דבר אחד היה בטוח: לחתלתולה הלבנה לא היה שום קשר לזה. זו הייתה אשמתה של החתלתולה השחורה לגמרי. כי את פניה של החתלתולה הלבנה רחצה החתולה הזקנה ברבע השעה האחרונה (והיא סבלה את זה לא רע, בהתחשב בנסיבות); אז אתם מבינים שלא יכלה להיות לה יד בשובבות.
הדרך שבה רחצה דינה את פני ילדיה הייתה כזאת: קודם החזיקה את המסכנה למטה באוזנה בכפה אחת, ואז בכפה השנייה שפשפה את כל פניה, נגד כיוון השערות, החל מן האף: ובדיוק עכשיו, כמו שאמרתי, הייתה עסוקה מאוד בחתלתולה הלבנה, ששכבה דוממת לגמרי וניסתה לגרגר, בלי ספק מתוך הרגשה שהכול נועד לטובתה.
אבל עם החתלתולה השחורה גמרו מוקדם יותר אחר הצהריים, ולכן, בזמן שעליסה ישבה מכורבלת בפינת הכורסה הגדולה, חציה מדברת לעצמה וחציה ישנה, שיחקה החתלתולה משחק השתוללות גדול בכדור הצמר שעליסה ניסתה לגלגל, וגלגלה אותו הלוך ושוב עד שכולו נפרם שוב; והנה הוא, פרוש על השטיח שליד האח, כולו קשרים וסבכים, והחתלתולה רודפת אחרי זנבה באמצע.
"הו, יצור קטן ורשע שכמוך!" קראה עליסה, תפסה את החתלתולה ונתנה לה נשיקה קטנה כדי שתבין שהיא בחרפה. "באמת, דינה הייתה צריכה ללמד אותך נימוסים טובים יותר! היית צריכה, דינה, את יודעת שהיית צריכה!" הוסיפה, והביטה בתוכחה בחתולה הזקנה, ודיברה בקול כועס ככל שהצליחה; ואז טיפסה בחזרה לכורסה, לקחה איתה את החתלתולה ואת הצמר, והתחילה לגלגל שוב את הכדור. אבל היא לא התקדמה מהר במיוחד, כי דיברה כל הזמן, לפעמים אל החתלתולה ולפעמים אל עצמה. קיטי ישבה בצניעות רבה על ברכה, העמידה פנים שהיא עוקבת אחרי התקדמות הגלגול, ומדי פעם הושיטה כפה אחת ונגעה בעדינות בכדור, כאילו הייתה שמחה לעזור, אילו רק הרשו לה.
"את יודעת מה מחר, קיטי?" פתחה עליסה. "היית מנחשת אילו היית למעלה בחלון איתי, רק שדינה סידרה אותך, אז לא יכולת. הסתכלתי על הבנים שאספו ענפים למדורה, והיא צריכה הרבה ענפים, קיטי! רק שנעשה קר כל כך, וירד כל כך הרבה שלג, שהם היו צריכים להפסיק. לא נורא, קיטי, נלך לראות את המדורה מחר." כאן כרכה עליסה שניים או שלושה סיבובים של צמר סביב צווארה של החתלתולה, רק כדי לראות איך זה ייראה: וזה הוביל להתגוששות, שבה הכדור התגלגל לרצפה, ומטרים על מטרים ממנו נפרמו שוב.
"את יודעת, כעסתי כל כך, קיטי," המשיכה עליסה ברגע שהתיישבו שוב בנוחות, "כשראיתי את כל השובבות שעשית, שכמעט פתחתי את החלון והוצאתי אותך החוצה לשלג! והיה מגיע לך, יקירתי השובבה הקטנה! מה יש לך לומר להגנתך? עכשיו אל תפריעי לי!" המשיכה, והרימה אצבע אחת. "אני הולכת לספר לך את כל חטאייך. מספר אחת: צייצת פעמיים בזמן שדינה רחצה לך את הפנים הבוקר. אל תכחישי, קיטי: שמעתי אותך! מה את אומרת?" (היא העמידה פנים שהחתלתולה מדברת.) "הכפה שלה נכנסה לך לעין? ובכן, זו אשמתך, שהשארת את העיניים פקוחות; אילו היית עוצמת אותן חזק, זה לא היה קורה. עכשיו אל תביאי עוד תירוצים, אלא תקשיבי! מספר שתיים: משכת את פתית שלג בזנב בדיוק כשהנחתי לפניה את צלוחית החלב! מה, היית צמאה, הא? ואיך את יודעת שהיא לא הייתה צמאה גם? עכשיו מספר שלוש: פרמת כל פיסה של הצמר בזמן שלא הסתכלתי!
