"הייתי רואה את הגן הרבה יותר טוב," אמרה עליסה לעצמה, "אילו יכולתי להגיע לראש הגבעה ההיא: והנה שביל שמוביל ישר אליה; או בעצם, לא, הוא לא עושה את זה..." (אחרי שהלכה כמה מטרים לאורך השביל, ופנתה בכמה פינות חדות), "אבל אני מניחה שבסוף הוא יוביל. אבל כמה מוזר שהוא מתפתל! הוא יותר כמו חולץ פקקים מאשר שביל! טוב, הפנייה הזאת הולכת לגבעה, אני מניחה... לא, היא לא! היא חוזרת ישר לבית! טוב, אז אנסה מהכיוון השני."
וכך עשתה: שוטטה למעלה ולמטה, וניסתה פנייה אחר פנייה, אבל תמיד חזרה לבית, מה שלא עשתה. ואכן, פעם אחת, כשפנתה בפינה מהר מן הרגיל, נתקלה בו לפני שהספיקה לעצור.
"אין טעם לדבר על זה," אמרה עליסה, הביטה בבית והעמידה פנים שהוא מתווכח איתה. "אני לא נכנסת שוב עדיין. אני יודעת שאצטרך לעבור שוב מבעד למראה, בחזרה לחדר הישן, וזה יהיה הסוף של כל ההרפתקאות שלי!"
אז, כשהיא מפנה בנחישות את גבה לבית, יצאה שוב לאורך השביל, נחושה להמשיך ישר עד שתגיע לגבעה. במשך כמה דקות הכול התנהל יפה, והיא בדיוק אמרה "הפעם באמת אצליח..." כשהשביל התפתל פתאום והתנער (כפי שתיארה זאת אחר כך), וברגע הבא מצאה את עצמה ממש נכנסת בדלת.
"הו, זה ממש לא הוגן!" קראה. "מעולם לא ראיתי בית שעומד ככה בדרך! מעולם!"
אבל הגבעה הייתה שם, גלויה לגמרי, אז לא היה מה לעשות מלבד להתחיל שוב. הפעם הגיעה לערוגת פרחים גדולה, מוקפת חינניות, ועץ ערבה צומח באמצעה.
"הו שושן נמרי," אמרה עליסה, ופנתה אל אחד שהתנופף בחן ברוח, "הלוואי שיכולת לדבר!"
"אנחנו יכולים לדבר," אמר השושן הנמרי: "כשיש מישהו ששווה לדבר איתו."
עליסה הופתעה כל כך שלא יכלה לדבר במשך דקה: זה ממש עצר את נשימתה. לבסוף, מכיוון שהשושן הנמרי רק המשיך להתנופף, דיברה שוב, בקול ביישני, כמעט בלחישה: "וכל הפרחים יכולים לדבר?"
"באותה מידה כמוך," אמר השושן הנמרי. "ובקול הרבה יותר רם."
"לא מנומס שאנחנו נתחיל, את יודעת," אמר הוורד, "ובאמת תהיתי מתי תדברי! אמרתי לעצמי: 'יש קצת שכל בפנים שלה, אף שהן לא פנים חכמות!' ובכל זאת, את בצבע הנכון, וזה הולך רחוק."
"לא אכפת לי מן הצבע," העיר השושן הנמרי. "אילו רק עלי הכותרת שלה היו מסתלסלים קצת יותר, היא הייתה בסדר."
עליסה לא אהבה שמבקרים אותה, אז התחילה לשאול שאלות. "אתם לא מפחדים לפעמים, שנטעו אתכם כאן בחוץ, בלי אף אחד שישמור עליכם?"
"יש את העץ באמצע," אמר הוורד: "בשביל מה עוד הוא טוב?"
"אבל מה הוא יכול לעשות, אם תבוא סכנה?" שאלה עליסה.
"הוא נובח 'עֹף! עֹף!'" קראה חיננית: "בגלל זה קוראים לענפים שלו עֳפָאים!"
