כמובן, הדבר הראשון לעשות היה סקירה גדולה של הארץ שבה עמדה לנסוע. "זה משהו דומה מאוד ללמידת גאוגרפיה," חשבה עליסה, כשעמדה על קצות האצבעות בתקווה שתוכל לראות קצת יותר רחוק. "נהרות עיקריים: אין. הרים עיקריים: אני עומדת על היחיד, אבל אני לא חושבת שיש לו שם. ערים עיקריות: נו, מה היצורים האלה שעושים דבש שם למטה? הם לא יכולים להיות דבורים; אף אחד מעולם לא ראה דבורים ממרחק קילומטר וחצי, אתם יודעים..." ובמשך זמן מה עמדה בשתיקה, והתבוננה באחד מהם שהתרוצץ בין הפרחים ותחב לתוכם את החדק שלו, "בדיוק כאילו היה דבורה רגילה," חשבה עליסה.
אבל זו הייתה כל דבר מלבד דבורה רגילה: למעשה זה היה פיל, כפי שעליסה גילתה עד מהרה, אף שהרעיון ממש עצר את נשימתה בהתחלה. "ואיזה פרחים עצומים הם בטח!" היה הרעיון הבא שלה. "משהו כמו בקתות שהורידו להן את הגגות ושמו להן גבעולים; ואיזו כמות של דבש הם בטח עושים! אני חושבת שארד ו... לא, לא עכשיו," המשיכה, ועצרה את עצמה בדיוק כשהתחילה לרוץ במורד הגבעה, וניסתה למצוא איזה תירוץ לביישנות הפתאומית. "לא יתאים לרדת ביניהם בלי ענף ארוך וטוב לגרש אותם; ואיזה כיף יהיה כשישאלו אותי איך נהניתי מן הטיול. אגיד: 'הו, נהניתי לא רע...'" (כאן באה הנפת הראש הקטנה האהובה עליה), "'רק שהיה מאובק וחם כל כך, והפילים הציקו כל כך!'"
"אני חושבת שארד מהצד השני," אמרה אחרי הפסקה: "ואולי אבקר את הפילים מאוחר יותר. וחוץ מזה, אני רוצה כל כך להגיע למשבצת השלישית!"
אז עם התירוץ הזה רצה במורד הגבעה וקפצה מעל הראשון מששת הנחלים הקטנים.
* * *
"כרטיסים, בבקשה!" אמר הכרטיסן, והכניס את ראשו בחלון. ברגע אחד כולם החזיקו כרטיס מושט: הכרטיסים היו בערך בגודל של האנשים, ונראה שמילאו את כל הקרון.
"נו! הראי את הכרטיס שלך, ילדה!" המשיך הכרטיסן, והביט בכעס בעליסה. והרבה מאוד קולות אמרו כולם יחד ("כמו פזמון של שיר," חשבה עליסה): "אל תגרמי לו לחכות, ילדה! הרי הזמן שלו שווה אלף לירות לדקה!"
"אני חוששת שאין לי," אמרה עליסה בטון מבוהל: "לא הייתה קופת כרטיסים במקום שממנו באתי." ושוב המשיך פזמון הקולות: "לא היה מקום לקופה במקום שממנו היא באה. האדמה שם שווה אלף לירות לסנטימטר!"
"אל תתרצי," אמר הכרטיסן: "היית צריכה לקנות אחד מנהג הקטר." ושוב המשיך פזמון הקולות: "האיש שנוהג בקטר. הרי העשן לבדו שווה אלף לירות לנשיפה!"
עליסה חשבה לעצמה: "אז אין טעם לדבר." הקולות לא הצטרפו הפעם, כי היא לא דיברה, אבל להפתעתה הגדולה, כולם חשבו בפזמון (אני מקווה שאתם מבינים מה פירוש לחשוב בפזמון, כי אני חייב להודות שאני לא): "מוטב לא לומר כלום. השפה שווה אלף לירות למילה!"
"אחלום הלילה על אלף לירות, אני יודעת שאחלום!" חשבה עליסה.
