הם עמדו מתחת לעץ, כל אחד וזרועו סביב צווארו של השני, ועליסה ידעה מיד מי זה מי, כי על צווארונו של אחד היה רקום "דם", ועל של השני "די". "אני מניחה שלכל אחד מהם יש 'טווידל' מאחור על הצווארון," אמרה לעצמה.
הם עמדו דוממים כל כך שהיא שכחה לגמרי שהם חיים, ובדיוק הסתכלה מסביב לראות אם המילה 'טווידל' כתובה מאחור על כל צווארון, כשנבהלה מקול שבא מזה שסומן "דם".
"אם את חושבת שאנחנו בובות שעווה," אמר, "את צריכה לשלם, את יודעת. בובות שעווה לא נעשו כדי שיסתכלו עליהן בחינם, בשום פנים!"
"להפך," הוסיף זה שסומן "די", "אם את חושבת שאנחנו חיים, את צריכה לדבר."
"אני בטוחה שאני מצטערת מאוד," היה כל מה שעליסה הצליחה לומר; כי מילותיו של השיר הישן המשיכו לצלצל בראשה כמו תקתוק של שעון, והיא בקושי יכלה שלא לומר אותן בקול:
"טווידלדם וטווידלדי
החליטו לצאת לקרב;
כי טווידלדם אמר שטווידלדי
את הרעשן החדש שלו החריב.
ואז ירד עורב מפלצתי,
שחור כמו חבית זפת;
ושני הגיבורים נבהלו כל כך,
ששכחו את הריב בבת אחת."
"אני יודע על מה את חושבת," אמר טווידלדם: "אבל זה לא כך, בשום פנים."
"להפך," המשיך טווידלדי, "אם זה היה כך, זה היה יכול להיות; ואילו זה היה כך, זה היה; אבל מכיוון שזה לא, זה לא. זו לוגיקה."
"חשבתי," אמרה עליסה בנימוס רב, "מהי הדרך הטובה ביותר לצאת מן היער הזה: נעשה חשוך כל כך. תגידו לי, בבקשה?"
אבל האנשים הקטנים רק הביטו זה בזה וחייכו חיוך רחב.
הם נראו בדיוק כמו זוג תלמידים גדולים, עד שעליסה לא יכלה שלא להצביע באצבעה על טווידלדם ולומר: "תלמיד ראשון!"
"בשום פנים!" קרא טווידלדם בזריזות, וסגר שוב את פיו בנקישה.
"התלמיד הבא!" אמרה עליסה, ועברה לטווידלדי, אף שהייתה בטוחה לגמרי שהוא רק יצעק "להפך!" וכך עשה.
"טעית!" קרא טווידלדם. "הדבר הראשון בביקור הוא לומר 'מה שלומכם?' וללחוץ ידיים!" וכאן חיבקו שני האחים זה את זה, ואז הושיטו את שתי הידיים החופשיות, ללחוץ את ידה.
עליסה לא רצתה ללחוץ את ידו של אף אחד מהם ראשון, מפחד לפגוע ברגשותיו של השני; אז, כדרך הטובה ביותר לצאת מן הקושי, אחזה בשתי הידיים בבת אחת: וברגע הבא הם רקדו במעגל. זה נראה טבעי לגמרי (כך זכרה אחר כך), והיא אפילו לא הופתעה לשמוע מוזיקה מתנגנת: נראה שהיא באה מן העץ שמתחתיו רקדו, ונעשתה (ככל שהצליחה להבין) על ידי ענפים שהתחככו זה בזה, כמו כינורות וקשתות.
"אבל זה בהחלט היה מצחיק," (אמרה עליסה אחר כך, כשסיפרה לאחותה את כל הסיפור), "למצוא את עצמי שרה 'סביב סביב שיח התות'. אני לא יודעת מתי התחלתי, אבל איכשהו הרגשתי כאילו אני שרה את זה זמן רב מאוד, מאוד!"
שני הרקדנים האחרים היו שמנים, ועד מהרה נגמרה להם הנשימה. "ארבעה סיבובים מספיקים לריקוד אחד," התנשם טווידלדם, והם הפסיקו לרקוד בפתאומיות כמו שהתחילו: המוזיקה פסקה באותו רגע.
אז הם עזבו את ידיה של עליסה, ועמדו והביטו בה דקה: השתררה שתיקה מביכה למדי, כי עליסה לא ידעה איך להתחיל שיחה עם אנשים שזה עתה רקדה איתם. "לא יתאים לומר 'מה שלומכם?' עכשיו," אמרה לעצמה: "נראה שעברנו את השלב הזה, איכשהו!"