"לא ידעת את זה?" קראה חיננית אחרת, וכאן התחילו כולן לצעוק יחד, עד שהאוויר נראה מלא קולות קטנים וצווחניים. "שקט, כל אחת מכן!" קרא השושן הנמרי, מתנופף בלהט מצד לצד ורועד מהתרגשות. "הן יודעות שאני לא יכול להגיע אליהן!" התנשם, והטה את ראשו הרועד לעבר עליסה, "אחרת לא היו מעזות לעשות את זה!"
"לא נורא!" אמרה עליסה בטון מרגיע, והתכופפה אל החינניות, שבדיוק התחילו שוב, ולחשה: "אם לא תחזיקו את הלשון, אקטוף אתכן!"
שקט השתרר ברגע, וכמה מן החינניות הוורודות הלבינו.
"נכון מאוד!" אמר השושן הנמרי. "החינניות הכי גרועות מכולן. כשאחת מדברת, כולן מתחילות יחד, ודי לשמוע איך הן ממשיכות כדי לקמול!"
"איך זה שכולכם יכולים לדבר יפה כל כך?" אמרה עליסה, בתקווה לשפר את מצב רוחו במחמאה. "הייתי בהרבה גנים קודם, אבל אף אחד מן הפרחים לא יכול היה לדבר."
"תורידי את היד, ותמששי את האדמה," אמר השושן הנמרי. "אז תדעי למה."
עליסה עשתה זאת. "היא קשה מאוד," אמרה, "אבל אני לא רואה מה הקשר."
"ברוב הגנים," אמר השושן הנמרי, "עושים את המצעים רכים מדי, כך שהפרחים תמיד ישנים."
זה נשמע כמו סיבה טובה מאוד, ועליסה שמחה לדעת אותה. "מעולם לא חשבתי על זה קודם!" אמרה.
"לדעתי את אף פעם לא חושבת בכלל," אמר הוורד בטון חמור למדי.
"מעולם לא ראיתי מישהו שנראה טיפש יותר," אמרה סיגלית, בפתאומיות כזאת, שעליסה ממש קפצה; כי היא לא דיברה קודם.
"תחזיקי את הלשון!" קרא השושן הנמרי. "כאילו ראית אי פעם מישהו! את מחזיקה את הראש מתחת לעלים, ונוחרת שם, עד שאת יודעת מה קורה בעולם לא יותר מאשר אילו היית ניצן!"
"יש עוד אנשים בגן חוץ ממני?" אמרה עליסה, בלי לבחור לשים לב להערה האחרונה של הוורד.
"יש עוד פרח אחד בגן שיכול להסתובב כמוך," אמר הוורד. "אני תוהה איך את עושה את זה..." ("את תמיד תוהה," אמר השושן הנמרי), "אבל היא יותר שיחית ממך."
"היא דומה לי?" שאלה עליסה בלהיטות, כי חלפה בראשה המחשבה: "יש עוד ילדה קטנה בגן, איפשהו!"
"טוב, יש לה אותה צורה מגושמת כמו שלך," אמר הוורד, "אבל היא אדומה יותר, ועלי הכותרת שלה קצרים יותר, אני חושב."
"עלי הכותרת שלה אסופים צמוד, כמעט כמו של דליה," קטע השושן הנמרי: "לא מפוזרים איך שהוא, כמו שלך."
"אבל זו לא אשמתך," הוסיף הוורד בטוב לב: "את מתחילה לנבול, את יודעת, ואז אי אפשר שעלי הכותרת לא יהיו קצת מבולגנים."
עליסה לא אהבה את הרעיון הזה בכלל: אז, כדי לשנות נושא, שאלה: "היא יוצאת לכאן לפעמים?"
"אני מעז לומר שתראי אותה בקרוב," אמר הוורד. "היא מהסוג הקוצני."
"איפה היא לובשת את הקוצים?" שאלה עליסה בסקרנות מסוימת.
"נו, מסביב לראש, כמובן," השיב הוורד. "תהיתי למה אין לך כמה גם. חשבתי שזה הכלל הרגיל."