כל הזמן הזה הביט בה הכרטיסן, קודם דרך טלסקופ, אחר כך דרך מיקרוסקופ, ואחר כך דרך משקפת אופרה. לבסוף אמר: "את נוסעת בכיוון הלא נכון," וסגר את החלון והלך.
"ילדה צעירה כל כך," אמר הג'נטלמן שישב מולה (הוא היה לבוש בנייר לבן), "צריכה לדעת לאיזה כיוון היא נוסעת, גם אם היא לא יודעת את שמה!"
תיש, שישב ליד הג'נטלמן בלבן, עצם את עיניו ואמר בקול רם: "היא צריכה לדעת את הדרך לקופת הכרטיסים, גם אם היא לא יודעת את האלף־בית!"
ליד התיש ישבה חיפושית (זה היה בסך הכול קרון מוזר מאוד של נוסעים), ומכיוון שנראה שהכלל הוא שכולם ידברו לפי התור, המשיכה: "היא תצטרך לחזור מכאן כמטען!"
עליסה לא יכלה לראות מי יושב מעבר לחיפושית, אבל קול צרוד דיבר אחר כך. "להחליף קטרים..." אמר, ונאלץ להפסיק.
"זה נשמע כמו סוס," חשבה עליסה לעצמה. וקול קטן מאוד, קרוב לאוזנה, אמר: "את יכולה לעשות על זה בדיחה: משהו על 'גרון ניחר' ו'סוס נוחר', את יודעת."
אחר כך אמר קול עדין מאוד מרחוק: "צריך להדביק עליה תווית 'זאטוטה, לטפל בזהירות', את יודעת..."
ואחרי זה המשיכו קולות אחרים ("כמה הרבה אנשים יש בקרון!" חשבה עליסה), ואמרו: "היא צריכה להישלח בדואר, כי יש לה ראש, כמו לבול..." "היא צריכה להישלח כהודעה בטלגרף..." "היא צריכה למשוך את הרכבת בעצמה את שארית הדרך..." וכן הלאה.
אבל הג'נטלמן הלבוש בנייר לבן רכן קדימה ולחש באוזנה: "אל תשימי לב למה שכולם אומרים, יקירתי, אבל קני כרטיס הלוך ושוב בכל פעם שהרכבת עוצרת."
"ממש לא!" אמרה עליסה בחוסר סבלנות מסוים. "אני בכלל לא שייכת לנסיעה ברכבת הזאת. הייתי ביער לפני רגע, והלוואי שיכולתי לחזור לשם."
"את יכולה לעשות על זה בדיחה," אמר הקול הקטן קרוב לאוזנה: "משהו על 'ביער' ו'בעיר', את יודעת."
"אל תקניט ככה," אמרה עליסה, והביטה סביבה לשווא לראות מאיפה בא הקול; "אם אתה כל כך רוצה שיעשו בדיחה, למה אתה לא עושה אחת בעצמך?"
הקול הקטן נאנח עמוקות: הוא היה אומלל מאוד, כנראה, ועליסה הייתה אומרת משהו מרחם כדי לנחם אותו. "אילו רק היה נאנח כמו אנשים אחרים!" חשבה. אבל זו הייתה אנחה קטנה כל כך להפליא, שלא הייתה שומעת אותה בכלל, אילולא באה ממש קרוב לאוזנה. התוצאה הייתה שהיא דגדגה את אוזנה מאוד, והסיחה לגמרי את מחשבותיה מאומללותו של היצור הקטן המסכן.
"אני יודע שאת חברה," המשיך הקול הקטן; "חברה יקרה, וחברה ותיקה. ולא תפגעי בי, אף שאני חרק."
"איזה סוג של חרק?" שאלה עליסה בדאגה מסוימת. מה שבאמת רצתה לדעת היה אם הוא יכול לעקוץ או לא, אבל חשבה שזו לא תהיה שאלה מנומסת לגמרי לשאול.
"מה, אז את לא..." התחיל הקול הקטן, כשהוטבע בצווחה חדה מן הקטר, וכולם קפצו בבהלה, ועליסה ביניהם.