"אני מקווה שאתם לא עייפים מאוד?" אמרה לבסוף.
"בשום פנים. ותודה רבה ששאלת," אמר טווידלדם.
"אסיר תודה!" הוסיף טווידלדי. "את אוהבת שירה?"
"כ־כן, די, קצת שירה," אמרה עליסה בספק. "תגידו לי איזו דרך יוצאת מן היער?"
"מה אדקלם לה?" אמר טווידלדי, והביט בטווידלדם בעיניים גדולות וחגיגיות, בלי לשים לב לשאלתה של עליסה.
"'הסוס־ים והנגר' הוא הארוך ביותר," השיב טווידלדם, וחיבק את אחיו בחיבה.
טווידלדי התחיל מיד:
"השמש זרחה..."
כאן העזה עליסה להפריע לו. "אם הוא ארוך מאוד," אמרה, בנימוס ככל שיכלה, "תגיד לי בבקשה קודם איזו דרך..."
טווידלדי חייך בעדינות, והתחיל שוב:
"השמש זרחה על הים,
זרחה בכל כוחה:
עשתה כל מה שיכלה
שהגלים יבריקו ברווחה;
וזה היה מוזר, כי זו הייתה
שעת חצות, שעת מנוחה.
הירח זרח בזעף,
כי חשב שאין לשמש עסק
להישאר שם בשמיים
אחרי שהיום כבר נפסק:
"זו חוצפה," אמר בכעס,
"לבוא ולקלקל את המשחק!"
הים היה רטוב כמו ים,
והחול יבש כמו חול.
ענן אי אפשר היה לראות, כי
בשמיים לא היה ענן כלל:
שום ציפור לא עפה מעל,
לא הייתה ציפור לעוף בכלל.
הסוס־ים והנגר
טיילו לאורך החוף;
הם בכו מרה לראות
חול רב כל כך, בלי סוף:
"אילו רק פינו אותו," אמרו,
"זה היה פשוט יופי!"
"אילו שבע משרתות עם שבעה סחבות
טאטאו חצי שנה,
אתה חושב," שאל הסוס־ים,
"שכל החול יתפנה?"
"אני בספק," אמר הנגר,
ובכה במרירות רבה.
"הו צדפות, בואו לטייל!"
הפציר הסוס־ים.
"טיול נעים, שיחה נעימה,
לאורך שפת המים:
אבל לא יותר מארבע,
כי לשנינו רק ארבע ידיים."
הצדפה הזקנה הביטה בו,
אבל לא אמרה דבר:
הצדפה הזקנה קרצה בעין,
והניעה את ראשה הכבד בצער,
כלומר שאינה מתכוונת
לעזוב את מצע הצדפות ולעבור.
אבל ארבע צדפות צעירות מיהרו,
להוטות לחגיגה:
מעיליהן מוברשים, פניהן רחוצות,
נעליהן מצוחצחות כהלכה;
וזה היה מוזר, כי, אתם יודעים,
לא הייתה להן אף רגל אחת לרפואה.
ארבע צדפות אחרות באו אחריהן,
ועוד ארבע, ועוד;
ובהמון הן באו לבסוף,
עוד ועוד ועוד ועוד:
כולן מדלגות בגלים המקציפים,
ומטפסות לחוף בלי לעמוד.
הסוס־ים והנגר
הלכו קילומטר, אולי יותר,
ואז נחו על סלע
נמוך בדיוק כשר:
וכל הצדפות הקטנות עמדו
וחיכו בשורה, בסדר.
"הגיעה העת," אמר הסוס־ים,
"לדבר על דברים רבים:
על נעליים, וספינות, ושעוות חותם,
על כרובים ועל מלכים,
ולמה הים רותח וחם,
ואם יש כנפיים לחזירים."
"אבל רגע," קראו הצדפות,
"לפני שנתחיל לשוחח;
כי לכמה מאיתנו אין נשימה,
וכולנו שמנות, בלי ויכוח!"
"אין שום חיפזון!" אמר הנגר.
הן הודו לו מאוד, בשמחה.
"כיכר לחם," אמר הסוס־ים,
"זה מה שחשוב מכול:
וגם פלפל וחומץ
טובים מאוד, אין מה לשאול;
ועכשיו, צדפות יקרות, אם אתן מוכנות,
אפשר להתחיל לאכול."
"אבל לא אותנו!" קראו הצדפות,
והכחילו מעט מפחד,
"אחרי טוב לב כזה, זה יהיה
מעשה עגום ומפחיד!"
"הלילה יפה," אמר הסוס־ים,
"אתן אוהבות את הנוף הנחמד?"