"היא באה!" קראה הדורבנית. "אני שומעת את הצעדים שלה, טרח, טרח, טרח, לאורך שביל החצץ!"
עליסה הביטה סביבה בלהיטות, ומצאה שזו המלכה האדומה. "היא גדלה הרבה!" הייתה הערתה הראשונה. ואכן גדלה: כשעליסה מצאה אותה לראשונה באפר, הייתה בגובה שמונה סנטימטרים בלבד, והנה היא כאן, גבוהה בחצי ראש מעליסה עצמה!
"זה האוויר הצח שעושה את זה," אמר הוורד: "אוויר משובח להפליא יש כאן בחוץ."
"אני חושבת שאלך לקראתה," אמרה עליסה, כי אף שהפרחים היו מעניינים למדי, הרגישה שיהיה מפואר הרבה יותר לשוחח עם מלכה אמיתית.
"את בשום אופן לא יכולה לעשות את זה," אמר הוורד: "הייתי ממליץ לך ללכת לכיוון השני."
זה נשמע לעליסה שטות, אז לא אמרה דבר, אלא יצאה מיד לעבר המלכה האדומה. להפתעתה, איבדה אותה מעיניה ברגע, ומצאה את עצמה נכנסת שוב בדלת הקדמית.
מעט מרוגזת, נסוגה, ואחרי שחיפשה את המלכה בכל מקום (ולבסוף הבחינה בה, הרחק מאוד), חשבה שתנסה הפעם את השיטה ללכת בכיוון ההפוך.
זה הצליח יפה מאוד. היא לא הלכה אפילו דקה כשמצאה את עצמה פנים אל פנים עם המלכה האדומה, ובמלוא המבט על הגבעה שאליה כיוונה זמן רב כל כך.
"מאיפה את באה?" אמרה המלכה האדומה. "ולאן את הולכת? הרימי את הראש, דברי יפה, ואל תשחקי באצבעות כל הזמן."
עליסה מילאה את כל ההוראות האלה, והסבירה, ככל שיכלה, שאיבדה את דרכה.
"אני לא יודעת למה את מתכוונת ב'דרכה'," אמרה המלכה: "כל הדרכים כאן שייכות לי. אבל למה באת לכאן בכלל?" הוסיפה בטון רך יותר. "קדי קידה בזמן שאת חושבת מה לומר, זה חוסך זמן."
עליסה תמהה מעט על כך, אבל יראתה מן המלכה הייתה גדולה מכדי שלא תאמין. "אנסה את זה כשאחזור הביתה," חשבה לעצמה, "בפעם הבאה שאאחר קצת לארוחת הערב."
"עכשיו הזמן שלך לענות," אמרה המלכה, והביטה בשעונה: "פתחי את הפה קצת יותר כשאת מדברת, ותמיד אמרי 'הוד מלכותך'."
"רק רציתי לראות איך הגן נראה, הוד מלכותך..."
"נכון מאוד," אמרה המלכה, וטפחה על ראשה, מה שעליסה לא אהבה בכלל, "אם כי, כשאת אומרת 'גן', ראיתי גנים שלעומתם זה יהיה שממה."
עליסה לא העזה להתווכח על הנקודה, אלא המשיכה: "...וחשבתי שאנסה למצוא את הדרך לראש הגבעה ההיא..."
"כשאת אומרת 'גבעה'," קטעה המלכה, "יכולתי להראות לך גבעות שלעומתן היית קוראת לזו עמק."
"לא, לא הייתי," אמרה עליסה, מופתעת עד שסוף סוף סתרה את דבריה: "גבעה לא יכולה להיות עמק, את יודעת. זו תהיה שטות..."
המלכה האדומה הניעה בראשה. "את יכולה לקרוא לזה 'שטות' אם את רוצה," אמרה, "אבל שמעתי שטויות שלעומתן זה יהיה הגיוני כמו מילון!"
עליסה קדה שוב, כי פחדה מן הטון של המלכה שהיא נעלבה מעט: והן המשיכו ללכת בשתיקה עד שהגיעו לראש הגבעה הקטנה.
