לעתים רחוקות מאוד זוכים אנשים רגילים לגמרי, כמו ג'ון ואני, באחוזת אבות לקיץ.
בית מימי המושבות, אחוזה עוברת בירושה, הייתי אומרת בית רדוף רוחות, ומגיעה לפסגת האושר הרומנטי; אבל זה כבר היה לבקש יותר מדי מן הגורל!
ובכל זאת אכריז בגאווה שיש בו משהו מוזר.
אחרת, למה שישכירו אותו בזול כל כך? ולמה עמד ריק זמן רב כל כך?
ג'ון צוחק עליי, כמובן, אבל לזה מצפים בנישואים.
ג'ון מעשי עד הקיצון. אין לו סבלנות לאמונה, הוא מתעב אמונות טפלות, והוא לועג בגלוי לכל דיבור על דברים שאי אפשר למשש ולראות ולרשום במספרים.
ג'ון רופא, ואולי (לא הייתי אומרת את זה לאף נפש חיה, כמובן, אבל זה נייר מת, והקלה גדולה לנפשי), אולי זו אחת הסיבות שאני לא מחלימה מהר יותר.
כי הוא, אתם מבינים, לא מאמין שאני חולה!
ומה אפשר לעשות?
אם רופא בעל מעמד רם, ובעלך שלך, מבטיח לחברים ולקרובים שבאמת אין לך כלום מלבד דיכאון עצבי חולף, נטייה קלה להיסטריה, מה אפשר לעשות?
גם אחי רופא, וגם הוא בעל מעמד רם, והוא אומר אותו דבר.
אז אני לוקחת פוספטים או פוספיטים, מה שזה לא יהיה, ותרופות מחזקות, ונסיעות, ואוויר, ופעילות גופנית, ואסור לי בהחלט "לעבוד" עד שאבריא.
אני אישית לא מסכימה עם הרעיונות שלהם.
אני אישית מאמינה שעבודה נעימה, עם התרגשות ושינוי, הייתה עושה לי טוב.
אבל מה אפשר לעשות?
כתבתי קצת זמן למרות הכול; אבל זה באמת מתיש אותי מאוד, להיות חייבת להסתתר כל כך, או להיתקל בהתנגדות קשה.
לפעמים אני מדמיינת שבמצבי, לו הייתה לי פחות התנגדות ויותר חברה וגירוי; אבל ג'ון אומר שהדבר הגרוע ביותר שאני יכולה לעשות הוא לחשוב על מצבי, ואני מודה שזה תמיד גורם לי להרגיש רע.
אז אניח לזה ואדבר על הבית.
איזה מקום יפהפה! הוא עומד בודד לגמרי, הרחק מן הדרך, כחמישה קילומטרים מן הכפר. הוא מזכיר לי את המקומות האנגליים שקוראים עליהם, כי יש בו משוכות וחומות ושערים ננעלים, והרבה בתים קטנים נפרדים לגננים ולאנשים.
יש גן נהדר! מעולם לא ראיתי גן כזה: גדול ומוצל, מלא שבילים מוקפים שיחי תאשור, ולאורכם סוכות ארוכות מכוסות גפנים ומתחתן ספסלים.
היו גם חממות, אבל עכשיו הן כולן שבורות.
היו בעיות משפטיות, נדמה לי, משהו בקשר ליורשים וליורשים־שותפים; בכל אופן, המקום עמד ריק שנים.
זה מקלקל לי את עניין הרוחות, אני חוששת; אבל לא אכפת לי. יש משהו מוזר בבית הזה. אני מרגישה את זה.
אפילו אמרתי את זה לג'ון בערב אחד של אור ירח, אבל הוא אמר שמה שהרגשתי היה רוח פרצים, וסגר את החלון.
לפעמים אני כועסת על ג'ון בלי שום סיבה. אני בטוחה שפעם לא הייתי רגישה כל כך. אני חושבת שזה בגלל המצב העצבי הזה.
אבל ג'ון אומר שאם אני מרגישה כך, אזניח את השליטה העצמית הראויה; אז אני מתאמצת לשלוט בעצמי, לפחות לפניו, וזה מעייף אותי מאוד.
אני לא אוהבת את החדר שלנו בכלל. רציתי חדר למטה, שנפתח אל המרפסת ויש לו ורדים על כל החלון, ווילונות כותנה מודפסת מיושנים ויפים כל כך! אבל ג'ון לא רצה לשמוע על זה.
הוא אמר שיש שם רק חלון אחד ואין מקום לשתי מיטות, ואין חדר קרוב בשבילו אם ייקח חדר אחר.
הוא זהיר ואוהב מאוד, וכמעט לא נותן לי לזוז בלי הוראה מיוחדת.
יש לי מרשם עם לוח זמנים לכל שעה ביום; הוא לוקח ממני כל דאגה, ולכן אני מרגישה כפוית טובה בשפלות על שאינני מעריכה זאת יותר.
הוא אמר שבאנו לכאן אך ורק בגללי, שאני צריכה מנוחה מושלמת וכל האוויר שאוכל לקבל. "הפעילות שלך תלויה בכוחותייך, יקירתי," אמר, "והאוכל שלך במידת מה בתיאבון שלך; אבל אוויר את יכולה לספוג כל הזמן." אז לקחנו את חדר הילדים, בראש הבית.
