שהן רצויות וקומפקטיות, וממוקמות בנוחות קרוב לחנויות. כמה גררו החוצה מזוודות מאובקות וסלי בגדים, אחרים כבר היו עמוק עד המרפקים באריזת חפציהם; בעוד בכל מקום ערמות וצרורות של חיטה, שיבולת שועל, שעורה, פרי אשור ואגוזים, היו מונחים מוכנים להובלה.
"הנה עכברושי הזקן!" קראו ברגע שראו אותו. "בוא תן יד, עכברוש, ואל תעמוד בטל!"
"באילו משחקים אתם עסוקים?" אמר עכברוש המים בחומרה. "אתם יודעים שעוד לא הזמן לחשוב על מגורי חורף, רחוק מזה!"
"הו כן, אנחנו יודעים את זה," הסביר עכבר שדה בבושה מה; "אבל תמיד כדאי להקדים, לא? אנחנו באמת חייבים להוציא מכאן את כל הרהיטים והמטען והמלאי לפני שהמכונות המגעילות האלה יתחילו לנקוש מסביב לשדות; ואז, אתה יודע, הדירות הטובות ביותר נחטפות כל כך מהר בימינו, ואם אתה מאחר אתה צריך להסתפק בכל דבר; והן צריכות כל כך הרבה שיפוץ, גם, לפני שהן ראויות לעבור אליהן. כמובן, אנחנו מוקדמים, אנחנו יודעים את זה; אבל אנחנו רק מתחילים."
"הו, לעזאזל עם התחלות," אמר העכברוש. "זה יום נהדר. בואו לשיט, או לטיול לאורך הגדרות, או לפיקניק ביער, או משהו."
"ובכן, אני חושב שלא היום, תודה," השיב עכבר השדה בחיפזון. "אולי ביום אחר: כשיהיה לנו יותר זמן..."
העכברוש, בנחרת בוז, הסתובב ללכת, מעד על קופסת כובעים, ונפל, בהערות לא מכובדות.
"אילו אנשים היו זהירים יותר," אמר עכבר שדה בנוקשות מה, "ומסתכלים לאן הם הולכים, אנשים לא היו פוגעים בעצמם: ושוכחים את עצמם. זהירות עם התיק ההוא, עכברוש! מוטב שתשב איפשהו. בעוד שעה או שעתיים אולי נהיה פנויים יותר לטפל בך."
"לא תהיו 'פנויים', כמו שאתם קוראים לזה, הרבה לפני חג המולד, אני יכול לראות את זה," השיב העכברוש בזעף, כשבחר את דרכו החוצה מן השדה.
הוא חזר מדוכדך מעט לנהר שלו שוב: הנהר הזקן, הנאמן והיציב שלו, שמעולם לא ארז, עזב, או הלך למגורי חורף.
בערבות הנצרים ששיפעו את הגדה ראה סנונית יושבת. עד מהרה הצטרפה אליה אחרת, ואחר כך שלישית; והציפורים, מתנועעות בחוסר מנוחה על ענפן, דיברו יחד ברצינות ובשקט.
"מה, כבר," אמר העכברוש, מטייל אליהן. "מה החיפזון? אני קורא לזה פשוט מגוחך."
"הו, אנחנו עוד לא יוצאות, אם לזה אתה מתכוון," השיבה הסנונית הראשונה. "אנחנו רק עושות תוכניות ומסדרות דברים. מדברות על זה, אתה יודע: באיזה מסלול נלך השנה, ואיפה נעצור, וכן הלאה. זה חצי מן הכיף!"
"כיף?" אמר העכברוש; "את זה בדיוק אני לא מבין. אם אתן חייבות לעזוב את המקום הנעים הזה, ואת ידידיכן שיתגעגעו אליכן, ואת הבתים הנעימים שזה עתה התמקמתן בהם, הרי, כשהשעה תצלצל אין לי ספק שתלכו באומץ, ותתמודדו עם כל הטרחה ואי הנוחות והשינוי והחידוש, ותעמידו פנים שאתן לא אומללות מאוד. אבל לרצות לדבר על זה, או אפילו לחשוב על זה, עד שבאמת צריך..."
"לא, אתה לא מבין, באופן טבעי," אמרה הסנונית השנייה. "קודם, אנחנו מרגישות את זה מתעורר בתוכנו, אי שקט מתוק; ואז חוזרים הזיכרונות אחד אחד, כמו יוני דואר. הם מתנפנפים בחלומותינו בלילה, הם עפים איתנו בסיבובינו ובמעגלינו ביום. אנחנו רעבות לשאול זו את זו, להשוות רשמים ולהבטיח לעצמנו שהכול היה באמת נכון, כשאחד אחד הריחות והקולות והשמות של מקומות שנשכחו מזמן חוזרים בהדרגה וקוראים לנו."