הסוס, שהוציא את ראשו מן החלון, הכניס אותו בשקט ואמר: "זה רק נחל שאנחנו צריכים לקפוץ מעליו." נראה שכולם הסתפקו בזה, אף שעליסה הרגישה עצבנית מעט מן הרעיון שרכבות קופצות בכלל. "אבל זה ייקח אותנו למשבצת הרביעית, זו נחמה כלשהי!" אמרה לעצמה. ברגע הבא הרגישה את הקרון מתרומם ישר לאוויר, ובבהלתה תפסה בדבר הקרוב ביותר לידה, שבמקרה היה זקנו של התיש.
* * *
אבל הזקן נראה כאילו נמס כשנגעה בו, והיא מצאה את עצמה יושבת בשקט מתחת לעץ, בזמן שהיתוש (כי זה היה החרק שדיברה איתו) התאזן על זרד ממש מעל ראשה, ונופף עליה בכנפיו.
זה בהחלט היה יתוש גדול מאוד: "בערך בגודל של תרנגולת," חשבה עליסה. ובכל זאת, לא יכלה להרגיש עצבנית ממנו, אחרי שדיברו יחד זמן רב כל כך.
"...אז את לא אוהבת את כל החרקים?" המשיך היתוש, בשקט כאילו לא קרה דבר.
"אני אוהבת אותם כשהם יכולים לדבר," אמרה עליסה. "אף אחד מהם לא מדבר, במקום שממנו אני באה."
"מאילו חרקים את שמחה, במקום שממנו את באה?" שאל היתוש.
"אני בכלל לא שמחה מחרקים," הסבירה עליסה, "כי אני די מפחדת מהם, לפחות מן הסוגים הגדולים. אבל אני יכולה להגיד לך את השמות של כמה מהם."
"כמובן שהם עונים לשמותיהם?" העיר היתוש באדישות.
"מעולם לא ראיתי אותם עושים את זה."
"מה התועלת בכך שיש להם שמות," אמר היתוש, "אם הם לא עונים להם?"
"אין להם תועלת," אמרה עליסה; "אבל זה מועיל לאנשים שנותנים להם את השמות, אני מניחה. אחרת, למה יש לדברים שמות בכלל?"
"אני לא יכול לומר," השיב היתוש. "הלאה משם, ביער שלמטה, אין להם שמות. אבל המשיכי ברשימת החרקים שלך: את מבזבזת זמן."
"טוב, יש את זבוב הסוס," התחילה עליסה, וספרה את השמות על אצבעותיה.
"בסדר," אמר היתוש: "באמצע השיח ההוא, תראי זבוב סוס־נדנדה, אם תסתכלי. הוא עשוי כולו מעץ, ומתנייד כשהוא מתנדנד מענף לענף."
"ממה הוא חי?" שאלה עליסה בסקרנות רבה.
"משרף ומנסורת," אמר היתוש. "המשיכי ברשימה."
עליסה הביטה בזבוב סוס־הנדנדה בעניין רב, והחליטה שבטח צבעו אותו מחדש זה עתה, כי נראה מבריק ודביק כל כך; ואז המשיכה.
"ויש את השפירית."
"הביטי בענף שמעל ראשך," אמר היתוש, "ושם תמצאי שפירית לוע־הארי. הגוף שלה עשוי פודינג שזיפים, הכנפיים שלה עלי צינית, והראש שלה הוא צימוק בוער בברנדי, כמו במשחק חג המולד."
"וממה היא חיה?"
"מדייסת חיטה ומפשטידות פירות," השיב היתוש; "והיא בונה את הקן שלה בקופסת מתנות של חג המולד."
"ואז יש את הפרפר," המשיכה עליסה, אחרי שהביטה היטב בחרק שראשו בוער, וחשבה לעצמה: "אני תוהה אם זו הסיבה שחרקים אוהבים כל כך לעוף אל נרות: כי הם רוצים להפוך לשפיריות לוע־הארי!"
"זוחלת לרגלייך," אמר היתוש (עליסה משכה את רגליה לאחור בבהלה מסוימת), "את יכולה לראות פרפרוסה. הכנפיים שלה הן פרוסות דקות של לחם וחמאה, הגוף שלה קרום, והראש שלה קוביית סוכר."
