כשקרפד מצא את עצמו כלוא בצינוק לח ומסריח, וידע שכל החושך הקודר של מבצר מימי הביניים מפריד בינו לבין העולם החיצון של אור השמש והכבישים הסלולים היטב שבו היה לא מכבר כל כך מאושר, משתעשע כאילו קנה כל כביש באנגליה, השליך את עצמו לכל אורכו על הרצפה, ושפך דמעות מרות, ונכנע לייאוש אפל. "זה סוף הכול" (אמר), "לפחות זה סוף דרכו של קרפד, שזה אותו דבר; קרפד האהוב והנאה, קרפד העשיר ומכניס האורחים, קרפד החופשי כל כך וחסר הדאגות והמהודר! איך אוכל לקוות שישחררו אותי אי פעם" (אמר), "אני שנכלאתי בצדק רב כל כך על שגנבתי מכונית נאה כל כך בצורה נועזת כל כך, ועל חוצפה כה פרועה ודמיונית, שהרעפתי על מספר כה רב של שוטרים שמנים ואדומי פנים!" (כאן חנקו אותו יבבותיו.) "בעל חיים טיפש שהייתי" (אמר), "עכשיו עליי לנמוק בצינוק הזה, עד שאנשים שהתגאו לומר שהם מכירים אותי ישכחו את עצם השם קרפד! הו גירית הזקן והחכם!" (אמר), "הו עכברוש הפיקח והנבון וחפרפר המפוכח! איזה שיפוט נכון, איזו ידיעה של אנשים ועניינים יש לכם! הו קרפד האומלל והנטוש!" בקינות כאלה העביר את ימיו ולילותיו כמה שבועות, מסרב לארוחותיו או לכיבודים קלים בין לבין, אף שהסוהר הקודר והעתיק, בידעו שכיסיו של קרפד מרופדים היטב, ציין לעתים קרובות שנוחויות רבות, ואפילו מותרות, אפשר לסדר שיישלחו פנימה: תמורת מחיר: מבחוץ.
והנה לסוהר הייתה בת, נערה נעימה וטובת לב, שעזרה לאביה בחובות הקלות של משרתו. היא אהבה במיוחד בעלי חיים, ומלבד הקנרית שלה, שכלובה היה תלוי ביום על מסמר בקיר המסיבי של המגדל, לרוגזם הרב של אסירים שאהבו תנומה אחרי ארוחת הצהריים, ונעטף בכיסוי משענת על שולחן הטרקלין בלילה, החזיקה כמה עכברים מנומרים וסנאי חסר מנוחה המסתובב בגלגל. הנערה טובת הלב הזאת, שריחמה על אומללותו של קרפד, אמרה לאביה יום אחד, "אבא! אני לא יכולה לסבול לראות את הבהמה המסכנה הזאת אומללה כל כך, ונעשית רזה כל כך! תן לי לטפל בו. אתה יודע כמה אני אוהבת בעלי חיים. אגרום לו לאכול מידי, ולשבת על אחוריו, ולעשות כל מיני דברים."
אביה השיב שהיא יכולה לעשות בו מה שהיא רוצה. נמאס לו מקרפד, ומהתמרמרויותיו ומהתנשאותו ומקמצנותו. אז באותו יום הלכה בשליחות הרחמים שלה, ודפקה בדלת תאו של קרפד.
"עכשיו, התעודד, קרפד," אמרה בשידול, כשנכנסה, "ושב ונגב את עיניך והיה בעל חיים נבון. ונסה לאכול קצת ארוחת צהריים. הנה, הבאתי לך משלי, חם מן התנור!"