במשך כמה דקות עמדה עליסה בלי לדבר, והביטה לכל הכיוונים על פני הארץ, וזו הייתה ארץ מוזרה ביותר. היו נחלים קטנטנים רבים שזרמו ישר לרוחבה מצד לצד, והאדמה שביניהם הייתה מחולקת למשבצות על ידי משוכות ירוקות קטנות רבות, שהגיעו מנחל לנחל.
"אני מצהירה שהיא מסומנת בדיוק כמו לוח שחמט גדול!" אמרה עליסה לבסוף. "צריכים להיות כלים שזזים איפשהו... והנה הם!" הוסיפה בטון של שמחה, וליבה התחיל להלום מהר מהתרגשות כשהמשיכה. "זה משחק שחמט ענקי שמשחקים בו, בכל העולם, אם זה בכלל העולם, אתם יודעים. הו, איזה כיף! הלוואי שהייתי אחד מהם! לא אכפת לי להיות רגלי, אילו רק יכולתי להצטרף, אם כי כמובן הכי הייתי רוצה להיות מלכה."
היא הציצה בביישנות במלכה האמיתית כשאמרה זאת, אבל בת לוויתה רק חייכה בנעימות ואמרה: "את זה קל לסדר. את יכולה להיות הרגלי של המלכה הלבנה, אם תרצי, כי לילי קטנה מדי לשחק; ואת מתחילה במשבצת השנייה: כשתגיעי למשבצת השמינית תהיי מלכה..." בדיוק ברגע זה, איכשהו, הן התחילו לרוץ.
עליסה מעולם לא הצליחה להבין לגמרי, כשחשבה על זה אחר כך, איך הן התחילו: כל מה שהיא זוכרת הוא שהן רצו יד ביד, והמלכה רצה מהר כל כך שבקושי הצליחה לעמוד בקצב: ועדיין המלכה המשיכה לקרוא "מהר יותר! מהר יותר!" אבל עליסה הרגישה שהיא לא יכולה ללכת מהר יותר, אף שלא נשארה לה נשימה לומר זאת.
החלק המוזר ביותר בעניין היה שהעצים ושאר הדברים סביבן לא שינו את מקומם כלל: מהר ככל שרצו, הן אף פעם לא נראו עוברות דבר. "אני תוהה אם כל הדברים זזים איתנו?" חשבה עליסה המסכנה והנבוכה. והמלכה נראתה מנחשת את מחשבותיה, כי קראה: "מהר יותר! אל תנסי לדבר!"
לא שלעליסה היה מושג לעשות זאת. היא הרגישה כאילו לעולם לא תוכל לדבר שוב, כל כך נגמרה לה הנשימה: ועדיין המלכה קראה "מהר יותר! מהר יותר!" וגררה אותה איתה. "אנחנו כמעט שם?" הצליחה עליסה להתנשם לבסוף.
"כמעט שם!" חזרה המלכה. "הרי עברנו את זה לפני עשר דקות! מהר יותר!" והן רצו הלאה זמן מה בשתיקה, והרוח שורקת באוזני עליסה, וכמעט, כך דימתה, מעיפה לה את השיער מהראש.
"עכשיו! עכשיו!" קראה המלכה. "מהר יותר! מהר יותר!" והן רצו מהר כל כך שלבסוף נראו כאילו גולשות באוויר, בקושי נוגעות בקרקע ברגליהן, עד שפתאום, בדיוק כשעליסה התחילה להיות מותשת לגמרי, הן עצרו, והיא מצאה את עצמה יושבת על הקרקע, חסרת נשימה ומסוחררת.
המלכה השעינה אותה על עץ, ואמרה בטוב לב: "את יכולה לנוח קצת עכשיו."
עליסה הביטה סביבה בהפתעה גדולה. "נו, אני באמת מאמינה שהיינו מתחת לעץ הזה כל הזמן! הכול בדיוק כמו שהיה!"
"כמובן," אמרה המלכה, "מה היית רוצה?"
"טוב, בארץ שלנו," אמרה עליסה, עדיין מתנשמת מעט, "בדרך כלל מגיעים למקום אחר, אם רצים מהר מאוד זמן רב, כמו שעשינו."