"לא תוכלו להישאר רק השנה הזאת?" הציע עכברוש המים בערגה. "כולנו נעשה כמיטב יכולתנו שתרגישו בבית. אין לכן מושג אילו זמנים טובים יש לנו כאן, בזמן שאתן רחוקות."
"ניסיתי 'להישאר' שנה אחת," אמרה הסנונית השלישית. "התחברתי כל כך למקום שכשבא הזמן התמהמהתי ונתתי לאחרות להמשיך בלעדיי. כמה שבועות הכול היה בסדר, אבל אחר כך, הו האורך המייגע של הלילות! הימים הרועדים, בלי שמש! האוויר דביק וצונן כל כך, ואף לא חרק אחד בדונם ממנו! לא, זה לא הועיל; אומץ ליבי נשבר, ובלילה קר וסוער אחד המראתי, עפה הרחק פנימה בגלל סערות המזרח החזקות. ירד שלג כבד כשנאבקתי דרך מעברי ההרים הגדולים, והיה לי מאבק קשה לעבור; אבל לעולם לא אשכח את התחושה המאושרת של השמש החמה שוב על גבי כשמיהרתי למטה אל האגמים ששכבו כחולים ושלווים כל כך מתחתיי, ואת טעם החרק השמן הראשון שלי! העבר היה כמו חלום רע; העתיד היה כולו חופשה מאושרת כשנעתי דרומה שבוע אחר שבוע, בקלות, בעצלות, מתעכבת כמה שהעזתי, אבל תמיד שומעת לקריאה! לא, קיבלתי את האזהרה שלי; מעולם שוב לא חשבתי על אי ציות."
"אה, כן, קריאת הדרום, הדרום!" צייצו השתיים האחרות בחולמניות. "שיריו, גווניו, אווירו הקורן! הו, את זוכרת..." ובשכחן את העכברוש, החליקו לזיכרונות לוהטים, בעוד הוא הקשיב מוקסם, וליבו בער בתוכו. גם בתוכו ידע שהוא רוטט לבסוף, המיתר ההוא שהיה עד כה רדום ולא חשוד. עצם הפטפוט של הציפורים האלה שפניהן דרומה, הדיווחים החיוורים והיד-שנייה שלהן, היה בו עדיין כוח להעיר את התחושה החדשה והפראית הזאת ולהרטיט אותו בה לכל עומקו; מה היה עושה בו רגע אחד של הדבר האמיתי: מגע לוהט אחד של שמש הדרום האמיתית, משב אחד של הריח האמיתי? בעיניים עצומות העז לחלום רגע בהתמסרות מלאה, וכשהביט שוב נראה הנהר פלדי וצונן, השדות הירוקים אפורים וחסרי אור. אז נראה שליבו הנאמן זועק על עצמיותו החלשה יותר על בגידתה.
"למה אתן חוזרות בכלל, אם כך?" תבע מן הסנוניות בקנאה. "מה אתן מוצאות שמושך אתכן בארץ הקטנה, העלובה והאפרורית הזאת?"
"ואתה חושב," אמרה הסנונית הראשונה, "שהקריאה האחרת לא מיועדת גם לנו, בעונתה? קריאת עשב האחו השופע, הפרדסים הרטובים, הבריכות החמות שחרקים שוכנים בהן, הבקר הרועה, עשיית החציר, וכל מבני החווה המתקבצים סביב הבית בעל המרזבים המושלמים?"
"אתה מניח," שאלה השנייה, "שאתה היצור החי היחיד שמשתוקק בגעגוע רעב לשמוע שוב את קול הקוקייה?"
"בבוא העת," אמרה השלישית, "נתגעגע שוב לשושני מים שקטים המתנודדים על פני נחל אנגלי. אבל היום כל זה נראה חיוור ודק ורחוק מאוד. ממש עכשיו דמנו רוקד למוזיקה אחרת."
הן חזרו לצייץ ביניהן, והפעם פטפוטן המשכר היה על ימים סגולים, חולות שחומים, וחומות שלטאות שוכנות בהן.