זה היה תבשיל כרוב ותפוחי אדמה מטוגנים, בין שתי צלחות, וניחוחו מילא את התא הצר. הריח החודר של הכרוב הגיע לאפו של קרפד כששכב שרוע באומללותו על הרצפה, ונתן לו לרגע את הרעיון שאולי החיים אינם דבר ריק ונואש כל כך כפי שדמיין. אבל עדיין יילל, ובעט ברגליו, וסירב להתנחם. אז הנערה החכמה פרשה לעת עתה, אבל כמובן חלק ניכר מריח הכרוב החם נשאר מאחור, כמו שהוא נוהג, וקרפד, בין יבבותיו, רחרח והרהר, ובהדרגה התחיל לחשוב מחשבות חדשות ומעוררות השראה: על אבירות, ושירה, ומעשים שעוד ייעשו; על אחו רחב, ובקר רועה בו, מלוטף בשמש וברוח; על גני ירק, וערוגות תבלינים ישרות, ולוע ארי חם שדבורים מקיפות אותו; ועל צלצול הכלים המנחם המונחים על השולחן באחוזת קרפד, ועל חריקת רגלי הכיסאות על הרצפה כשכל אחד מקרב את עצמו אל עבודתו. אוויר התא הצר קיבל גוון ורוד; הוא התחיל לחשוב על ידידיו, ואיך הם בוודאי יוכלו לעשות משהו; על עורכי דין, ואיך היו נהנים מן המקרה שלו, ואיזה חמור היה שלא הביא כמה; ולבסוף, חשב על פיקחותו ותושייתו הגדולות שלו, ועל כל מה שהוא מסוגל לו אם רק ייתן לזה את מוחו הגדול; והריפוי היה כמעט שלם.
כשהנערה חזרה, כמה שעות אחר כך, נשאה מגש, ועליו ספל תה ריחני מהביל; וצלחת גדושה בטוסטים חמים מאוד בחמאה, פרוסים עבים, חומים מאוד משני הצדדים, והחמאה זורמת דרך החורים בהם בטיפות זהב גדולות, כמו דבש מחלת הדבש. ריח הטוסט בחמאה פשוט דיבר אל קרפד, ובקול לא מהוסס; דיבר על מטבחים חמים, על ארוחות בוקר בבקרים כפוריים בהירים, על אחים נעימים בטרקלין בערבי חורף, כשהטיול נגמר ורגליים בנעלי בית מונחות על סורג האח; על גרגור חתולים מרוצים, ועל ציוץ קנריות ישנוניות. קרפד הזדקף שוב, ניגב את עיניו, לגם מן התה שלו ולעס את הטוסט שלו, ועד מהרה התחיל לדבר בחופשיות על עצמו, ועל הבית שבו גר, ועל מעשיו שם, וכמה הוא חשוב, וכמה ידידיו מעריכים אותו.
בת הסוהר ראתה שהנושא מיטיב איתו כמו התה, וכך אכן היה, ועודדה אותו להמשיך.
"ספר לי על אחוזת קרפד," אמרה. "היא נשמעת יפה."
"אחוזת קרפד," אמר קרפד בגאווה, "היא מקום מגורים לג'נטלמן, ראוי ועצמאי ומיוחד במינו; חלקה מן המאה הארבע עשרה, אבל מצוידת בכל הנוחויות המודרניות. תברואה עדכנית. חמש דקות מן הכנסייה, הדואר ומגרש הגולף, מתאימה ל..."
"ברוך השם על בעל החיים," אמרה הנערה, צוחקת, "אני לא רוצה לשכור אותה. ספר לי משהו אמיתי עליה. אבל קודם חכה עד שאביא לך עוד תה וטוסט."
היא הלכה בקלילות, ועד מהרה חזרה עם מגש מלא חדש; וקרפד, מתנפל על הטוסט בתאווה, ורוחו חזרה לגמרי לרמתה הרגילה, סיפר לה על בית הסירות, ועל בריכת הדגים, ועל גן הירק הישן המוקף חומה; ועל דירי החזירים, והאורוות, ושובך היונים, ולול התרנגולות; ועל המחלבה, ובית הכביסה, וארונות החרסינה, וארונות המצעים (את החלק הזה היא אהבה במיוחד); ועל אולם המשתאות, והכיף שהיה להם שם כשבעלי החיים האחרים התאספו סביב השולחן וקרפד היה במיטבו, שר שירים, מספר סיפורים, ומשתולל באופן כללי. אז רצתה לדעת על ידידיו בעלי החיים, והתעניינה מאוד בכל מה שהיה לו לספר לה עליהם ואיך הם חיים, ומה הם עושים כדי להעביר את זמנם. כמובן, היא לא אמרה שהיא אוהבת בעלי חיים כחיות מחמד, כי היה לה השכל לראות שקרפד ייעלב מאוד. כשאמרה לילה טוב, אחרי שמילאה את כד המים שלו וניערה בשבילו את הקש שלו, קרפד היה במידה רבה אותו בעל חיים אופטימי ומרוצה מעצמו שהיה פעם. הוא שר שיר קטן או שניים, מן הסוג שנהג לשיר בארוחות הערב שלו, התכרבל בקש, ונהנה ממנוחת לילה מצוינת ומן החלומות הנעימים ביותר.