"כמה נחמד מצדכן שבאתן!
ואתן כל כך טעימות!"
הנגר לא אמר דבר מלבד:
"חתוך לנו עוד פרוסות:
הלוואי שלא היית חירש כל כך;
ביקשתי כבר שתי פעמים שלמות!"
"זה נראה כמו בושה," אמר הסוס־ים,
"לעשות להן תעלול,
אחרי שהבאנו אותן כל כך רחוק,
והרצנו אותן בלי לחמול!"
הנגר לא אמר דבר מלבד:
"החמאה מרוחה עבה מדי, בלי שום גבול!"
"אני בוכה עליכן," אמר הסוס־ים,
"אני משתתף בצערכן."
ביבבות ובדמעות מיין
את הגדולות שבהן,
כשהוא מחזיק את מטפחת הכיס
לפני עיניו הזולגות, מסתיר אותן.
"הו צדפות," אמר הנגר,
"היה לכן טיול נחמד!
נחזור הביתה בריצה?"
אבל אף אחת לא ענתה, אף לא אחת;
וזה בקושי היה מוזר, כי
הם אכלו את כולן, עד האחרונה בהחלט."
"אני הכי אוהבת את הסוס־ים," אמרה עליסה: "כי אתם מבינים, היה לו קצת צער על הצדפות המסכנות."
"אבל הוא אכל יותר מן הנגר," אמר טווידלדי. "את מבינה, הוא החזיק את המטפחת שלו לפניו, כדי שהנגר לא יוכל לספור כמה לקח: להפך."
"זה היה נבזי!" אמרה עליסה בזעם. "אז אני הכי אוהבת את הנגר, אם הוא לא אכל כמו הסוס־ים."
"אבל הוא אכל כמה שהצליח להשיג," אמר טווידלדם.
זו הייתה חידה. אחרי הפסקה התחילה עליסה: "טוב! שניהם היו דמויות לא נעימות מאוד..." כאן עצרה את עצמה בבהלה מסוימת, כששמעה משהו שנשמע לה כמו נשיפות של קטר קיטור גדול ביער הסמוך, אף שחששה שסביר יותר שזו חיית פרא. "יש כאן אריות או נמרים?" שאלה בביישנות.
"זה רק המלך האדום נוחר," אמר טווידלדי.
"בואי להסתכל עליו!" קראו האחים, וכל אחד לקח יד אחת של עליסה, והובילו אותה למקום שבו ישן המלך.
"הוא לא מראה נהדר?" אמר טווידלדם.
עליסה לא יכלה לומר ביושר שכן. הוא חבש כובע לילה אדום וגבוה, עם ציצית, ושכב מקומט במעין ערמה מבולגנת, ונחר בקול, "נחר עד שכמעט נפל לו הראש!" כפי שהעיר טווידלדם.
"אני חוששת שהוא יצטנן כשהוא שוכב על הדשא הלח," אמרה עליסה, שהייתה ילדה מתחשבת מאוד.
"הוא חולם עכשיו," אמר טווידלדי: "ועל מה את חושבת שהוא חולם?"
עליסה אמרה: "אף אחד לא יכול לנחש את זה."
"נו, עלייך!" קרא טווידלדי, ומחא כפיים בניצחון. "ואילו הפסיק לחלום עלייך, איפה את חושבת שהיית?"
"איפה שאני עכשיו, כמובן," אמרה עליסה.
"לא את!" השיב טווידלדי בבוז. "לא היית בשום מקום. הרי את רק מין דבר בחלום שלו!"
"אילו המלך ההוא היה מתעורר," הוסיף טווידלדם, "היית כבה, פוף!, בדיוק כמו נר!"
"לא הייתי!" קראה עליסה בזעם. "וחוץ מזה, אם אני רק מין דבר בחלום שלו, מה אתם, הייתי רוצה לדעת?"
"כנ"ל," אמר טווידלדם.
"כנ"ל, כנ"ל," קרא טווידלדי.
הוא צעק את זה בקול רם כל כך שעליסה לא יכלה שלא לומר: "שקט! אתה תעיר אותו, אני חוששת, אם תעשה רעש כזה."
"נו, אין טעם שתדברי על להעיר אותו," אמר טווידלדם, "כשאת רק אחד הדברים בחלום שלו. את יודעת טוב מאוד שאת לא אמיתית."
"אני אמיתית!" אמרה עליסה והתחילה לבכות.
"לא תעשי את עצמך אמיתית יותר אף במעט בבכי," העיר טווידלדי: "אין על מה לבכות."