בחוסר מנוחה שוטט העכברוש משם שוב, טיפס על המדרון שעלה בעדינות מן הגדה הצפונית של הנהר, ושכב מביט לעבר טבעת הגבעות הגדולה שחסמה את ראייתו הלאה דרומה: האופק הפשוט שלו עד כה, הרי הירח שלו, גבולו שמאחוריו לא היה דבר שאכפת לו לראות או לדעת. היום, בשבילו, המביט דרומה וצורך שזה עתה נולד מתעורר בליבו, השמים הצלולים מעל קו המתאר הארוך והנמוך שלהן נראו פועמים בהבטחה; היום, הבלתי נראה היה הכול, הלא נודע העובדה האמיתית היחידה של החיים. בצד הזה של הגבעות היה עכשיו הריק האמיתי, בצד השני שכבה התמונה הצפופה והצבעונית שעינו הפנימית ראתה בבהירות רבה כל כך. אילו ימים שכבו מעבר, ירוקים, מזנקים ומוכתרים! אילו חופים שטופי שמש, שלאורכם וילות לבנות נוצצו מול חורשות זיתים! אילו נמלים שקטים, הומים בספינות נאות בדרכן לאיים סגולים של יין ותבלינים, איים השוכנים נמוך במים נרפים!
הוא קם וירד שוב לעבר הנהר; ואז שינה את דעתו וחיפש את צד הדרך המאובקת. שם, שוכב קבור למחצה בסבך העבה והקריר שמתחת לגדר החיה שגבלה בה, יכול היה להרהר על הכביש הסלול ועל כל העולם המופלא שאליו הוביל; על כל עוברי הדרך, גם, שאולי דרכו בו, ועל המזלות וההרפתקאות שיצאו לחפש או מצאו בלי לחפש: שם, הרחק: הרחק!
צעדים הגיעו לאוזנו, ודמותו של אחד שהלך בעייפות מה נגלתה לעין; והוא ראה שזה עכברוש, ומאובק מאוד. עובר הדרך, כשהגיע אליו, הצדיע בתנועת נימוס שהיה בה משהו זר: היסס רגע: ואז בחיוך נעים סטה מן השביל והתיישב לצידו בעשב הקריר. הוא נראה עייף, והעכברוש נתן לו לנוח בלי שאלות, מבין משהו ממה שהיה במחשבותיו; ויודע, גם, את הערך שכל בעלי החיים מייחסים לפעמים לחברה שקטה בלבד, כשהשרירים העייפים מתרפים והדעת עומדת במקום.
עובר הדרך היה רזה וחד תווים, ושפוף מעט בכתפיו; כפותיו היו דקות וארוכות, עיניו מקומטות מאוד בזוויות, והוא ענד עגילי זהב קטנים באוזניו המסודרות והיפות. סוודר הסריגה שלו היה בכחול דהוי, מכנסיו, מטולאים ומוכתמים, היו על בסיס כחול, וחפציו הקטנים שנשא היו קשורים במטפחת כותנה כחולה.
כשנח זמן מה הזר נאנח, רחרח את האוויר, והביט סביבו.
"זה היה תלתן, המשב החם ההוא ברוח," העיר; "ואלה פרות שאנחנו שומעים כוסמות את העשב מאחורינו ונושפות ברכות בין נגיסה לנגיסה. יש קול של קוצרים רחוקים, ושם עולה קו כחול של עשן בתים מול החורש. הנהר זורם איפשהו קרוב, כי אני שומע את קריאת תרנגולת המים, ואני רואה לפי מבנה גופך שאתה ספן מים מתוקים. הכול נראה ישן, ובכל זאת ממשיך כל הזמן. אלה חיים טובים שאתה חי, ידידי; אין ספק הטובים בעולם, אם רק אתה חזק מספיק לחיות אותם!"
"כן, אלה החיים, החיים היחידים לחיות," השיב עכברוש המים בחולמניות, ובלי השכנוע השלם הרגיל שלו.
"לא אמרתי בדיוק את זה," השיב הזר בזהירות; "אבל אין ספק שהם הטובים ביותר. ניסיתי אותם, ואני יודע. ובגלל שזה עתה ניסיתי אותם: שישה חודשים מהם: ויודע שהם הטובים ביותר, הנה אני, רגליי כואבות ורעב, צועד מהם והלאה, צועד דרומה, הולך אחרי הקריאה הישנה, חוזר לחיים הישנים, החיים שהם שלי ושלא ירפו ממני."
"האם זה, אם כן, עוד אחד מהם?" הרהר העכברוש. "ומאיפה באת זה עתה?" שאל. הוא בקושי העז לשאול לאן הוא הולך; נראה שהוא יודע את התשובה רק טוב מדי.
"חווה קטנה ונחמדה," השיב עובר הדרך בקצרה. "למעלה בכיוון ההוא": הוא הנהן צפונה. "לא חשוב. היה לי כל מה שיכולתי לרצות: כל מה שהייתה לי זכות כלשהי לצפות מן החיים, ויותר; והנה אני! שמח להיות כאן בכל זאת, שמח להיות כאן! כל כך הרבה קילומטרים הלאה בדרך, כל כך הרבה שעות קרוב יותר למשאלת ליבי!"