זה חדר גדול ומאוורר, כמעט כל הקומה, עם חלונות שפונים לכל הכיוונים, ואוויר ושמש בשפע. קודם היה חדר ילדים ואחר כך חדר משחקים והתעמלות, אני משערת; כי על החלונות יש סורגים בשביל ילדים קטנים, ויש טבעות ודברים בקירות.
הצבע והטפט נראים כאילו בית ספר לבנים השתמש בחדר. הטפט קרוע בטלאים גדולים סביב ראש מיטתי, בערך עד היכן שאני מגיעה ביד, ובמקום גדול בצד השני של החדר, נמוך. מעולם בחיי לא ראיתי טפט גרוע יותר.
אחד מאותם דגמים מתפשטים וראוותניים שחוטאים בכל חטא אמנותי.
הוא עמום מספיק כדי לבלבל את העין שעוקבת אחריו, בולט מספיק כדי לגרות ולעורר עיון בלי הרף, וכשעוקבים אחרי הקימורים הצולעים וההססניים שלו לאורך קטע קצר, הם פתאום מתאבדים: צוללים בזוויות מקוממות, משמידים את עצמם בסתירות שלא נשמעו כמותן.
הצבע דוחה, כמעט מגעיל; צהוב עמום, מעשן ולא נקי, שדהה באופן מוזר באור השמש המסתובב לאט.
במקומות מסוימים הוא כתום עמום ובכל זאת צורם, ובמקומות אחרים גוון גופרית חולני.
לא פלא שהילדים שנאו אותו! גם אני הייתי שונאת אותו אילו הייתי צריכה לגור בחדר הזה זמן רב.
הנה ג'ון בא, ואני חייבת להחביא את זה. הוא שונא שאני כותבת מילה.
אנחנו כאן כבר שבועיים, ומאז היום הראשון ההוא לא התחשק לי לכתוב.
אני יושבת עכשיו ליד החלון, למעלה בחדר הילדים הנורא הזה, ואין שום דבר שמונע ממני לכתוב כמה שאני רוצה, מלבד חוסר כוח.
ג'ון לא בבית כל היום, ואפילו כמה לילות, כשהמקרים שלו רציניים.
אני שמחה שהמקרה שלי לא רציני!
אבל הבעיות העצביות האלה מדכאות נורא.
ג'ון לא יודע כמה אני באמת סובלת. הוא יודע שאין סיבה לסבול, וזה מספק אותו.
כמובן שזה רק עצבים. זה מעיק עליי כל כך, לא לעשות את חובתי בשום צורה!
התכוונתי להיות לעזר כזה לג'ון, למנוחה ולנחמה אמיתיות, והנה אני כבר נטל, יחסית!
אף אחד לא יאמין איזה מאמץ זה, לעשות את המעט שאני מסוגלת: להתלבש ולארח ולסדר דברים.
למזלי מרי טובה כל כך עם התינוק. איזה תינוק מתוק!
ובכל זאת אני לא יכולה להיות איתו, זה עושה אותי עצבנית כל כך.
אני מניחה שג'ון מעולם לא היה עצבני בחייו. הוא צוחק עליי כל כך בגלל הטפט הזה!
בהתחלה התכוון להחליף את הטפט בחדר, אבל אחר כך אמר שאני נותנת לו להשתלט עליי, ושאין דבר גרוע לחולה עצבים מלהיכנע לדמיונות כאלה.
הוא אמר שאחרי שיחליפו את הטפט, יבוא תורה של המיטה הכבדה, ואחר כך של החלונות המסורגים, ואחר כך של השער ההוא בראש המדרגות, וכן הלאה.
"את יודעת שהמקום עושה לך טוב," אמר, "ובאמת, יקירתי, אין לי חשק לשפץ את הבית בשביל שכירות של שלושה חודשים."
"אז בוא נעבור למטה," אמרתי, "יש שם חדרים יפים כל כך."
אז לקח אותי בזרועותיו וקרא לי אווזונת קטנה ומבורכת, ואמר שהוא ירד אפילו למרתף אם ארצה, ויסייד אותו בלבן בנוסף.
אבל הוא די צודק בעניין המיטות והחלונות וכל השאר.
זה חדר מאוורר ונוח כמו שכל אחד יכול לבקש, וכמובן שלא אהיה טיפשה כל כך להטריח אותו רק בגלל גחמה.
אני באמת מתחילה לחבב מאוד את החדר הגדול, הכול חוץ מן הטפט המחריד ההוא.
מחלון אחד אני רואה את הגן, את הסוכות המסתוריות המוצלות בצל עמוק, את הפרחים המיושנים המשתוללים, ואת השיחים והעצים המסוקסים.
מחלון אחר יש לי נוף נהדר אל המפרץ ואל רציף פרטי קטן ששייך לאחוזה. יש שביל יפה ומוצל שיורד לשם מן הבית. תמיד נדמה לי שאני רואה אנשים מטיילים בשבילים ובסוכות הרבים האלה, אבל ג'ון הזהיר אותי לא להיכנע לדמיון אפילו במעט. הוא אומר שעם כוח הדמיון שלי והרגל שלי לבדות סיפורים, חולשת עצבים כמו שלי בטוח תוביל לכל מיני דמיונות נרגשים, ושעליי להשתמש ברצוני ובשכלי הישר כדי לבלום את הנטייה. אז אני מנסה.
לפעמים אני חושבת שלו רק הייתי בריאה מספיק לכתוב קצת, זה היה משחרר את לחץ הרעיונות ומרגיע אותי.