"אלה שלושה חטאים, קיטי, ועוד לא נענשת על אף אחד מהם. את יודעת שאני חוסכת את כל העונשים שלך ליום רביעי של עוד שבוע. נניח שהיו חוסכים את כל העונשים שלי!" המשיכה, ודיברה יותר אל עצמה מאשר אל החתלתולה. "מה היו עושים בסוף שנה? הייתי נשלחת לכלא, אני מניחה, כשהיום היה מגיע. או, תני לי לחשוב, נניח שכל עונש היה ללכת בלי ארוחת ערב: אז, כשהיה מגיע היום האומלל, הייתי צריכה לוותר על חמישים ארוחות ערב בבת אחת! טוב, זה לא היה אכפת לי כל כך! הייתי מעדיפה הרבה יותר לוותר עליהן מאשר לאכול אותן!
"את שומעת את השלג על זגוגיות החלון, קיטי? כמה נחמד ורך זה נשמע! ממש כאילו מישהו מנשק את כל החלון מבחוץ. אני תוהה אם השלג אוהב את העצים ואת השדות, שהוא מנשק אותם בעדינות כזאת? ואחר כך הוא מכסה אותם היטב, את יודעת, בשמיכת פוך לבנה; ואולי הוא אומר: 'לכו לישון, יקיריי, עד שהקיץ יבוא שוב.' וכשהם מתעוררים בקיץ, קיטי, הם מתלבשים כולם בירוק, ורוקדים, בכל פעם שהרוח נושבת. הו, זה יפה מאוד!" קראה עליסה, והפילה את כדור הצמר כדי למחוא כפיים. "והלוואי כל כך שזה היה נכון! אני בטוחה שהיערות נראים ישנוניים בסתיו, כשהעלים מאדימים.
"קיטי, את יודעת לשחק שחמט? אל תחייכי, יקירתי, אני שואלת ברצינות. כי כששיחקנו לפני רגע, הסתכלת בדיוק כאילו את מבינה: וכשאמרתי 'שח!' גרגרת! טוב, זה היה שח יפה, קיטי, ובאמת אולי הייתי מנצחת, אילולא הפרש המגעיל ההוא, שבא מתפתל בין הכלים שלי. קיטי, יקירתי, בואי נעמיד פנים..." וכאן הלוואי שיכולתי לספר לכם חצי מן הדברים שעליסה נהגה לומר, החל במשפט האהוב עליה "בואי נעמיד פנים". רק יום קודם היה לה ויכוח ארוך למדי עם אחותה, הכול בגלל שעליסה פתחה ב"בואי נעמיד פנים שאנחנו מלכים ומלכות"; ואחותה, שאהבה להיות מדויקת מאוד, טענה שאי אפשר, כי הן רק שתיים, ועליסה נאלצה לבסוף לומר: "טוב, אז את יכולה להיות אחת מהם, ואני אהיה כל השאר." ופעם אחת ממש הבהילה את האומנת הזקנה שלה כשצעקה לה פתאום באוזן: "אומנת! בואי נעמיד פנים שאני צבוע רעב, ואת עצם."
אבל זה מרחיק אותנו מנאומה של עליסה אל החתלתולה. "בואי נעמיד פנים שאת המלכה האדומה, קיטי! את יודעת, אני חושבת שאילו היית מזדקפת ומשלבת ידיים, היית נראית בדיוק כמוה. נו, נסי, תהיי חמודה!" ועליסה הורידה את המלכה האדומה מן השולחן, והעמידה אותה לפני החתלתולה כדוגמה לחקות: אבל הדבר לא הצליח, בעיקר, כך אמרה עליסה, משום שהחתלתולה לא רצתה לשלב את ידיה כמו שצריך. אז, כדי להעניש אותה, הרימה אותה אל המראה, כדי שתראה כמה היא זועפת. "ואם לא תהיי טובה מיד," הוסיפה, "אכניס אותך פנימה לבית המראה. איך זה היה מוצא חן בעינייך?