עיניו הבורקות נאחזו באופק, והוא נראה כמקשיב לאיזה קול שחסר מן השטח היבשתי ההוא, קולני ככל שהיה במוזיקה העליזה של המרעה וחצר החווה.
"אתה לא אחד מאיתנו," אמר עכברוש המים, "וגם לא איכר; וגם לא, הייתי שופט, מן הארץ הזאת."
"נכון," השיב הזר. "אני עכברוש ימאי, אני, והנמל שממנו אני בא במקור הוא קושטא, אף שאני מין זר גם שם, אם אפשר לומר כך. שמעת על קושטא, ידידי? עיר יפה, ועתיקה ומפוארת. ואולי שמעת גם על סיגורד, מלך נורווגיה, ואיך הפליג לשם עם שישים ספינות, ואיך הוא ואנשיו רכבו ברחובות מקורים כולם לכבודם בארגמן ובזהב; ואיך הקיסר והקיסרית ירדו וסעדו איתו על סיפון ספינתו. כשסיגורד חזר הביתה, רבים מאנשי הצפון שלו נשארו מאחור ונכנסו למשמר הראש של הקיסר, ואבי אבותיי, נורווגי מלידה, נשאר גם הוא, עם הספינות שסיגורד נתן לקיסר. ימאים היינו תמיד, ואין פלא; ובאשר לי, עיר הולדתי איננה ביתי יותר מכל נמל נעים בין שם לבין נהר לונדון. אני מכיר את כולם, והם מכירים אותי. הורידו אותי על כל אחד מרציפיהם או מחופיהם, ואני בבית שוב."
"אני מניח שאתה יוצא למסעות גדולים," אמר עכברוש המים בעניין גובר. "חודשים על חודשים בלי לראות יבשה, והמזון אוזל, ומים במנות, ודעתך מתייחדת עם האוקיינוס האדיר, וכל הדברים האלה?"
"בכלל לא," אמר עכברוש הים בגילוי לב. "חיים כמו שאתה מתאר לא היו מתאימים לי כלל. אני בסחר החופים, ולעתים רחוקות לא רואה יבשה. הזמנים העליזים על החוף הם שמושכים אותי, לא פחות מכל ימאות. הו, נמלי הדרום ההם! הריח שלהם, אורות העגינה בלילה, הקסם!"
"ובכן, אולי בחרת בדרך הטובה יותר," אמר עכברוש המים, אבל בספקנות מה. "ספר לי משהו על שיט החופים שלך, אם כך, אם יש לך חשק, ואיזה קציר יכול בעל חיים בעל רוח לקוות להביא ממנו הביתה כדי לחמם את ימיו האחרונים בזיכרונות אמיצים ליד האח; כי חיי, אני מודה בפניך, מרגישים לי היום צרים ומוגבלים במקצת."
"המסע האחרון שלי," פתח עכברוש הים, "שהוריד אותי לבסוף בארץ הזאת, בדרך בתקוות גדולות לחווה שלי שבפנים הארץ, ישמש דוגמה טובה לכל אחד מהם, ולמעשה, כתמצית של חיי הצבעוניים מאוד. צרות משפחה, כרגיל, התחילו אותו. אות הסערה הביתית הונף, ושלחתי את עצמי על סיפון ספינת סחר קטנה שהפליגה מקושטא, דרך ימים קלסיים שכל גל בהם פועם בזיכרון אלמותי, אל איי יוון ואל הלבנט. אלה היו ימים זהובים ולילות נעימים! פנימה והחוצה מנמלים כל הזמן: ידידים ותיקים בכל מקום: ישנים באיזה מקדש קריר או בבור מים הרוס בחום היום: משתה ושיר אחרי השקיעה, תחת כוכבים גדולים משובצים בשמי קטיפה! משם פנינו והפלגנו לאורך החוף במעלה הים האדריאטי, חופיו שוחים באווירה של ענבר, ורד ותכלת ים; עגנו בנמלים רחבים ומוקפי יבשה, שוטטנו בערים עתיקות ואצילות, עד שלבסוף בוקר אחד, כשהשמש עלתה במלכותיות מאחורינו, נכנסנו לוונציה בשביל של זהב. הו, ונציה היא עיר נאה, שבה עכברוש יכול לשוטט בנחת וליהנות! או, כשנמאס לו לשוטט, לשבת על שפת התעלה הגדולה בלילה, סועד עם ידידיו, כשהאוויר מלא מוזיקה והשמים מלאים כוכבים, והאורות מבזיקים ומנצנצים על חרטומי הפלדה המלוטשים של הגונדולות המתנדנדות, דחוסות כל כך שאפשר ללכת עליהן לרוחב התעלה מצד לצד! ואז האוכל: אתה אוהב פירות ים? נו, נו, לא נתעכב על זה עכשיו."