אבל אני מגלה שאני מתעייפת למדי כשאני מנסה.
כל כך מייאש, לא לקבל שום עצה ושום חברה בעבודתי. ג'ון אומר שכשאבריא באמת נזמין את בן הדוד הנרי ואת ג'וליה לביקור ארוך; אבל הוא אומר שבאותה מידה היה מכניס זיקוקים לציפית הכרית שלי, כמו לתת לי את האנשים המלהיבים האלה סביבי עכשיו.
הלוואי שהייתי מחלימה מהר יותר.
אבל אסור לי לחשוב על זה. הטפט הזה נראה לי כאילו הוא יודע איזו השפעה מרושעת יש לו!
יש נקודה שחוזרת על עצמה, שבה הדגם משתלשל כמו צוואר שבור, ושתי עיניים בולטות בוהות בך הפוכות.
אני ממש כועסת על החוצפה שבזה ועל הנצחיות. למעלה ולמטה ולצדדים הן זוחלות, והעיניים המגוחכות האלה, שאינן ממצמצות, נמצאות בכל מקום. יש מקום אחד שבו שתי יריעות לא התאימו, והעיניים עולות ויורדות לכל אורך הקו, אחת קצת גבוהה מן השנייה.
מעולם לא ראיתי כל כך הרבה הבעה בדבר דומם, וכולנו יודעים כמה הבעה יש לדברים דוממים! כשהייתי ילדה הייתי שוכבת ערה ומפיקה יותר שעשוע ואימה מקירות ריקים ורהיטים פשוטים ממה שרוב הילדים יכלו למצוא בחנות צעצועים.
אני זוכרת איזו קריצה טובת לב הייתה לידיות של השידה הישנה והגדולה שלנו, והיה כיסא אחד שתמיד נראה כמו חבר חזק.
הייתי מרגישה שאם אחד הדברים האחרים ייראה אכזרי מדי, תמיד אוכל לקפוץ אל הכיסא ההוא ולהיות מוגנת.
הרהיטים בחדר הזה, לעומת זאת, לא יותר גרועים מאשר לא מתאימים זה לזה, כי היינו צריכים להביא את כולם מלמטה. אני מניחה שכשהשתמשו בזה כחדר משחקים, היו צריכים להוציא את חפצי חדר הילדים, ואין פלא! מעולם לא ראיתי הרס כזה כמו שהילדים עשו כאן.
הטפט, כמו שאמרתי קודם, קרוע במקומות, והוא דבק חזק מאח: היו להם, כנראה, התמדה כמו גם שנאה.
ואז הרצפה שרוטה וחרוצה ומפוצלת, הטיח עצמו חפור פה ושם, והמיטה הגדולה והכבדה הזאת, שהיא כל מה שמצאנו בחדר, נראית כאילו עברה מלחמות.
אבל לא אכפת לי בכלל: רק הטפט.
הנה באה אחותו של ג'ון. איזו נערה יקרה היא, וכמה היא שומרת עליי! אסור לי לתת לה למצוא אותי כותבת.
היא עקרת בית מושלמת ונלהבת, ואינה מקווה למקצוע טוב יותר. אני באמת מאמינה שהיא חושבת שהכתיבה היא שהחליאה אותי!
אבל אני יכולה לכתוב כשהיא בחוץ, ולראות אותה מרחוק מן החלונות האלה.
יש אחד שצופה על הדרך, דרך יפה, מוצלת ומתפתלת, ואחד שפשוט משקיף על פני הארץ. ארץ יפה, גם היא, מלאה בוקיצות גדולות ואחו של קטיפה.
לטפט הזה יש מעין דגם משני בגוון אחר, מעצבן במיוחד, כי אפשר לראות אותו רק באור מסוים, וגם אז לא בבירור.
אבל במקומות שבהם הוא לא דהה, וכשהשמש בדיוק כך, אני יכולה לראות דמות מוזרה, מגרה, חסרת צורה, שנראה כאילו היא מסתובבת בכעס מאחורי הדגם הקדמי הטיפשי והבולט ההוא.
הנה גיסתי על המדרגות!
ובכן, הרביעי ביולי עבר! האנשים הלכו ואני מותשת. ג'ון חשב שאולי יעשה לי טוב לראות קצת חברה, אז הזמנו את אמא ואת נלי ואת הילדים לשבוע.
כמובן שלא עשיתי כלום. ג'ני דואגת לכול עכשיו.
אבל זה עייף אותי בכל זאת.
ג'ון אומר שאם לא אתאושש מהר יותר, הוא ישלח אותי לוויר מיטשל בסתיו.
אבל אני לא רוצה ללכת לשם בכלל. הייתה לי חברה שהייתה פעם בידיו, והיא אומרת שהוא בדיוק כמו ג'ון ואחי, רק עוד יותר!
וחוץ מזה, זה מבצע כזה לנסוע רחוק כל כך.
אני לא מרגישה שכדאי לנקוף אצבע בשביל שום דבר, ואני נעשית רגזנית וקוטרית נורא.
אני בוכה על כלום, ובוכה רוב הזמן.
כמובן שלא כשג'ון כאן, או מישהו אחר, אלא כשאני לבד.
ואני לבד הרבה עכשיו. ג'ון נשאר בעיר לעתים קרובות מאוד בגלל מקרים רציניים, וג'ני טובה ומניחה לי כשאני רוצה.