"עכשיו, אם רק תקשיבי, קיטי, ולא תדברי כל כך הרבה, אספר לך את כל הרעיונות שלי על בית המראה. קודם כול, יש החדר שאפשר לראות מבעד לזכוכית: הוא בדיוק כמו הסלון שלנו, רק הדברים הולכים לכיוון השני. אני יכולה לראות את כולו כשאני עולה על כיסא, את כולו חוץ מן החלק שמאחורי האח. הו! הלוואי כל כך שיכולתי לראות את החלק הזה! אני רוצה כל כך לדעת אם יש להם אש בחורף: אי אפשר אף פעם לדעת, את יודעת, אלא אם האש שלנו מעלה עשן, ואז עשן עולה גם בחדר ההוא; אבל אולי זו רק העמדת פנים, רק כדי שייראה כאילו יש להם אש. טוב, אז הספרים דומים קצת לספרים שלנו, רק המילים הולכות לכיוון הלא נכון; אני יודעת את זה, כי הרמתי אחד מן הספרים שלנו אל הזכוכית, ואז הם מרימים אחד בחדר השני.
"איך היה מוצא חן בעינייך לגור בבית המראה, קיטי? אני תוהה אם היו נותנים לך שם חלב? אולי חלב של מראה לא טוב לשתייה... אבל הו, קיטי! עכשיו אנחנו מגיעות למסדרון. אפשר לראות הצצה קטנה של המסדרון בבית המראה, אם משאירים את דלת הסלון שלנו פתוחה לרווחה: והוא דומה מאוד למסדרון שלנו, עד כמה שאפשר לראות, רק את יודעת שאולי הוא שונה לגמרי הלאה משם. הו, קיטי! כמה נחמד היה אילו רק יכולנו לעבור פנימה לבית המראה! אני בטוחה שיש בו, הו! דברים יפים כל כך! בואי נעמיד פנים שיש דרך לעבור לתוכו, איכשהו, קיטי. בואי נעמיד פנים שהזכוכית נעשתה רכה כמו גזה, כך שאפשר לעבור. הנה, היא הופכת למין ערפל עכשיו, אני מצהירה! יהיה קל מספיק לעבור..." היא כבר הייתה על מדף האח בזמן שאמרה זאת, אף שבקושי ידעה איך הגיעה לשם. ובוודאי הזכוכית התחילה להימס, ממש כמו ערפל כסוף ובהיר.
ברגע הבא עברה עליסה מבעד לזכוכית, וקפצה בקלילות למטה אל חדר המראה. הדבר הראשון שעשתה היה לבדוק אם יש אש באח, והיא שמחה מאוד למצוא שיש שם אש אמיתית, בוערת בבהירות כמו זו שהשאירה מאחור. "אז יהיה לי חם כאן כמו בחדר הישן," חשבה עליסה: "חם יותר, למעשה, כי לא יהיה כאן אף אחד שינזוף בי ויגרש אותי מן האש. הו, איזה כיף יהיה כשיראו אותי מבעד לזכוכית כאן, ולא יוכלו להגיע אליי!"
אחר כך התחילה להביט סביבה, והבחינה שמה שאפשר היה לראות מן החדר הישן היה רגיל ומשעמם למדי, אבל כל השאר היה שונה ככל האפשר. למשל, התמונות על הקיר ליד האש נראו כולן חיות, ואפילו השעון שעל מדף האח (אתם יודעים שבמראה רואים רק את גבו) היה לו פרצוף של איש זקן וקטן, והוא חייך אליה חיוך רחב.
"כאן לא שומרים על החדר מסודר כמו בחדר השני," חשבה עליסה לעצמה, כשהבחינה בכמה כלי שחמט למטה באח בין הגחלים: אבל ברגע הבא, ב"הו!" קטן של הפתעה, הייתה על ידיה וברכיה והתבוננה בהם. כלי השחמט טיילו, שניים־שניים!
"הנה המלך האדום והמלכה האדומה," אמרה עליסה (בלחישה, מפחד להבהיל אותם), "ושם המלך הלבן והמלכה הלבנה יושבים על שפת היעה, והנה שני צריחים הולכים זרוע בזרוע. אני לא חושבת שהם שומעים אותי," המשיכה, כשקירבה את ראשה, "ואני כמעט בטוחה שהם לא רואים אותי. אני מרגישה איכשהו כאילו אני שקופה..."
כאן משהו התחיל לצפצף על השולחן מאחורי עליסה, וגרם לה לסובב את ראשה בדיוק בזמן לראות את אחד הרגלים הלבנים מתהפך ומתחיל לבעוט: היא התבוננה בו בסקרנות רבה לראות מה יקרה עכשיו.