הוא שתק זמן מה; ועכברוש המים, שותק גם הוא ושבוי, שט על תעלות חלום ושמע שיר רפאים מצלצל גבוה בין חומות אפורות ואדיות שגלים מלחכים אותן.
"דרומה הפלגנו שוב לבסוף," המשיך עכברוש הים, "לאורך החוף האיטלקי, עד שהגענו לבסוף לפלרמו, ושם ירדתי לתקופה ארוכה ומאושרת על החוף. אני אף פעם לא נצמד יותר מדי זמן לספינה אחת; נעשים צרי אופקים ומשוחדים. מלבד זאת, סיציליה היא אחד ממקומות הציד המאושרים שלי. אני מכיר את כולם שם, ודרכיהם מתאימות לי בדיוק. ביליתי שבועות עליזים רבים באי, מתארח אצל ידידים בפנים הארץ. כשנעשיתי חסר מנוחה שוב, ניצלתי ספינה שסחרה עם סרדיניה וקורסיקה; ושמחתי מאוד להרגיש שוב את הרוח הרעננה ואת רסס הים על פניי."
"אבל לא חם ומחניק מאוד, למטה ב... בבטן הספינה, אני חושב שאתם קוראים לזה?" שאל עכברוש המים.
הימאי הביט בו בחשד של קריצה. "אני ותיק," העיר בפשטות רבה. "תא רב החובל טוב מספיק בשבילי."
"אלה חיים קשים, לפי כל הסיפורים," מלמל העכברוש, שקוע במחשבה עמוקה.
"לצוות, כן," השיב הימאי ברצינות, שוב עם צל של קריצה.
"מקורסיקה," המשיך, "השתמשתי בספינה שלקחה יין אל היבשה. הגענו לאלאסיו בערב, עצרנו, העלינו את חביות היין שלנו, והשלכנו אותן מעבר לדופן, קשורות זו לזו בחבל ארוך. אז הצוות ירד לסירות וחתר לעבר החוף, שר בדרכו, וגורר אחריו את התהלוכה הארוכה של החביות המיטלטלות, כמו קילומטר של דולפינים. על החול חיכו להם סוסים, שגררו את החביות במעלה הרחוב התלול של העיירה הקטנה בשעטה ובקרקוש ובטיפוס נאים. כשהחבית האחרונה נכנסה, הלכנו להתרענן ולנוח, וישבנו עד מאוחר בלילה, שותים עם ידידינו, ולמחרת בבוקר יצאתי אל חורשות הזיתים הגדולות לזמן מה ולמנוחה. כי עכשיו גמרתי עם איים לעת עתה, ונמלים וספינות היו בשפע; אז חייתי חיים עצלים בין האיכרים, שוכב ומתבונן בהם עובדים, או שרוע גבוה על צלע הגבעה והים התיכון הכחול הרחק מתחתיי. וכך לבסוף, בשלבים קלים, חלקית ברגל, חלקית בים, למרסיי, ולפגישת חברים ותיקים לספינה, ולביקור בספינות גדולות היוצאות לאוקיינוס, ולמשתה שוב. תדבר לי על פירות ים! הרי לפעמים אני חולם על פירות הים של מרסיי, ומתעורר בוכה!"
"זה מזכיר לי," אמר עכברוש המים המנומס; "במקרה הזכרת שאתה רעב, והייתי צריך לדבר קודם. כמובן, תישאר ותאכל איתי את ארוחת הצהריים שלך? החור שלי קרוב; השעה כבר זמן מה אחרי הצהריים, ואתה מוזמן בשמחה לכל מה שיש."
"זה מה שאני קורא חביב ואחווה מצדך," אמר עכברוש הים. "הייתי באמת רעב כשהתיישבתי, ומאז שבמקרה הזכרתי בלי כוונה פירות ים, ייסוריי היו קיצוניים. אבל אתה לא יכול להביא את זה לכאן? אני לא אוהב במיוחד לרדת מתחת לסיפון, אלא אם אני חייב; ואז, בזמן שנאכל, אוכל לספר לך עוד על מסעותיי ועל החיים הנעימים שאני חי: לפחות, הם נעימים מאוד לי, ולפי תשומת ליבך אני שופט שהם מוצאים חן גם בעיניך; ואילו אם ניכנס פנימה, מאה לאחד שאני אירדם עד מהרה."