אז אני מטיילת קצת בגן או במורד השביל היפה ההוא, יושבת במרפסת מתחת לוורדים, ושוכבת כאן למעלה הרבה.
אני באמת מתחילה לחבב את החדר למרות הטפט. אולי בגלל הטפט.
הוא שוכן כל כך בראשי!
אני שוכבת כאן על המיטה הגדולה הזאת שאי אפשר להזיז (היא ממוסמרת לרצפה, נדמה לי), ועוקבת אחרי הדגם הזה שעות. זה טוב כמו התעמלות, אני מבטיחה לכם. אני מתחילה, נגיד, בתחתית, למטה בפינה ההיא שבה איש לא נגע בו, ומחליטה בפעם האלף שאעקוב אחרי הדגם חסר הטעם הזה עד איזושהי מסקנה.
אני יודעת קצת על עקרונות העיצוב, ואני יודעת שהדבר הזה לא סודר לפי שום חוקים של הקרנה, או התחלפות, או חזרה, או סימטריה, או כל דבר אחר שאי פעם שמעתי עליו.
הוא חוזר על עצמו, כמובן, לפי היריעות, אבל לא בדרך אחרת.
אם מסתכלים בדרך אחת, כל יריעה עומדת בפני עצמה, והקימורים והסלסולים הנפוחים (מעין "רומנסקי מושחת" עם דליריום טרמנס) מתנדנדים למעלה ולמטה בעמודים בודדים של טמטום.
אבל מצד שני, הם מתחברים באלכסון, והקווים המתפשטים בורחים בגלים גדולים ומלוכסנים של אימה אופטית, כמו המון אצות ים מתפלשות במרדף מלא.
כל העניין הולך גם לרוחב, לפחות כך זה נראה, ואני מתישה את עצמי בניסיון להבחין בסדר שבו הוא הולך בכיוון הזה.
הם השתמשו ביריעה לרוחב בתור אפריז, וזה מוסיף לבלבול להפליא.
יש קצה אחד של החדר שבו הטפט כמעט שלם, ושם, כשהאורות הצולבים דועכים והשמש הנמוכה מאירה עליו ישירות, אני כמעט יכולה לדמיין בכל זאת הקרנה: הגרוטסקות האינסופיות נראות כאילו הן נוצרות סביב מרכז משותף ובורחות ממנו בצלילות פזיזות של טירוף שווה.
זה מעייף אותי לעקוב אחריו. אני חושבת שאנמנם קצת.
אני לא יודעת למה אני צריכה לכתוב את זה.
אני לא רוצה.
אני לא מרגישה שאני מסוגלת.
ואני יודעת שג'ון היה חושב שזה מגוחך. אבל אני חייבת לומר את מה שאני מרגישה וחושבת בדרך כלשהי: זו הקלה כזאת!
אבל המאמץ נעשה גדול יותר מן ההקלה.
חצי מן הזמן עכשיו אני עצלה נורא, ושוכבת הרבה מאוד.
ג'ון אומר שאסור לי לאבד את כוחותיי, ומשקה אותי שמן דגים והרבה תרופות מחזקות ודברים, שלא לדבר על בירה ויין ובשר נא.
ג'ון היקר! הוא אוהב אותי מאוד, ושונא שאני חולה. ניסיתי לנהל איתו שיחה רצינית, כנה והגיונית לפני כמה ימים, ולומר לו כמה הייתי רוצה שירשה לי לנסוע לביקור אצל בן הדוד הנרי וג'וליה.
אבל הוא אמר שאני לא מסוגלת לנסוע, ולא מסוגלת לעמוד בזה אחרי שאגיע; ולא הצגתי את טענותיי היטב, כי בכיתי עוד לפני שסיימתי.
זה נעשה מאמץ גדול בשבילי לחשוב בבהירות. רק חולשת העצבים הזאת, אני מניחה.
וג'ון היקר אסף אותי בזרועותיו, ופשוט נשא אותי למעלה והשכיב אותי על המיטה, וישב לידי והקריא לי עד שראשי התעייף.
הוא אמר שאני יקירתו ונחמתו וכל מה שיש לו, ושעליי לשמור על עצמי למענו, ולהישאר בריאה.
הוא אומר שאף אחד מלבדי לא יכול לחלץ אותי מזה, שעליי להשתמש ברצוני ובשליטתי העצמית ולא לתת לשום דמיונות טיפשיים להיסחף איתי.
יש נחמה אחת: התינוק בריא ומאושר, ולא צריך לגור בחדר הילדים הזה עם הטפט המחריד.
אילו אנחנו לא היינו משתמשים בו, הילד המבורך הזה היה! איזו הצלה בנס! הרי לא הייתי נותנת לילד שלי, יצור קטן ורגיש, לגור בחדר כזה בעד שום הון שבעולם.
לא חשבתי על זה קודם, אבל זה מזל שג'ון השאיר אותי כאן בסופו של דבר. אני יכולה לסבול את זה הרבה יותר בקלות מתינוק, אתם מבינים.
כמובן שאני לא מזכירה את זה להם יותר (אני חכמה מדי), אבל אני ממשיכה לשמור עליו בכל זאת.
יש דברים בטפט הזה שאף אחד לא יודע מלבדי, ואף אחד לא ידע לעולם.
מאחורי הדגם החיצוני הזה, הצורות העמומות נעשות ברורות יותר מיום ליום.