"ארץ איטית!" אמרה המלכה. "כאן, את מבינה, צריך את כל הריצה שאת יכולה, כדי להישאר באותו מקום. אם את רוצה להגיע למקום אחר, את חייבת לרוץ לפחות פי שניים מהר מזה!"
"אני מעדיפה לא לנסות, בבקשה!" אמרה עליסה. "אני מרוצה לגמרי להישאר כאן, רק שחם לי כל כך ואני צמאה כל כך!"
"אני יודעת מה היית רוצה!" אמרה המלכה בטוב לב, והוציאה קופסה קטנה מכיסה. "רוצה ביסקוויט?"
עליסה חשבה שלא יהיה מנומס לומר "לא", אף שזה בכלל לא היה מה שרצתה. אז לקחה אותו, ואכלה אותו כמיטב יכולתה: והוא היה יבש מאוד; והיא חשבה שמעולם בחייה לא הייתה קרובה כל כך להיחנק.
"בזמן שאת מתרעננת," אמרה המלכה, "אני רק אמדוד את המידות." והיא הוציאה מכיסה סרט, מסומן בסנטימטרים, והתחילה למדוד את הקרקע, ולנעוץ יתדות קטנות פה ושם.
"בסוף שני מטרים," אמרה, ונעצה יתד לסמן את המרחק, "אתן לך את ההוראות שלך. רוצה עוד ביסקוויט?"
"לא, תודה," אמרה עליסה: "אחד מספיק לגמרי!"
"הצמא הורווה, אני מקווה?" אמרה המלכה.
עליסה לא ידעה מה לומר על זה, אבל למזלה המלכה לא חיכתה לתשובה, אלא המשיכה. "בסוף שלושה מטרים אחזור עליהן, מפחד שתשכחי אותן. בסוף ארבעה אגיד שלום. ובסוף חמישה אלך!"
בינתיים כבר נעצה את כל היתדות, ועליסה הביטה בעניין רב כשחזרה אל העץ, ואז התחילה ללכת לאט לאורך השורה.
ליד יתד שני המטרים הסתובבה, ואמרה: "רגלי זז שתי משבצות במסע הראשון שלו, את יודעת. אז תעברי מהר מאוד דרך המשבצת השלישית, ברכבת, אני חושבת, ותמצאי את עצמך במשבצת הרביעית בן רגע. ובכן, המשבצת הזאת שייכת לטווידלדם ולטווידלדי; החמישית היא בעיקר מים; השישית שייכת להמפטי דמפטי. אבל את לא מעירה שום הערה?"
"אני... לא ידעתי שאני צריכה להעיר אחת... בדיוק אז," גמגמה עליסה.
"היית צריכה לומר: 'זה טוב לב מאוד מצידך לספר לי את כל זה'; אבל נניח שזה נאמר. המשבצת השביעית כולה יער; אבל אחד הפרשים יראה לך את הדרך; ובמשבצת השמינית נהיה מלכות יחד, והכול משתאות וכיף!" עליסה קמה וקדה, והתיישבה שוב.
ליד היתד הבאה הסתובבה המלכה שוב, והפעם אמרה: "דברי צרפתית כשאת לא נזכרת איך אומרים משהו בעברית; הפני את בהונותייך החוצה כשאת הולכת; וזכרי מי את!" הפעם לא חיכתה שעליסה תקוד, אלא המשיכה מהר אל היתד הבאה, שם הסתובבה לרגע לומר "שלום", ואז מיהרה אל האחרונה.
איך זה קרה, עליסה מעולם לא ידעה, אבל בדיוק כשהגיעה ליתד האחרונה, היא נעלמה. אם נמוגה באוויר, או שרצה מהר לתוך היער ("והיא יכולה לרוץ מהר מאוד!" חשבה עליסה), לא הייתה דרך לנחש, אבל היא נעלמה, ועליסה התחילה להיזכר שהיא רגלי, ושעוד מעט יגיע הזמן שלה לזוז.