היו להם שיחות מעניינות רבות יחד, אחרי זה, כשהימים המשמימים נמשכו; ובת הסוהר ריחמה מאוד על קרפד, וחשבה שזו בושה גדולה שבעל חיים קטן ומסכן יינעל בכלא על מה שנראה לה עבירה פעוטה מאוד. קרפד, כמובן, ביהירותו, חשב שעניינה בו נובע מרוך גובר; והוא לא יכול היה שלא להצטער למחצה שהתהום החברתית ביניהם רחבה כל כך, כי היא הייתה נערה נאה, וכנראה העריצה אותו מאוד.
בוקר אחד הנערה הייתה מהורהרת מאוד, ענתה באקראי, ולא נראתה לקרפד שהיא שמה לב כראוי לאמרותיו השנונות ולהערותיו הנוצצות.
"קרפד," אמרה עד מהרה, "רק תקשיב, בבקשה. יש לי דודה שהיא כובסת."
"נו, נו," אמר קרפד, בחסד ובאדיבות, "לא חשוב; אל תחשבי על זה יותר. יש לי כמה דודות שהיו צריכות להיות כובסות."
"תשתוק רגע, קרפד," אמרה הנערה. "אתה מדבר יותר מדי, זה הפגם העיקרי שלך, ואני מנסה לחשוב, ואתה מכאיב לי בראש. כמו שאמרתי, יש לי דודה שהיא כובסת; היא עושה את הכביסה לכל האסירים בטירה הזאת: אנחנו משתדלים לשמור כל עסק משתלם מן הסוג הזה במשפחה, אתה מבין. היא מוציאה את הכביסה ביום שני בבוקר, ומביאה אותה ביום שישי בערב. היום יום חמישי. עכשיו, זה מה שעולה בדעתי: אתה עשיר מאוד: לפחות אתה תמיד אומר לי כך: והיא ענייה מאוד. כמה לירות לא יעשו לך שום הבדל, ובשבילה זה יהיה הרבה. עכשיו, אני חושבת שאם יפנו אליה כראוי: ישחדו, אני מאמינה שזו המילה שאתם בעלי החיים משתמשים בה: תוכלו להגיע לאיזה הסדר שבו היא תיתן לך את שמלתה ואת מצנפתה וכן הלאה, ותוכל להימלט מן הטירה ככובסת הרשמית. אתם דומים מאוד במובנים רבים: במיוחד במבנה הגוף."
"אנחנו לא," אמר קרפד בעלבון. "יש לי מבנה גוף אלגנטי מאוד: בשביל מה שאני."
"גם לדודה שלי," השיבה הנערה, "בשביל מה שהיא. אבל שיהיה כרצונך. בעל חיים מגעיל, גאה וכפוי טובה שכמוך, כשאני מרחמת עליך, ומנסה לעזור לך!"
"כן, כן, זה בסדר גמור; תודה רבה מאוד באמת," אמר קרפד בחיפזון. "אבל תשמעי! את בוודאי לא היית רוצה שמר קרפד מאחוזת קרפד יסתובב בארץ מחופש לכובסת!"
"אז אתה יכול להישאר כאן כקרפד," השיבה הנערה ברוח רבה. "אני מניחה שאתה רוצה לצאת בכרכרה רתומה לארבעה!"
קרפד הישר תמיד היה מוכן להודות שהוא טועה. "את נערה טובה, חביבה ופיקחת," אמר, "ואני באמת קרפד גאה וטיפש. הכירי לי את דודתך הנכבדה, אם תואילי, ואין לי ספק שהגברת המצוינת ואני נוכל לסדר תנאים שיספקו את שני הצדדים."