זו תמיד אותה צורה, רק רבות מאוד.
וזה כמו אישה שמתכופפת וזוחלת מאחורי הדגם הזה. אני לא אוהבת את זה בכלל. אני תוהה, אני מתחילה לחשוב, הלוואי שג'ון ייקח אותי מכאן!
כל כך קשה לדבר עם ג'ון על המקרה שלי, כי הוא חכם כל כך, וכי הוא אוהב אותי כל כך.
אבל ניסיתי אתמול בלילה.
היה אור ירח. הירח מאיר פנימה מכל הצדדים, בדיוק כמו השמש.
לפעמים אני שונאת לראות אותו, הוא זוחל לאט כל כך, ותמיד נכנס דרך חלון זה או אחר.
ג'ון ישן ולא רציתי להעיר אותו, אז שכבתי בשקט והתבוננתי באור הירח על הטפט הגלי הזה עד שהרגשתי צמרמורת.
הדמות הקלושה שמאחור נראתה כאילו היא מטלטלת את הדגם, ממש כאילו רצתה לצאת.
קמתי בשקט והלכתי למשש ולראות אם הטפט באמת זז, וכשחזרתי ג'ון היה ער.
"מה קרה, ילדונת?" אמר. "אל תסתובבי ככה. תצטנני."
חשבתי שזה זמן טוב לדבר, אז אמרתי לו שאני באמת לא משתפרת כאן, ושהייתי רוצה שייקח אותי מכאן.
"אבל יקירתי!" אמר, "חוזה השכירות שלנו נגמר בעוד שלושה שבועות, ואני לא רואה איך נעזוב לפני כן.
"התיקונים בבית לא גמורים, ואני בשום אופן לא יכול לעזוב את העיר עכשיו. כמובן שאילו היית בסכנה כלשהי הייתי יכול, והייתי עוזב, אבל את באמת טובה יותר, יקירתי, בין אם את רואה את זה ובין אם לא. אני רופא, יקירתי, ואני יודע. את עולה במשקל ובצבע, התיאבון שלך טוב יותר. אני באמת רגוע הרבה יותר לגבייך."
"אני לא שוקלת אפילו קצת יותר," אמרתי, "ואפילו לא אותו הדבר; והתיאבון שלי אולי טוב יותר בערב, כשאתה כאן, אבל הוא גרוע יותר בבוקר, כשאתה לא כאן."
"ליבה הקטן, ברוך השם!" אמר בחיבוק גדול; "היא תהיה חולה כמה שהיא רוצה! אבל עכשיו בואי ננצל את השעות היפות וניגש לישון, ונדבר על זה בבוקר!"
"ולא תיסע?" שאלתי בעגמומיות.
"נו, איך אני יכול, יקירתי? זה רק עוד שלושה שבועות, ואז ניסע לטיול קטן ונחמד של כמה ימים בזמן שג'ני תכין את הבית. באמת, יקירתי, את טובה יותר!"
"טובה יותר בגוף, אולי..." התחלתי, ועצרתי בבת אחת, כי הוא הזדקף בישיבה והביט בי במבט חמור ונוזף כל כך שלא יכולתי לומר עוד מילה.
"יקירתי," אמר, "אני מתחנן בפנייך, למעני ולמען הילד שלנו, כמו גם למענך, שלעולם, אף לא לרגע, לא תתני לרעיון הזה להיכנס לראשך! אין דבר מסוכן כל כך, מפתה כל כך, לאופי כמו שלך. זה דמיון כוזב וטיפשי. את לא יכולה לסמוך עליי כרופא כשאני אומר לך את זה?"
אז כמובן שלא אמרתי עוד דבר בעניין הזה, ועד מהרה הלכנו לישון. הוא חשב שאני נרדמתי ראשונה, אבל לא נרדמתי. שכבתי שם שעות וניסיתי להחליט אם הדגם הקדמי והדגם האחורי באמת זזים יחד או בנפרד.
בדגם כזה, באור היום, יש חוסר רצף, התרסה נגד כל חוק, שמגרה בלי הרף כל שכל נורמלי.
הצבע מחריד מספיק, ובלתי אמין מספיק, ומרגיז מספיק, אבל הדגם מענה.
אתה חושב שהשתלטת עליו, אבל בדיוק כשאתה מתקדם יפה במעקב, הוא עושה סלטה לאחור והנה אתה שוב בהתחלה. הוא סוטר לך בפנים, מפיל אותך ורומס אותך. זה כמו חלום רע.
הדגם החיצוני הוא ערבסקה מסולסלת, שמזכירה פטרייה. אם אתם יכולים לדמיין פטריית ארס במפרקים, שרשרת אינסופית של פטריות ארס, מנצות ומצמיחות בפיתולים אינסופיים, נו, זה משהו כמו זה.
כלומר, לפעמים!
יש תכונה מיוחדת אחת בולטת בטפט הזה, דבר שנראה שאף אחד לא שם לב אליו מלבדי, והיא שהוא משתנה כשהאור משתנה.
כשהשמש פורצת פנימה מן החלון המזרחי (אני תמיד מחכה לקרן הראשונה הארוכה והישרה הזאת), הוא משתנה מהר כל כך שאני אף פעם לא יכולה להאמין לזה באמת.
לכן אני תמיד מתבוננת בו.
באור הירח (הירח מאיר פנימה כל הלילה כשיש ירח) לא הייתי יודעת שזה אותו טפט.