"זו באמת הצעה מצוינת," אמר עכברוש המים, ומיהר הביתה. שם הוציא את סל הפיקניק וארז ארוחה פשוטה, שבה, בזוכרו את מוצאו ואת העדפותיו של הזר, דאג לכלול מטר של לחם צרפתי ארוך, נקניק שהשום שר מתוכו, קצת גבינה ששכבה ובכתה, ובקבוק בעל צוואר ארוך עטוף קש שבו שכב אור שמש מבוקבק שנשפך ונאסף על מדרונות דרומיים רחוקים. עמוס כך, חזר בכל המהירות, והסמיק מהנאה לשבחיו של הימאי הזקן על טעמו ושיקול דעתו, כשיחד פרקו את הסל ופרשו את תכולתו על העשב לצד הדרך.
עכברוש הים, ברגע שרעבו שכך במקצת, המשיך את תולדות מסעו האחרון, מוביל את שומעו הפשוט מנמל לנמל בספרד, מוריד אותו בליסבון, בפורטו ובבורדו, מציג לו את הנמלים הנעימים של קורנוול ודבון, וכך במעלה תעלת למאנש עד הרציף האחרון ההוא, שבו, כשירד אחרי רוחות נגדיות ארוכות, מוכה סערה ומזג אוויר, קלט את הרמזים והבשורות הקסומים הראשונים של אביב נוסף, ובוער מהם, מיהר לצעידה ארוכה אל פנים הארץ, רעב לניסיון של חיים באיזו חווה שקטה, רחוק מאוד מן ההלמות המייגעת של כל ים.
מכושף ורועד מהתרגשות, הלך עכברוש המים אחרי ההרפתקן פרסה אחר פרסה, על פני מפרצים סוערים, דרך מעגנים צפופים, מעל שרטונות נמלים בגאות דוהרת, במעלה נהרות מתפתלים שהסתירו את עיירותיהם הקטנות והעסוקות מעבר לפנייה פתאומית; והשאיר אותו באנחת צער נטוע בחווה המשעממת שלו בפנים הארץ, שעליה לא רצה לשמוע דבר.
בזמן הזה ארוחתם נגמרה, והימאי, רענן ומחוזק, קולו רוטט יותר, עינו מוארת בבוהק שנראה כאילו נלכד מאיזה משואת ים רחוקה, מילא את כוסו ביין האדום והזוהר של הדרום, ובהיטותו אל עכברוש המים, כפה את מבטו והחזיק אותו, בגוף ובנפש, בעודו מדבר. העיניים האלה היו באפור-ירוק המשתנה ומפוספס הקצף של ימי הצפון המזנקים; בכוס זהר אודם חם שנראה כמו ליבו של הדרום עצמו, פועם בשביל מי שיש לו אומץ להיענות לפעימתו. האורות התאומים, האפור המשתנה והאדום היציב, שלטו בעכברוש המים והחזיקו אותו כבול, מוקסם, חסר אונים. העולם השקט שמחוץ לקרניהם נסוג הרחק וחדל להתקיים. והשיחה, השיחה המופלאה זרמה הלאה: או שמא היה זה דיבור לגמרי, או שמא עבר לפעמים לשיר: שירת מלחים המרימים את העוגן הנוטף, זמזום מהדהד של חבלי התורן ברוח צפון-מזרחית קורעת, בלדת הדייג המושך את רשתותיו בשקיעה מול שמים בצבע משמש, אקורדים של גיטרה ומנדולינה מגונדולה או מסירה יוונית? האם הפך לקריאת הרוח, מתלוננת בהתחלה, צווחנית בזעם כשהתחזקה, עולה לשריקה קורעת, יורדת לטפטוף מוזיקלי של אוויר משולי המפרש התפוח? את כל הקולות האלה נראה שהמאזין המכושף שומע, ואיתם את התלונה הרעבה של השחפים, את הרעם הרך של הגל הנשבר, את זעקת החצץ המוחה. בחזרה לדיבור עבר שוב, ובלב הולם הלך אחרי ההרפתקאות של תריסר נמלים, הקרבות, הבריחות, ההתאוששויות, החברויות, המבצעים האמיצים; או חיפש אוצרות באיים, דג בלגונות שקטות ונמנם יום שלם על חול לבן וחם. על דיג בים העמוק שמע מספרים, ועל אסיפות כסף אדירות של רשת באורך קילומטר; על סכנות פתאומיות, רעש משברים בלילה בלי ירח, או חרטומה הגבוה של ספינת הנוסעים הגדולה מתגבש מעליך דרך הערפל; על החזרה העליזה הביתה, הכף שעוקפים, אורות הנמל נפתחים; הקבוצות הנראות במעומעם על הרציף, הקריאה העליזה, ההתזה של חבל העגינה; הצעידה במעלה הרחוב הקטן והתלול לעבר הזוהר המנחם של חלונות בעלי וילונות אדומים.