"וממה היא חיה?"
"מתה חלש עם שמנת."
קושי חדש עלה בראשה של עליסה. "ואם היא לא מוצאת?" הציעה.
"אז היא מתה, כמובן."
"אבל זה בטח קורה לעתים קרובות מאוד," העירה עליסה בהרהור.
"זה תמיד קורה," אמר היתוש.
אחרי זה שתקה עליסה דקה או שתיים, והרהרה. היתוש שעשע את עצמו בינתיים בזמזום סביב וסביב ראשה: לבסוף נחת שוב והעיר: "אני מניח שאת לא רוצה לאבד את השם שלך?"
"לא, באמת," אמרה עליסה, בדאגה מסוימת.
"ובכל זאת אני לא יודע," המשיך היתוש בטון אדיש: "רק תחשבי כמה נוח היה אילו הצלחת לחזור הביתה בלעדיו! למשל, אם המורה הפרטית הייתה רוצה לקרוא לך לשיעורים, היא הייתה קוראת 'בואי הנה...', ושם הייתה צריכה להפסיק, כי לא היה שם לקרוא בו, וכמובן לא היית צריכה ללכת, את יודעת."
"זה לעולם לא יעבוד, אני בטוחה," אמרה עליסה: "המורה לעולם לא הייתה חושבת לפטור אותי משיעורים בגלל זה. אם לא הייתה נזכרת בשם שלי, הייתה קוראת לי 'עלמה!' כמו המשרתים."
"טוב, אם הייתה אומרת 'עלמה' ולא אומרת שום דבר נוסף," העיר היתוש, "כמובן שהיית נעלמה מן השיעורים. זו בדיחה. הלוואי שאת היית עושה אותה."
"למה אתה רוצה שאני הייתי עושה אותה?" שאלה עליסה. "זו בדיחה גרועה מאוד."
אבל היתוש רק נאנח עמוקות, ושתי דמעות גדולות התגלגלו על לחייו.
"אתה לא צריך לעשות בדיחות," אמרה עליסה, "אם זה עושה אותך אומלל כל כך."
אז באה עוד אחת מן האנחות הקטנות והעגומות ההן, והפעם נראה שהיתוש המסכן באמת נאנח עד שנעלם, כי כשעליסה הרימה את מבטה, לא נראה דבר על הזרד, ומכיוון שהתחיל להיות לה קר מן הישיבה ללא תנועה זמן רב כל כך, קמה והמשיכה ללכת.
עד מהרה הגיעה לשדה פתוח, ויער מעברו השני: הוא נראה חשוך הרבה יותר מן היער הקודם, ועליסה הרגישה ביישנית מעט להיכנס אליו. אבל אחרי מחשבה שנייה, החליטה להמשיך: "כי אני בוודאי לא אחזור," חשבה לעצמה, וזו הייתה הדרך היחידה למשבצת השמינית.
"זה בטח היער," אמרה לעצמה בהרהור, "שבו לדברים אין שמות. אני תוהה מה יקרה לשם שלי כשאכנס? לא הייתי רוצה לאבד אותו בכלל, כי היו צריכים לתת לי אחר, וכמעט בטוח שהוא יהיה מכוער. אבל אז הכיף יהיה לנסות למצוא את היצור שקיבל את השם הישן שלי! זה בדיוק כמו המודעות, אתם יודעים, כשאנשים מאבדים כלבים: 'עונה לשם "דאש": ענד קולר נחושת'; רק תדמיינו לקרוא לכל דבר שפוגשים 'עליסה', עד שאחד מהם יענה! רק שהם לא היו עונים בכלל, אילו היו חכמים."
היא המשיכה לפטפט כך כשהגיעה ליער: הוא נראה קריר ומוצל מאוד. "טוב, בכל מקרה זו נחמה גדולה," אמרה כשצעדה מתחת לעצים, "אחרי שהיה חם כל כך, להיכנס אל ה... אל מה?" המשיכה, מופתעת למדי שלא הצליחה להיזכר במילה. "אני מתכוונת להיכנס מתחת ל... מתחת ל... מתחת לזה, אתם יודעים!" והניחה את ידה על גזע העץ. "איך הוא קורא לעצמו, אני תוהה? אני באמת מאמינה שאין לו שם; נו, בוודאי שאין!"