בערב שלמחרת הכניסה הנערה את דודתה לתאו של קרפד, נושאת את כביסת השבוע שלו עטופה במגבת. הגברת הזקנה הוכנה מראש לפגישה, ומראה כמה מטבעות זהב שקרפד הניח בתבונה על השולחן לעיני כול השלים למעשה את העניין והשאיר מעט לדון בו. תמורת כספו קיבל קרפד שמלת כותנה מודפסת, סינר, צעיף, ומצנפת שחורה חלודה; התנאי היחיד שהציבה הגברת הזקנה היה שיסתמו את פיה ויקשרו אותה ויזרקו אותה לפינה. בתחבולה הלא משכנעת במיוחד הזאת, הסבירה, בעזרת בדיה ציורית שתוכל לספק בעצמה, קיוותה לשמור על משרתה, למרות המראה החשוד של הדברים.
קרפד היה מאושר מן ההצעה. היא תאפשר לו לעזוב את הכלא בסגנון מסוים, ובמוניטין שלו כבחור נואש ומסוכן ללא רבב; והוא עזר ברצון לבת הסוהר לגרום לדודתה להיראות ככל האפשר קורבן של נסיבות שלא הייתה לה שליטה בהן.
"עכשיו תורך, קרפד," אמרה הנערה. "תוריד את המעיל והאפוד שלך; אתה שמן מספיק גם כך."
רועדת מצחוק, המשיכה לרכוס אותו בווים ובלולאות לתוך שמלת הכותנה המודפסת, סידרה את הצעיף בקפל מקצועי, וקשרה את שרוכי המצנפת החלודה מתחת לסנטרו.
"אתה הדמות היורקת שלה," צחקקה, "רק אני בטוחה שמעולם לא נראית מכובד אפילו בחצי מזה בכל חייך. עכשיו, שלום, קרפד, ובהצלחה. רד ישר בדרך שעלית; ואם מישהו יגיד לך משהו, כמו שקרוב לוודאי יגידו, בהיותם רק גברים, אתה יכול להשיב בהתלוצצות קצת, כמובן, אבל זכור שאתה אלמנה, לגמרי לבד בעולם, עם שם טוב להפסיד."
בלב רועד, אבל בצעד יציב ככל שיכול, יצא קרפד בזהירות למה שנראה מבצע פזיז ומסוכן ביותר; אבל עד מהרה הופתע לטובה לגלות כמה קל נעשה לו הכול, ומעט הושפל במחשבה שגם הפופולריות שלו, וגם המין שנראה מעורר אותה, היו בעצם של אחרת. הדמות הגוצה של הכובסת בשמלת הכותנה המוכרת נראתה דרכון לכל דלת מסורגת ולכל שער קודר; אפילו כשהיסס, לא בטוח באיזו פנייה לבחור, מצא את עצמו נחלץ מקושיו על ידי הסוהר בשער הבא, להוט ללכת לתה שלו, שקרא לו לבוא מהר ולא להשאיר אותו לחכות שם כל הלילה. ההתלוצצויות והעקיצות ההומוריסטיות שהיה נתון להן, ושעליהן, כמובן, היה צריך לספק תשובה מהירה ויעילה, היוו, למעשה, את הסכנה העיקרית שלו; כי קרפד היה בעל חיים עם תחושה חזקה של כבודו, וההתלוצצויות היו ברובן (כך חשב) עלובות ומגושמות, וההומור שבעקיצות חסר לגמרי. אולם, הוא שמר על מזגו, אף שבקושי רב, התאים את תשובותיו לחברתו ולדמותו המשוערת, ועשה כמיטב יכולתו לא לעבור את גבולות הטעם הטוב.
נראה שעברו שעות לפני שחצה את החצר האחרונה, דחה את ההזמנות הלוחצות מחדר המשמר האחרון, והתחמק מזרועותיו הפרושות של הסוהר האחרון, המתחנן בלהט מעושה לחיבוק פרידה אחד בלבד. אבל לבסוף שמע את הפשפש בדלת החיצונית הגדולה נוקש מאחוריו, הרגיש את האוויר הצח של העולם החיצון על מצחו המודאג, וידע שהוא חופשי!