בלילה, בכל סוג של אור, בדמדומים, באור נרות, באור מנורה, והכי גרוע באור ירח, הוא נעשה סורגים! הדגם החיצוני, אני מתכוונת, והאישה שמאחוריו ברורה לגמרי.
זמן רב לא הבנתי מה הדבר שנראה מאחור, הדגם המשני העמום ההוא, אבל עכשיו אני די בטוחה שזו אישה.
באור היום היא מרוסנת, שקטה. נדמה לי שהדגם הוא שמחזיק אותה דוממת כל כך. זה מבלבל כל כך. זה מחזיק אותי שקטה שעות.
אני שוכבת הרבה מאוד עכשיו. ג'ון אומר שזה טוב לי, ושעליי לישון כמה שאני יכולה.
למעשה, הוא שהתחיל את ההרגל, כשהשכיב אותי שעה אחרי כל ארוחה.
זה הרגל רע מאוד, אני משוכנעת, כי, אתם מבינים, אני לא ישנה.
וזה מטפח רמאות, כי אני לא אומרת להם שאני ערה. הו, לא!
העובדה היא שאני מתחילה לפחד קצת מג'ון.
לפעמים הוא נראה מוזר מאוד, ואפילו לג'ני יש מבט שאי אפשר להסביר.
לפעמים עולה בדעתי, רק כהשערה מדעית, שאולי זה הטפט!
התבוננתי בג'ון כשלא ידע שאני מסתכלת, ונכנסתי לחדר פתאום בתירוצים התמימים ביותר, ותפסתי אותו כמה פעמים מסתכל בטפט! וגם את ג'ני. פעם תפסתי את ג'ני עם היד עליו.
היא לא ידעה שאני בחדר, וכששאלתי אותה בקול שקט, שקט מאוד, באופן המאופק ביותר שאפשר, מה היא עושה עם הטפט, היא הסתובבה כאילו נתפסה גונבת, ונראתה כועסת למדי: שאלה אותי למה אני מבהילה אותה כך!
אחר כך אמרה שהטפט מכתים כל דבר שהוא נוגע בו, שהיא מצאה כתמים צהובים על כל הבגדים שלי ושל ג'ון, והיא הייתה רוצה שנהיה זהירים יותר!
זה לא נשמע תמים? אבל אני יודעת שהיא חקרה את הדגם הזה, ואני נחושה שאף אחד לא יגלה אותו מלבדי!
החיים מרגשים הרבה יותר עכשיו ממה שהיו. אתם מבינים, יש לי עוד משהו לצפות לו, לחכות לו, להשגיח עליו. אני באמת אוכלת טוב יותר, ואני שקטה יותר ממה שהייתי.
ג'ון שמח כל כך לראות שאני משתפרת! לפני כמה ימים צחק קצת, ואמר שנראה שאני פורחת למרות הטפט שלי.
התחמקתי מזה בצחוק. לא הייתה לי שום כוונה לספר לו שזה בגלל הטפט: הוא היה צוחק עליי. הוא אולי אפילו היה רוצה לקחת אותי מכאן.
אני לא רוצה לעזוב עכשיו עד שאגלה את זה. יש עוד שבוע, ואני חושבת שזה יספיק.
אני מרגישה הרבה הרבה יותר טוב! אני לא ישנה הרבה בלילה, כי זה מעניין כל כך לעקוב אחרי ההתפתחויות; אבל אני ישנה הרבה ביום.
ביום זה מייגע ומבלבל.
תמיד יש נצרים חדשים על הפטרייה, וגוונים חדשים של צהוב על כולה. אני לא מצליחה לעקוב אחרי המספר שלהם, אף שניסיתי בשקדנות.
זה הצהוב המוזר ביותר, הטפט הזה! הוא מזכיר לי את כל הדברים הצהובים שראיתי אי פעם: לא יפים כמו נוריות, אלא דברים צהובים ישנים, מטונפים ורעים.
אבל יש עוד משהו בטפט הזה: הריח! הבחנתי בו ברגע שנכנסנו לחדר, אבל עם כל כך הרבה אוויר ושמש הוא לא היה נורא. עכשיו היה לנו שבוע של ערפל וגשם, ובין שהחלונות פתוחים ובין שלא, הריח כאן.
הוא זוחל בכל הבית.
אני מוצאת אותו מרחף בחדר האוכל, מתגנב בטרקלין, מתחבא במסדרון, אורב לי על המדרגות.
הוא נכנס לי לשיער.
אפילו כשאני יוצאת לרכיבה, אם אני מסובבת את ראשי פתאום ומפתיעה אותו, הנה הריח הזה!
ואיזה ריח מוזר! ביליתי שעות בניסיון לנתח אותו, למצוא למה הוא דומה.
הוא לא רע, בהתחלה, ועדין מאוד, אבל זה הריח העדין והעמיד ביותר שפגשתי אי פעם.
במזג האוויר הלח הזה הוא נורא. אני מתעוררת בלילה ומוצאת אותו תלוי מעליי.
בהתחלה זה הטריד אותי. חשבתי ברצינות לשרוף את הבית, כדי להגיע אל הריח.
אבל עכשיו התרגלתי אליו. הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב שהוא דומה לו הוא הצבע של הטפט! ריח צהוב.