לבסוף, בחלומו בהקיץ נראה לו שההרפתקן קם על רגליו, אבל עדיין מדבר, עדיין מחזיק אותו בחוזקה בעיניו האפורות כים.
"ועכשיו," אמר ברכות, "אני יוצא שוב לדרך, ממשיך לדרום-מערב ימים ארוכים ומאובקים רבים; עד שלבסוף אגיע לעיירת החוף הקטנה והאפורה שאני מכיר כל כך טוב, הנאחזת לאורך צד תלול אחד של הנמל. שם דרך פתחים חשוכים מביטים במורד גרמי מדרגות אבן, שמעליהם תלויות ציציות ורודות גדולות של ולריאנה והם נגמרים בכתם של מים כחולים נוצצים. הסירות הקטנות הקשורות לטבעות ולעמודים של חומת הים הישנה צבועות בעליזות כמו אלה שטיפסתי לתוכן והחוצה מהן בילדותי; האלתית קופצת בגאות, להקות קוליאס מבזיקות ומשחקות על פני רציפים וחופים, וליד החלונות הספינות הגדולות מחליקות, לילה ויום, אל מעגנן או החוצה אל הים הפתוח. לשם, במוקדם או במאוחר, מגיעות ספינות כל אומות הים; ושם, בשעה הנועדת לה, הספינה שבחרתי בה תטיל את עוגנה. אקח את הזמן, אתמהמה ואחכה, עד שלבסוף הנכונה תשכב ומחכה לי, משוכה אל אמצע הזרם, עמוסה נמוך, מוט החרטום שלה מצביע אל מורד הנמל. אחליק על הסיפון, בסירה או לאורך חבל העגינה; ואז בוקר אחד אתעורר לשירה ולצעידה של המלחים, לנקישת הכננת, ולקרקוש שרשרת העוגן הנכנסת בעליזות. נפרוש את מפרש החרטום ואת המפרש הקדמי, הבתים הלבנים בצד הנמל יחליקו לאט על פנינו כשהיא צוברת מהירות היגוי, והמסע יתחיל! כשהיא מתקדמת לעבר הכף היא תתלבש בבד מפרשים; ואז, ברגע שבחוץ, הטפיחה המהדהדת של גלים ירוקים גדולים כשהיא נוטה לרוח, מצביעה דרומה!
"ואתה, גם אתה תבוא, אח צעיר; כי הימים חולפים, ולעולם לא חוזרים, והדרום עדיין מחכה לך. קח את ההרפתקה, שמע לקריאה, עכשיו לפני שהרגע שאין ממנו חזרה יחלוף! זו רק טריקת הדלת מאחוריך, צעד עליז קדימה, ואתה מחוץ לחיים הישנים ובתוך החדשים! ואז יום אחד, יום אחד בעוד זמן רב, תחזור לכאן אם תרצה, כשהכוס תרוקן והמחזה יוצג, ותשב ליד הנהר השקט שלך עם מאגר של זיכרונות טובים לחברה. אתה יכול להשיג אותי בקלות בדרך, כי אתה צעיר, ואני מזדקן והולך לאט. אתמהמה, ואביט לאחור; ולבסוף בוודאי אראה אותך בא, להוט וקל לב, עם כל הדרום בפניך!"
הקול גווע ופסק כמו שחצוצרתו הזעירה של חרק מתמעטת במהירות לדממה; ועכברוש המים, משותק ובוהה, ראה לבסוף רק נקודה רחוקה על פני הדרך הלבנים.
באופן מכני קם והתחיל לארוז מחדש את סל הפיקניק, בזהירות ובלי חיפזון. באופן מכני חזר הביתה, אסף כמה דברים נחוצים קטנים ואוצרות מיוחדים שאהב, ושם אותם בתרמיל; פועל בשיקול איטי, נע בחדר כמו סהרורי; מקשיב כל הזמן בשפתיים פשוקות. הוא הניף את התרמיל על כתפו, בחר בקפידה מקל עבה לנדודיו, ובלי חיפזון, אבל בלי שום היסוס, צעד מעבר לסף בדיוק כשהחפרפר הופיע בדלת.
"מה, לאן אתה הולך, עכברושי?" שאל החפרפר בהפתעה רבה, תופס אותו בזרועו.
"הולך דרומה, עם כל השאר," מלמל העכברוש במונוטוניות חולמנית, בלי להביט בו. "קודם לים ואחר כך על סיפון ספינה, וכך לחופים הקוראים לי!"