סחרחר מן ההצלחה הקלה של מעללו הנועז, הלך מהר לעבר אורות העיירה, בלי לדעת כלל מה יעשה עכשיו, רק בטוח לגמרי בדבר אחד, שעליו להרחיק את עצמו מהר ככל האפשר מן הסביבה שבה הגברת שנאלץ לגלם הייתה דמות מוכרת ואהובה כל כך.
כשהלך, שוקל, משכו את תשומת ליבו כמה אורות אדומים וירוקים במרחק מה, בצד אחד של העיירה, וקול הנשיפות והנחירות של קטרים ונקישת קרונות מועתקים הגיע לאוזנו. "אהה!" חשב, "זה מזל! תחנת רכבת היא הדבר שאני רוצה יותר מכל בעולם כולו ברגע זה; ויותר מזה, אני לא צריך לעבור דרך העיירה כדי להגיע אליה, ולא אצטרך לתמוך בדמות המשפילה הזאת בתשובות שנונות שאף שהן יעילות לגמרי, אינן מסייעות לתחושת הכבוד העצמי."
הוא עשה את דרכו לתחנה בהתאם, עיין בלוח זמנים, ומצא שרכבת, הנוסעת פחות או יותר לכיוון ביתו, אמורה לצאת בעוד חצי שעה. "עוד מזל!" אמר קרפד, רוחו עולה במהירות, והלך לקופה לקנות את כרטיסו.
הוא נקב בשם התחנה שידע שהיא הקרובה ביותר לכפר שאחוזת קרפד הייתה המאפיין העיקרי שלו, ובאופן מכני שם את אצבעותיו, בחיפוש אחר הכסף הנחוץ, במקום שבו היה צריך להיות כיס האפוד שלו. אבל כאן שמלת הכותנה, שעמדה לצידו באצילות עד כה, ושאותה שכח בשפלות, התערבה, וסיכלה את מאמציו. במין סיוט נאבק בדבר המוזר והמשונה שנראה כאילו מחזיק את ידיו, הופך כל מאמץ שרירים למים, וצוחק עליו כל הזמן; בעוד נוסעים אחרים, שהסתדרו בשורה מאחור, חיכו בקוצר רוח, ונתנו הצעות בעלות ערך רב או מעט והערות חריפות ועוקצניות פחות או יותר. לבסוף: איכשהו: הוא מעולם לא הבין נכון איך: פרץ את המחסומים, השיג את המטרה, הגיע למקום שבו כל כיסי האפוד נמצאים לנצח, ומצא: לא רק שאין כסף, אלא שאין כיס להחזיק אותו, ואין אפוד להחזיק את הכיס!
לאימתו נזכר שהשאיר גם את המעיל וגם את האפוד מאחוריו בתאו, ואיתם את ארנקו, כסף, מפתחות, שעון, גפרורים, קלמר: כל מה שעושה את החיים שווים, כל מה שמבדיל את בעל החיים רב הכיסים, אדון הבריאה, מן התוצרים הנחותים בעלי כיס אחד או בלי כיסים המקפצים או מדלגים ברשות, בלי ציוד לתחרות האמיתית.
באומללותו עשה מאמץ נואש אחד להעביר את העניין, ובחזרה לדרכו הישנה והנאה: תערובת של בעל אחוזה ומרצה באוניברסיטה: אמר, "תשמע! אני מוצא שהשארתי את הארנק שלי. רק תן לי את הכרטיס הזה, טוב, ואשלח את הכסף מחר? אני מוכר היטב בסביבה הזאת."
הפקיד בהה בו ובמצנפת השחורה החלודה רגע, ואז צחק. "הייתי חושב שאת מוכרת די היטב בסביבה הזאת," אמר, "אם ניסית את התרגיל הזה הרבה. הנה, זוזי מן החלון, בבקשה, גברתי; את חוסמת את הנוסעים האחרים!"
ג'נטלמן זקן שדחק בגבו כבר כמה רגעים דחף אותו כאן הצידה, ומה שהיה גרוע יותר, פנה אליו כ"אישה טובה שלי", מה שהכעיס את קרפד יותר מכל מה שקרה באותו ערב.