"זה קול ילדתי!" קראה המלכה הלבנה כשמיהרה על פני המלך, בפראות כזאת שהפילה אותו בין הגחלים. "לילי היקרה שלי! החתלתולה הקיסרית שלי!" והיא התחילה לטפס בפראות במעלה צד מגן האח.
"קיסרית, שמיסרית!" אמר המלך, ושפשף את אפו, שנפגע מן הנפילה. הייתה לו זכות להתרגז מעט על המלכה, כי היה מכוסה אפר מכף רגל ועד ראש.
עליסה רצתה מאוד להועיל, ומכיוון שלילי הקטנה והמסכנה כמעט צרחה עד שתקבל התקף, הרימה בחיפזון את המלכה והושיבה אותה על השולחן ליד בתה הקטנה והרעשנית.
המלכה התנשמה, והתיישבה: המסע המהיר באוויר נטל את נשימתה לגמרי, ובמשך דקה או שתיים לא יכלה לעשות דבר מלבד לחבק את לילי הקטנה בשתיקה. ברגע שחזרה אליה מעט נשימתה, קראה אל המלך הלבן, שישב בזעף בין האפר: "היזהר מן הר הגעש!"
"איזה הר געש?" אמר המלך, והביט בדאגה אל תוך האש, כאילו חשב שזה המקום הסביר ביותר למצוא אחד.
"פוצץ... אותי... למעלה," התנשמה המלכה, שעדיין הייתה מעט חסרת נשימה. "תדאג לעלות... בדרך הרגילה... שלא יפוצצו אותך!"
עליסה התבוננה במלך הלבן כשנאבק לאט לעלות ממוט למוט, עד שלבסוף אמרה: "נו, ייקח לך שעות על שעות להגיע לשולחן בקצב הזה. מוטב שאעזור לך, לא?" אבל המלך לא שם לב לשאלה: היה ברור לגמרי שהוא לא שומע אותה ולא רואה אותה.
אז עליסה הרימה אותו בעדינות רבה, והעבירה אותו לאט יותר משהעבירה את המלכה, כדי שלא תיעתק נשימתו: אבל לפני שהניחה אותו על השולחן, חשבה שכדאי לנקות ממנו קצת אבק, כי היה מכוסה אפר כל כך.
היא אמרה אחר כך שמעולם בחייה לא ראתה פרצוף כמו שעשה המלך, כשמצא את עצמו מוחזק באוויר ביד בלתי נראית, ומנוקה מאבק: הוא היה נדהם מכדי לצעוק, אבל עיניו ופיו המשיכו לגדול ולגדול, ולהתעגל ולהתעגל, עד שידה רעדה כל כך מצחוק שכמעט הפילה אותו על הרצפה.
"הו! בבקשה אל תעשה פרצופים כאלה, יקירי!" קראה, ושכחה לגמרי שהמלך לא שומע אותה. "אתה מצחיק אותי כל כך שאני בקושי יכולה להחזיק אותך! ואל תשאיר את הפה פתוח כל כך! כל האפר ייכנס לתוכו... הנה, עכשיו אני חושבת שאתה מסודר מספיק!" הוסיפה, כשהחליקה את שערו, והעמידה אותו על השולחן ליד המלכה.
המלך נפל מיד על גבו, ושכב דומם לגמרי: ועליסה נבהלה מעט ממה שעשתה, והסתובבה בחדר לראות אם תמצא מים לשפוך עליו. אבל היא לא מצאה דבר מלבד בקבוק דיו, וכשחזרה איתו מצאה שהוא התאושש, והוא והמלכה מדברים יחד בלחישה מפוחדת, נמוכה כל כך שעליסה בקושי שמעה מה הם אומרים.
המלך אמר: "אני מבטיח לך, יקירתי, שקפאתי עד קצות שפמי!"
ועל זה השיבה המלכה: "אין לך שפם."
"את האימה של הרגע ההוא," המשיך המלך, "לעולם, לעולם לא אשכח!"
"אתה כן תשכח," אמרה המלכה, "אם לא תרשום את זה בפנקס."
עליסה הביטה בעניין רב כשהמלך הוציא מכיסו פנקס רישומים עצום, והתחיל לכתוב. מחשבה פתאומית עלתה בדעתה, והיא אחזה בקצה העיפרון, שבלט הרבה מעל כתפו, והתחילה לכתוב במקומו.