יש סימן משונה מאוד על הקיר הזה, נמוך, ליד פס הרצפה. פס שמקיף את החדר. הוא עובר מאחורי כל רהיט, חוץ מן המיטה: כתם ארוך, ישר ואחיד, כאילו שפשפו אותו שוב ושוב.
אני תוהה איך זה נעשה ומי עשה את זה, ולשם מה. סביב וסביב וסביב, סביב וסביב וסביב: זה מסחרר אותי!
סוף סוף באמת גיליתי משהו.
מרוב התבוננות בלילה, כשהוא משתנה כל כך, גיליתי לבסוף.
הדגם הקדמי באמת זז, ואין פלא! האישה שמאחור מטלטלת אותו!
לפעמים אני חושבת שיש הרבה מאוד נשים מאחור, ולפעמים רק אחת, והיא זוחלת מסביב מהר, והזחילה שלה מטלטלת את כולו.
ואז, במקומות המוארים מאוד, היא עומדת דוממת, ובמקומות המוצלים מאוד היא פשוט אוחזת בסורגים ומטלטלת אותם בחוזקה.
וכל הזמן היא מנסה לטפס החוצה. אבל אף אחד לא יכול לטפס דרך הדגם הזה: הוא חונק כל כך; אני חושבת שזו הסיבה שיש לו ראשים רבים כל כך.
הן עוברות, ואז הדגם חונק אותן והופך אותן, ועושה את עיניהן לבנות!
לו היו מכסים את הראשים האלה או מסירים אותם, זה לא היה רע אפילו בחצי.
אני חושבת שהאישה הזאת יוצאת ביום!
ואספר לכם למה, בסוד: ראיתי אותה!
אני יכולה לראות אותה מכל אחד מחלונותיי!
זו אותה אישה, אני יודעת, כי היא תמיד זוחלת, ורוב הנשים לא זוחלות לאור היום.
אני רואה אותה בשביל הארוך והמוצל ההוא, זוחלת למעלה ולמטה. אני רואה אותה בסוכות הגפנים החשוכות ההן, זוחלת מסביב לכל הגן.
אני רואה אותה בדרך הארוכה ההיא מתחת לעצים, זוחלת לאורכה, וכשמגיעה כרכרה היא מתחבאת מתחת לשיחי הפטל.
אני לא מאשימה אותה בכלל. זה בטח משפיל מאוד להיתפס זוחלת לאור היום!
אני תמיד נועלת את הדלת כשאני זוחלת לאור היום. בלילה אני לא יכולה, כי אני יודעת שג'ון היה חושד במשהו מיד.
וג'ון מוזר כל כך עכשיו, שאני לא רוצה לעצבן אותו. הלוואי שהיה לוקח חדר אחר! וחוץ מזה, אני לא רוצה שאף אחד יוציא את האישה הזאת בלילה מלבדי.
לעתים קרובות אני תוהה אם הייתי יכולה לראות אותה מכל החלונות בבת אחת.
אבל מהר ככל שאני מסתובבת, אני יכולה לראות רק מחלון אחד בכל פעם.
ואף שאני תמיד רואה אותה, אולי היא מסוגלת לזחול מהר יותר ממה שאני מסתובבת!
ראיתי אותה לפעמים הרחק בשדות הפתוחים, זוחלת מהר כמו צל של ענן ברוח חזקה.
לו רק אפשר היה להסיר את הדגם העליון מעל התחתון! אני מתכוונת לנסות, קצת אחרי קצת.
גיליתי עוד דבר משונה, אבל הפעם לא אספר אותו! לא כדאי לסמוך על אנשים יותר מדי.
נשארו רק עוד יומיים להוריד את הטפט הזה, ואני מאמינה שג'ון מתחיל לשים לב. אני לא אוהבת את המבט בעיניו.
ושמעתי אותו שואל את ג'ני הרבה שאלות מקצועיות עליי. היה לה דיווח טוב מאוד למסור.
היא אמרה שאני ישנה הרבה ביום.
ג'ון יודע שאני לא ישנה טוב במיוחד בלילה, למרות שאני כל כך שקטה!
הוא שאל גם אותי כל מיני שאלות, והעמיד פנים שהוא אוהב וטוב מאוד.
כאילו אני לא יכולה לראות דרכו!
ובכל זאת, אני לא מתפלאת שהוא מתנהג כך, אחרי שישן מתחת לטפט הזה שלושה חודשים.
אותי הוא רק מעניין, אבל אני בטוחה שג'ון וג'ני מושפעים ממנו בסתר.
הידד! זה היום האחרון, אבל זה מספיק. ג'ון יישאר בעיר הלילה, ולא יגיע לפני הערב.
ג'ני רצתה לישון איתי, הערמומית! אבל אמרתי לה שבלי ספק אנוח טוב יותר לילה אחד לבד לגמרי.
זה היה פיקח, כי באמת לא הייתי לבד בכלל! ברגע שעלה אור הירח, והמסכנה ההיא התחילה לזחול ולטלטל את הדגם, קמתי ורצתי לעזור לה.
אני משכתי והיא טלטלה, אני טלטלתי והיא משכה, ולפני הבוקר קילפנו מטרים של הטפט הזה.
רצועה בערך בגובה הראש שלי, וחצי מסביב לחדר.
ואז, כשהשמש באה והדגם הנורא ההוא התחיל לצחוק עליי, הכרזתי שאגמור אותו היום!
אנחנו עוזבים מחר, ומורידים שוב את כל הרהיטים שלי למטה כדי להשאיר הכול כמו שהיה קודם.