מבולבל ומלא ייאוש, שוטט בעיוורון לאורך הרציף שבו עמדה הרכבת, ודמעות זלגו משני צדי אפו. קשה, חשב, להיות בטווח ראייה של ביטחון וכמעט של הבית, ולהיעצר בגלל מחסור בכמה שילינגים עלובים ובגלל החשדנות הקטנונית של פקידים בשכר. עד מהרה תתגלה בריחתו, המצוד יתחיל, הוא ייתפס, יגודף, יועמס בשלשלאות, ייגרר בחזרה לכלא ולחם ומים וקש; שומריו ועונשיו יוכפלו; והו, אילו הערות עוקצניות תעיר הנערה! מה לעשות? הוא לא היה קל רגליים; דמותו הייתה לרוע המזל ניתנת לזיהוי. האם לא יוכל להידחק מתחת למושב בקרון? הוא ראה את השיטה הזאת אצל תלמידי בית ספר, כשדמי הנסיעה שסיפקו הורים מתחשבים הוסטו למטרות אחרות וטובות יותר. כשהרהר, מצא את עצמו מול הקטר, שנמשח, נוגב ובאופן כללי לוטף על ידי הנהג האוהב שלו, איש חסון עם כלי שמן ביד אחת וגוש פסולת כותנה ביד השנייה.
"הלו, אמא!" אמר נהג הקטר, "מה הצרה? את לא נראית עליזה במיוחד."
"הו, אדוני!" אמר קרפד, בוכה מחדש, "אני כובסת ענייה ואומללה, ואיבדתי את כל כספי, ולא יכולה לשלם על כרטיס, ואני חייבת להגיע הביתה הלילה איכשהו, ומה עליי לעשות אני לא יודעת. הו אלי, הו אלי!"
"זה עניין רע, באמת," אמר נהג הקטר מהורהר. "איבדת את הכסף שלך: ולא יכולה להגיע הביתה: ויש לך גם כמה ילדים שמחכים לך, אני מעז לומר?"
"המון מהם," התייפח קרפד. "והם יהיו רעבים: ומשחקים בגפרורים: ומפילים מנורות, התמימים הקטנים!: ורבים, ומשתוללים באופן כללי. הו אלי, הו אלי!"
"ובכן, אגיד לך מה אעשה," אמר נהג הקטר הטוב. "את כובסת במקצועך, את אומרת. טוב מאוד, זהו זה. ואני נהג קטר, כפי שאת יכולה לראות היטב, ואין להכחיש שזו עבודה מלוכלכת נורא. היא מבזבזת המון חולצות, עד שאשתי עייפה לגמרי מלכבס אותן. אם תכבסי לי כמה חולצות כשתגיעי הביתה, ותשלחי אותן, אתן לך נסיעה על הקטר שלי. זה נגד תקנות החברה, אבל אנחנו לא כל כך מקפידים בפינות הנידחות האלה."
אומללותו של קרפד הפכה להתלהבות כשטיפס בלהיטות לתא הקטר. כמובן, הוא מעולם לא כיבס חולצה בחייו, ולא יכול היה אילו ניסה, ובכל מקרה, לא התכוון להתחיל; אבל חשב: "כשאגיע בבטחה הביתה לאחוזת קרפד, ויהיה לי שוב כסף, וכיסים לשים אותו בהם, אשלח לנהג הקטר מספיק לשלם על כמות נכבדה של כביסה, וזה יהיה אותו דבר, או טוב יותר."
הכרטיסן נופף בדגלו המבורך, נהג הקטר שרק בתשובה עליזה, והרכבת יצאה מן התחנה. כשהמהירות גברה, וקרפד יכול היה לראות משני צדדיו שדות אמיתיים, ועצים, וגדרות חיות, ופרות, וסוסים, כולם עפים על פניו, וכשחשב איך כל דקה מקרבת אותו לאחוזת קרפד, ולידידים אוהדים, ולכסף לצלצל בכיסו, ולמיטה רכה לישון בה, ולדברים טובים לאכול, ולשבחים ולהערצה למשמע סיפור הרפתקאותיו ופיקחותו העילאית, התחיל לקפץ למעלה ולמטה ולצעוק ולשיר קטעי שירים, לתדהמתו הרבה של נהג הקטר, שנתקל בכובסות קודם, במרווחים ארוכים, אבל אף פעם לא באחת כזאת בכלל.