המלך המסכן נראה נבוך ואומלל, ונאבק עם העיפרון זמן מה בלי לומר דבר; אבל עליסה הייתה חזקה ממנו מדי, ולבסוף התנשם ואמר: "יקירתי! אני באמת חייב להשיג עיפרון דק יותר. אני לא מסתדר עם זה בכלל; הוא כותב כל מיני דברים שאני לא מתכוון..."
"איזה מין דברים?" אמרה המלכה, והביטה בפנקס (שבו כתבה עליסה: "הפרש הלבן גולש במורד מוט האש. שיווי המשקל שלו גרוע מאוד"). "זה לא רישום של הרגשות שלך!"
על השולחן ליד עליסה היה מונח ספר, ובזמן שישבה והתבוננה במלך הלבן (כי עדיין דאגה לו מעט, והדיו היה מוכן לגמרי לשפוך עליו, למקרה שיתעלף שוב), דפדפה בו כדי למצוא חלק שתוכל לקרוא. "כי הכול באיזו שפה שאני לא מכירה," אמרה לעצמה.
זה נראה כך.
.יקוורבא'ג
םיזקלח םיסבוטו ,היה םיילצ
;םיליבשדב וחדחדקו ובסבס
,םיבוגורובה ויה םיבולרבש
.םיתייבמ ,ושטעראש םיתרו
היא התלבטה בזה זמן מה, אבל לבסוף עלתה בדעתה מחשבה מבריקה. "נו, זה ספר מראה, כמובן! ואם ארים אותו אל הזכוכית, המילים ילכו שוב לכיוון הנכון."
זה היה השיר שעליסה קראה.
ג'אברווקי.
צליים היה, וטובסים חלקזים
סבסבו וקדחדחו בדשבילים;
שברלובים היו הבורוגובים,
ורתים שארעטשו, מבייתים.
"היזהר מן הג'אברווק, בני!
מלסתות שנושכות, מטפרים שתופסים!
היזהר מציפור הג'ובג'וב, והתרחק
מן הבנדרסנץ' הזעמעשן, ממנו נמלטים!"
הוא נטל את חרבו הוורפלית ביד:
זמן רב חיפש את האויב המנקסומי;
אז נח לו ליד עץ הטומטום,
ועמד שם רגע, שקוע בהרהור עצמי.
וכשעמד כך בהרהור אופישי,
הג'אברווק, ועיניו להבה,
בא משרשף ביער הטולגי,
ובעבע כשבא!
אחת, שתיים! אחת, שתיים! ומבעד ומבעד
הלהב הוורפלי עשה צ'יק־צ'ק!
הוא השאיר אותו מת, ועם ראשו
חזר בגלומפדהרה, וצחק.
"והרגת את הג'אברווק?
בוא אל זרועותיי, נער קורנבי!
הו יום נפלאליז! קלו! קלי!"
הוא צחקנחר, ושמח עד בלי די.
צליים היה, וטובסים חלקזים
סבסבו וקדחדחו בדשבילים;
שברלובים היו הבורוגובים,
ורתים שארעטשו, מבייתים.
"זה נראה יפה מאוד," אמרה כשגמרה אותו, "אבל די קשה להבין אותו!" (אתם מבינים, היא לא אהבה להודות, אפילו בפני עצמה, שלא הבינה ממנו כלום.) "איכשהו הוא ממלא לי את הראש ברעיונות, רק שאני לא יודעת בדיוק מה הם! בכל אופן, מישהו הרג משהו: זה ברור, לפחות..."
"אבל הו!" חשבה עליסה, וקפצה פתאום, "אם לא אמהר אצטרך לחזור מבעד למראה לפני שראיתי איך נראה שאר הבית! בואי נעיף מבט בגן קודם!" היא יצאה מן החדר ברגע, ורצה במורד המדרגות; או, לפחות, זו לא הייתה בדיוק ריצה, אלא המצאה חדשה שלה לרדת במדרגות מהר ובקלות, כפי שאמרה עליסה לעצמה. היא רק השאירה את קצות אצבעותיה על המעקה, וריחפה בעדינות למטה בלי לגעת אפילו במדרגות ברגליה; אחר כך ריחפה הלאה דרך המבואה, והייתה יוצאת ישר מן הדלת באותה דרך, אילולא נאחזה במשקוף. היא התחילה להרגיש מעט סחרחורת מכל כך הרבה ריחוף באוויר, ושמחה למדי למצוא את עצמה שוב הולכת בדרך הטבעית.