הוא דחק קדימה בנחישות, עדיין בלי חיפזון, אבל בדבקות עיקשת במטרה; אבל החפרפר, מבוהל עכשיו לגמרי, הציב את עצמו לפניו, ובהביטו בעיניו ראה שהן זגוגיות וקפואות והפכו לאפור מפוספס ומשתנה: לא עיני ידידו, אלא עיניו של בעל חיים אחר! בהיאבקו איתו בכוח גרר אותו פנימה, הפיל אותו, והחזיק אותו.
העכברוש נאבק בייאוש כמה רגעים, ואז נראה שכוחו עזב אותו פתאום, והוא שכב דומם ומותש, בעיניים עצומות, רועד. עד מהרה עזר לו החפרפר לקום והושיב אותו בכיסא, שבו ישב קרוס ומכווץ לתוך עצמו, גופו מזדעזע ברעד עז, שעבר עם הזמן להתקף היסטרי של יבבות יבשות. החפרפר הבריח את הדלת, זרק את התרמיל למגירה ונעל אותה, והתיישב בשקט על השולחן ליד ידידו, מחכה שההתקף המוזר יחלוף. בהדרגה שקע העכברוש בנמנום מוטרד, קטוע בזינוקים ובמלמולים מבולבלים על דברים מוזרים ופראיים וזרים לחפרפר הלא מנוסה; ומשם עבר לשינה עמוקה.
מודאג מאוד בדעתו, עזב אותו החפרפר לזמן מה והתעסק בענייני הבית; והחשיך כשחזר לטרקלין ומצא את העכברוש היכן שהשאיר אותו, ער לגמרי באמת, אבל אדיש, שותק ומדוכא. הוא העיף מבט חטוף אחד בעיניו; מצא אותן, לסיפוקו הרב, צלולות וכהות וחומות שוב כמו קודם; ואז התיישב וניסה לעודד אותו ולעזור לו לספר מה קרה לו.
עכברושי המסכן עשה כמיטב יכולתו, בהדרגה, להסביר את הדברים; אבל איך יכול היה לשים במילים קרות את מה שהיה ברובו רמז? איך להיזכר, לטובת אחר, בקולות הים הרודפים ששרו לו, איך לשחזר ביד שנייה את הקסם של מאה הזיכרונות של הימאי? אפילו לעצמו, עכשיו כשהכישוף נשבר והזוהר נעלם, התקשה להסביר את מה שנראה, לפני כמה שעות, הדבר הבלתי נמנע והיחיד. לא מפתיע, אם כן, שלא הצליח להעביר לחפרפר שום מושג ברור על מה שעבר באותו יום.
לחפרפר זה היה ברור: ההתקף, או המכה, חלף, והשאיר אותו שפוי שוב, אף שמזועזע ומדוכדך מן התגובה. אבל נראה שאיבד לעת עתה כל עניין בדברים שהרכיבו את חיי היומיום שלו, וגם בכל ציפייה נעימה לימים ולמעשים המשתנים שהעונה המתחלפת בוודאי מביאה.
כבדרך אגב, אם כן, ובאדישות מדומה, הפנה החפרפר את שיחתו אל הקציר שנאסף, אל העגלות המתנשאות וצמדיהן המתאמצים, אל ערמות התבואה הגדלות, ואל הירח הגדול העולה מעל שדות חשופים מנוקדים באלומות. הוא דיבר על התפוחים המאדימים סביב, על האגוזים המשחימים, על ריבות ושימורים ועל זיקוק ליקרים; עד שבשלבים קלים כאלה הגיע לאמצע החורף, לשמחותיו הלבביות ולחיי הבית הנעימים שלו, ואז נעשה פשוט לירי.
בהדרגה התחיל העכברוש להזדקף ולהצטרף. עינו העמומה התבהרה, והוא איבד משהו ממראהו המקשיב.
עד מהרה החליק החפרפר המתחשב משם וחזר עם עיפרון וכמה חצאי דפי נייר, שהניח על השולחן ליד מרפקו של ידידו.
"עבר די הרבה זמן מאז שכתבת שירה," העיר. "אתה יכול לנסות את כוחך הערב, במקום... ובכן, להרהר בדברים כל כך הרבה. יש לי רעיון שתרגיש הרבה יותר טוב כשתרשום משהו: אפילו אם זה רק החרוזים."
העכברוש דחף את הנייר ממנו בעייפות, אבל החפרפר הדיסקרטי ניצל את ההזדמנות לצאת מן החדר, וכשהציץ פנימה שוב זמן מה אחר כך, העכברוש היה שקוע וחירש לעולם; לסירוגין משרבט ומוצץ את קצה עפרונו. נכון שמצץ הרבה יותר משרבט; אבל לחפרפר הייתה זו שמחה לדעת שהריפוי לפחות התחיל.