הם עברו קילומטרים רבים רבים, וקרפד כבר שקל מה יאכל לארוחת ערב ברגע שיגיע הביתה, כשהבחין שנהג הקטר, בהבעה תמהה על פניו, רוכן מעל צד הקטר ומקשיב בחוזקה. אז ראה אותו מטפס על הפחמים ומביט מעל גג הרכבת; אז חזר ואמר לקרפד: "זה מוזר מאוד; אנחנו הרכבת האחרונה שנוסעת בכיוון הזה הלילה, ובכל זאת יכולתי להישבע ששמעתי עוד אחת עוקבת אחרינו!"
קרפד הפסיק מיד את מעלליו הקלים. הוא נעשה רציני ומדוכא, וכאב עמום בחלק התחתון של עמוד השדרה שלו, שהתפשט לרגליו, גרם לו לרצות לשבת ולנסות נואשות לא לחשוב על כל האפשרויות.
בזמן הזה הירח זרח בבהירות, ונהג הקטר, מייצב את עצמו על הפחם, יכול היה לראות את המסילה מאחוריהם למרחק רב.
עד מהרה קרא, "אני יכול לראות את זה בבירור עכשיו! זה קטר, על המסילה שלנו, בא במהירות רבה! נראה כאילו רודפים אחרינו!"
קרפד האומלל, מתכופף באבק הפחם, ניסה בכוח לחשוב על משהו לעשות, בחוסר הצלחה עגום.
"הם משיגים אותנו מהר!" קרא נהג הקטר. "והקטר מלא בחבורה המשונה ביותר של אנשים! גברים כמו סוהרים עתיקים, מנופפים ברמחי גרזן; שוטרים בקסדותיהם, מנופפים באלות; וגברים לבושים בבלאי בכובעי מגבעת, בלשים בלבוש אזרחי ברורים שאין לטעות בהם אפילו מן המרחק הזה, מנופפים באקדחים ובמקלות הליכה; כולם מנופפים, וכולם צועקים אותו דבר: 'עצור, עצור, עצור!'"
אז נפל קרפד על ברכיו בין הפחמים, ובהרימו את כפותיו השלובות בתחינה, קרא, "הצל אותי, רק הצל אותי, מר נהג קטר היקר והחביב, ואתוודה על הכול! אני לא הכובסת הפשוטה שאני נראית! אין לי ילדים שמחכים לי, תמימים או אחרים! אני קרפד: מר קרפד המוכר והאהוב, בעל אחוזה; זה עתה נמלטתי, באומץ ובפיקחות הגדולים שלי, מצינוק מתועב שאויביי השליכו אותי אליו; ואם הבחורים האלה על הקטר ההוא יתפסו אותי שוב, יהיו שוב שלשלאות ולחם ומים וקש ואומללות לקרפד המסכן, האומלל והתמים!"
נהג הקטר הביט בו בחומרה רבה, ואמר, "עכשיו תגיד את האמת; על מה שמו אותך בכלא?"
"זה לא היה כלום מיוחד," אמר קרפד המסכן, מסמיק עמוקות. "רק שאלתי מכונית בזמן שהבעלים היו בארוחת צהריים; לא היה להם צורך בה באותו זמן. לא התכוונתי לגנוב אותה, באמת; אבל אנשים: במיוחד שופטים: מתייחסים בחומרה כזאת למעשים פזיזים ונלהבים."
נהג הקטר נראה רציני מאוד ואמר, "אני חושש שהיית באמת קרפד מרושע, ולפי הדין הייתי צריך להסגיר אותך לצדק הנעלב. אבל אתה בבירור בצרה ובמצוקה קשה, אז לא אנטוש אותך. אני לא מחבב מכוניות, דבר ראשון; ואני לא אוהב ששוטרים יצוו עליי כשאני על הקטר שלי, דבר שני. ומראה בעל חיים בוכה תמיד גורם לי להרגיש משונה ורך לב. אז התעודד, קרפד! אעשה כמיטב יכולתי, ואולי עוד ננצח אותם!"