ג'ני הביטה בקיר בתדהמה, אבל אמרתי לה בעליזות שעשיתי את זה מתוך רשעות טהורה כלפי הדבר המרושע.
היא צחקה ואמרה שלא היה אכפת לה לעשות את זה בעצמה, אבל אסור לי להתעייף.
איך שהיא הסגירה את עצמה הפעם!
אבל אני כאן, ואף אדם לא נוגע בטפט הזה מלבדי: לא בחיים!
היא ניסתה להוציא אותי מן החדר: זה היה גלוי מדי! אבל אמרתי שעכשיו שקט וריק ונקי כל כך, שאני מאמינה שאשכב שוב ואישן כמה שאוכל; ושלא יעירו אותי אפילו לארוחת הערב: אקרא כשאתעורר.
אז עכשיו היא הלכה, והמשרתים הלכו, והחפצים הלכו, ולא נשאר דבר מלבד המיטה הגדולה ההיא, הממוסמרת לרצפה, עם מזרן הבד שמצאנו עליה.
הלילה נישן למטה, ומחר ניסע הביתה בסירה.
אני דווקא נהנית מן החדר, עכשיו כשהוא שוב חשוף.
איך שהילדים האלה השתוללו כאן!
המיטה הזאת ממש מכורסמת!
אבל אני חייבת להתחיל לעבוד.
נעלתי את הדלת והשלכתי את המפתח למטה אל השביל שלפני הבית.
אני לא רוצה לצאת, ואני לא רוצה שאף אחד ייכנס, עד שג'ון יבוא.
אני רוצה להדהים אותו.
יש לי כאן למעלה חבל שאפילו ג'ני לא מצאה. אם האישה הזאת באמת תצא, ותנסה לברוח, אוכל לקשור אותה!
אבל שכחתי שאני לא יכולה להגיע רחוק בלי משהו לעמוד עליו!
המיטה הזאת לא זזה!
ניסיתי להרים ולדחוף אותה עד שצלעתי, ואז כעסתי כל כך שנשכתי חתיכה קטנה מפינה אחת, אבל זה כאב לי בשיניים.
אחר כך קילפתי את כל הטפט שיכולתי להגיע אליו בעמידה על הרצפה. הוא דבק נורא, והדגם פשוט נהנה מזה! כל הראשים החנוקים האלה והעיניים הבולטות והפטריות המתנדנדות פשוט צווחים בלעג!
אני נעשית כועסת מספיק לעשות משהו נואש. לקפוץ מן החלון היה תרגיל מצוין, אבל הסורגים חזקים מדי אפילו כדי לנסות.
וחוץ מזה, לא הייתי עושה את זה. כמובן שלא. אני יודעת היטב שצעד כזה אינו הולם ועלול להתפרש לא נכון.
אני לא אוהבת אפילו להסתכל מן החלונות: יש כל כך הרבה מן הנשים הזוחלות האלה, והן זוחלות מהר כל כך.
אני תוהה אם כולן יצאו מן הטפט הזה כמוני?
אבל עכשיו אני קשורה היטב בחבל שלי, המוסתר היטב: אותי לא תוציאו אל הדרך שם!
אני מניחה שאצטרך לחזור אל מאחורי הדגם כשיגיע הלילה, וזה קשה!
כל כך נעים להיות בחוץ בחדר הגדול הזה ולזחול מסביב כמה שאני רוצה!
אני לא רוצה לצאת החוצה. לא אצא, גם אם ג'ני תבקש ממני.
כי בחוץ צריך לזחול על האדמה, והכול ירוק במקום צהוב.
אבל כאן אני יכולה לזחול בחלקות על הרצפה, והכתף שלי מתאימה בדיוק לכתם הארוך ההוא סביב הקיר, כך שאני לא יכולה ללכת לאיבוד.
הנה, ג'ון ליד הדלת!
אין טעם, בחור צעיר, אתה לא יכול לפתוח אותה!
איך שהוא קורא ודופק!
עכשיו הוא צועק שיביאו גרזן.
חבל לשבור את הדלת היפה ההיא!
"ג'ון יקירי!" אמרתי בקול העדין ביותר, "המפתח למטה ליד המדרגות שלפני הבית, מתחת לעלה של לחך!"
זה השתיק אותו לכמה רגעים.
ואז אמר, בשקט רב מאוד: "פתחי את הדלת, יקירתי!"
"אני לא יכולה," אמרתי. "המפתח למטה ליד הדלת הקדמית, מתחת לעלה של לחך!"
ואז אמרתי את זה שוב, כמה פעמים, בעדינות ובאיטיות רבה, ואמרתי את זה כל כך הרבה פעמים שהוא נאלץ ללכת לראות, והוא מצא אותו, כמובן, ונכנס. הוא נעצר בבת אחת ליד הדלת.
"מה קרה?" צעק. "למען השם, מה את עושה!"
המשכתי לזחול בדיוק כמו קודם, אבל הבטתי בו מעבר לכתפי.
"סוף סוף יצאתי," אמרתי, "למרותך ולמרות ג'יין! וקילפתי את רוב הטפט, כך שלא תוכלו להחזיר אותי!"
עכשיו, למה היה האיש הזה צריך להתעלף? אבל הוא התעלף, ובדיוק לרוחב השביל שלי לאורך הקיר, כך שהייתי צריכה לזחול מעליו בכל פעם!