היא עמדה בשתיקה דקה, וחשבה: ואז התחילה פתאום שוב. "אז זה באמת קרה בסוף! ועכשיו, מי אני? אזכור, אם אוכל! אני נחושה לעשות את זה!" אבל הנחישות לא עזרה הרבה, וכל מה שהצליחה לומר, אחרי התלבטות רבה, היה: "ע', אני יודעת שזה מתחיל בע'!"
בדיוק אז עבר עופר משוטט: הוא הביט בעליסה בעיניו הגדולות והעדינות, אבל לא נראה מפוחד כלל. "בוא הנה! בוא הנה!" אמרה עליסה, והושיטה את ידה וניסתה ללטף אותו; אבל הוא רק נרתע מעט לאחור, ואז עמד והביט בה שוב.
"איך את קוראת לעצמך?" אמר העופר לבסוף. איזה קול רך ומתוק היה לו!
"הלוואי שידעתי!" חשבה עליסה המסכנה. היא ענתה, בעצב מסוים: "כלום, כרגע."
"חשבי שוב," אמר: "זה לא יספיק."
עליסה חשבה, אבל שום דבר לא יצא מזה. "בבקשה, תגיד לי איך אתה קורא לעצמך?" אמרה בביישנות. "אני חושבת שזה אולי יעזור קצת."
"אגיד לך, אם תתקדמי קצת הלאה," אמר העופר. "כאן אני לא יכול להיזכר."
אז הלכו יחד דרך היער, ועליסה כורכת את זרועותיה באהבה סביב צווארו הרך של העופר, עד שיצאו לשדה פתוח אחר, וכאן קפץ העופר פתאום באוויר, והשתחרר מזרועותיה של עליסה. "אני עופר!" קרא בקול של שמחה, "ואוי ואבוי! את ילדה של בני אדם!" מבט פתאומי של בהלה עלה בעיניו החומות והיפות, וברגע הבא כבר זינק משם במלוא המהירות.
עליסה עמדה והביטה אחריו, כמעט מוכנה לבכות מרוב צער על שאיבדה את בן לווייתה הקטן והיקר כל כך פתאום. "אבל עכשיו אני יודעת את השם שלי," אמרה, "זו נחמה כלשהי. עליסה... עליסה... לא אשכח אותו שוב. ועכשיו, אחרי איזה מן השלטים האלה אני צריכה ללכת, אני תוהה?"
זו לא הייתה שאלה קשה מאוד לענות עליה, כי הייתה רק דרך אחת דרך היער, ושני השלטים הצביעו לאורכה. "אחליט," אמרה עליסה לעצמה, "כשהדרך תתפצל והם יצביעו לכיוונים שונים."
אבל לא נראה שזה עומד לקרות. היא הלכה והלכה, דרך ארוכה, אבל בכל מקום שהדרך התפצלה היו בוודאי שני שלטים שהצביעו לאותו כיוון, אחד מסומן "לבית של טווידלדם" והשני "לביתו של טווידלדי".
"אני באמת מאמינה," אמרה עליסה לבסוף, "שהם גרים באותו בית! מוזר שלא חשבתי על זה קודם. אבל אני לא יכולה להישאר שם הרבה. רק אקפוץ ואגיד 'שלום, מה שלומכם?' ואשאל אותם את הדרך החוצה מן היער. אילו רק יכולתי להגיע למשבצת השמינית לפני שמחשיך!" אז המשיכה לשוטט, ודיברה לעצמה תוך כדי הליכה, עד שכשפנתה בפינה חדה, נתקלה בשני אנשים קטנים ושמנים, בפתאומיות כזאת שלא יכלה שלא להירתע לאחור, אבל ברגע הבא התעשתה, בטוחה שהם בטח טווידלדם וטווידלדי.