הם ערמו עוד פחמים, גורפים בזעם; הכבשן שאג, הניצוצות עפו, הקטר זינק והתנדנד, אבל עדיין רודפיהם השיגו אותם לאט. נהג הקטר, באנחה, ניגב את מצחו בחופן פסולת כותנה, ואמר, "אני חושש שאין בזה טעם, קרפד. אתה מבין, הם נוסעים בלי משא, ויש להם קטר טוב יותר. נשאר רק דבר אחד שנוכל לעשות, וזה הסיכוי היחיד שלך, אז שים לב היטב למה שאני אומר לך. מעט לפנינו יש מנהרה ארוכה, ובצד השני שלה המסילה עוברת דרך יער עבות. עכשיו, אגביר את כל המהירות שאוכל בזמן שנעבור דרך המנהרה, אבל הבחורים האחרים יאטו קצת, באופן טבעי, מפחד תאונה. כשנעבור, אסגור את הקיטור ואפעיל את הבלמים חזק ככל שאוכל, וברגע שיהיה בטוח לעשות זאת עליך לקפוץ ולהתחבא ביער, לפני שהם יעברו את המנהרה ויראו אותך. אז אסע שוב במלוא המהירות קדימה, והם יכולים לרדוף אחריי אם ירצו, כמה זמן שירצו, וכמה רחוק שירצו. עכשיו שים לב והיה מוכן לקפוץ כשאגיד לך!"
הם ערמו עוד פחמים, והרכבת זינקה לתוך המנהרה, והקטר שעט ושאג וקרקש, עד שלבסוף זינקו החוצה בקצה השני אל האוויר הצח ואור הירח השליו, וראו את היער שוכב חשוך ומועיל משני צדי המסילה. הנהג סגר את הקיטור והפעיל את הבלמים, קרפד ירד על המדרגה, וכשהרכבת האטה לכמעט קצב הליכה שמע את הנהג קורא, "עכשיו, קפוץ!"
קרפד קפץ, התגלגל במורד סוללה קצרה, קם בלי פגע, טיפס לתוך היער והתחבא.
בהציצו החוצה, ראה את הרכבת שלו צוברת מהירות שוב ונעלמת בקצב רב. אז מתוך המנהרה פרץ הקטר הרודף, שואג ושורק, וצוותו המגוון מנופף בכלי הנשק השונים שלו וצועק, "עצור! עצור! עצור!" כשעברו, צחק קרפד צחוק לבבי: בפעם הראשונה מאז שהושלך לכלא.
אבל עד מהרה הפסיק לצחוק כשבא לשקול שעכשיו מאוחר מאוד וחשוך וקר, והוא ביער לא מוכר, בלי כסף ובלי סיכוי לארוחת ערב, ועדיין רחוק מידידים ומן הבית; והדממה המוחלטת של הכול, אחרי השאגה והקרקוש של הרכבת, הייתה מעין הלם. הוא לא העז לעזוב את מחסה העצים, אז נכנס ליער, ברעיון להשאיר את מסילת הברזל רחוק ככל האפשר מאחוריו.
אחרי שבועות רבים כל כך בין קירות, מצא את היער מוזר ולא ידידותי ונוטה, חשב, ללגלג עליו. ציפורי לילה, משמיעות את קרקושן המכני, גרמו לו לחשוב שהיער מלא בסוהרים מחפשים, הסוגרים עליו. ינשוף, צולל בלי קול לעברו, נגע בכתפו בכנפו, וגרם לו לקפוץ בוודאות המחרידה שזו יד; ואז ריחף משם, כמו עש, צוחק את הו! הו! הו הנמוך שלו; מה שקרפד חשב לטעם רע מאוד. פעם פגש שועל, שעצר, הביט בו מכף רגל ועד ראש בדרך עוקצנית, ואמר, "הלו, כובסת! חסרים חצי זוג גרביים וציפית השבוע! שימי לב שזה לא יקרה שוב!" והתהלך משם ביהירות, מצחקק. קרפד חיפש אבן לזרוק עליו, אבל לא הצליח למצוא אחת, מה שהרגיז אותו יותר מכל. לבסוף, קר, רעב ועייף לגמרי, חיפש מחסה בעץ חלול, ושם מענפים ומעלים מתים עשה לעצמו מיטה נוחה ככל שיכול, וישן שינה עמוקה עד הבוקר.