"אילו לא הייתי אמיתית," אמרה עליסה, חציה צוחקת מבעד לדמעות, כי הכול נראה מגוחך כל כך, "לא הייתי יכולה לבכות."
"אני מקווה שאת לא מניחה שאלה דמעות אמיתיות?" קטע טווידלדם בטון של בוז גדול.
"אני יודעת שהם מדברים שטויות," חשבה עליסה לעצמה: "וטיפשי לבכות בגלל זה." אז ניגבה את דמעותיה, והמשיכה בעליזות ככל שיכלה. "בכל מקרה מוטב שאצא מן היער, כי באמת נעשה חשוך מאוד. אתם חושבים שירד גשם?"
טווידלדם פרש מטרייה גדולה מעליו ומעל אחיו, והביט למעלה לתוכה. "לא, אני לא חושב שירד," אמר: "לפחות לא כאן מתחת. בשום פנים."
"אבל אולי ירד גשם בחוץ?"
"אולי, אם הוא ירצה," אמר טווידלדי: "אין לנו התנגדות. להפך."
"יצורים אנוכיים!" חשבה עליסה, והיא בדיוק עמדה לומר "לילה טוב" ולעזוב אותם, כשטווידלדם זינק מתחת למטרייה ותפס אותה בפרק היד.
"את רואה את זה?" אמר, בקול חנוק מתשוקה, ועיניו גדלו והצהיבו בבת אחת, כשהצביע באצבע רועדת על דבר לבן קטן ששכב מתחת לעץ.
"זה רק רעשן," אמרה עליסה, אחרי בדיקה זהירה של הדבר הלבן הקטן. "לא נחש רעשן, אתה יודע," הוסיפה בחיפזון, כי חשבה שהוא מפוחד: "רק רעשן ישן, ישן לגמרי ושבור."
"ידעתי שזה הוא!" קרא טווידלדם, והתחיל לרקוע בפראות ולתלוש את שערו. "הוא מקולקל, כמובן!" כאן הביט בטווידלדי, שמיד התיישב על הקרקע וניסה להסתתר מתחת למטרייה.
עליסה הניחה את ידה על זרועו, ואמרה בטון מרגיע: "אתה לא צריך לכעוס כל כך בגלל רעשן ישן."
"אבל הוא לא ישן!" קרא טווידלדם, בזעם גדול מתמיד. "הוא חדש, אני אומר לך; קניתי אותו אתמול; הרעשן החדש והיפה שלי!" וקולו עלה לצרחה של ממש.
כל הזמן הזה ניסה טווידלדי כמיטב יכולתו לקפל את המטרייה, ואת עצמו בתוכה: וזה היה דבר יוצא דופן כל כך לעשות, שהסיח לגמרי את תשומת ליבה של עליסה מן האח הכועס. אבל הוא לא הצליח לגמרי, וזה נגמר בכך שהתגלגל, כרוך בתוך המטרייה, ורק ראשו בחוץ: ושם שכב, פותח וסוגר את פיו ואת עיניו הגדולות, "נראה יותר כמו דג מכל דבר אחר," חשבה עליסה.
"כמובן שאתה מסכים לצאת לקרב?" אמר טווידלדם בטון רגוע יותר.
"אני מניח," השיב השני בזעף, כשזחל מתוך המטרייה: "רק שהיא צריכה לעזור לנו להתלבש, אתה יודע."
אז שני האחים הלכו יד ביד אל תוך היער, וחזרו בתוך דקה עם זרועות מלאות דברים, כמו כריות ארוכות, שמיכות, שטיחי אח, מפות שולחן, מכסי צלחות ודליי פחם. "אני מקווה שאת טובה בהצמדת סיכות ובקשירת חוטים?" העיר טווידלדם. "כל אחד מן הדברים האלה צריך להילבש, איכשהו."
עליסה אמרה אחר כך שמעולם בחייה לא ראתה מהומה כזאת על שום דבר: הדרך שבה השניים האלה התרוצצו, וכמות הדברים שלבשו, והטרחה שגרמו לה בקשירת חוטים ובכפתור כפתורים. "באמת, עד שיהיו מוכנים, הם ייראו יותר כמו צרורות של בגדים ישנים מכל דבר אחר!" אמרה לעצמה, כשסידרה כרית ארוכה סביב צווארו של טווידלדי, "כדי שלא יכרתו לו את הראש," כפי שאמר.
"את יודעת," הוסיף ברצינות רבה, "זה אחד הדברים הרציניים ביותר שיכולים לקרות למישהו בקרב: שיכרתו לו את הראש."
עליסה צחקה בקול: אבל הצליחה להפוך את זה לשיעול, מפחד לפגוע ברגשותיו.
"אני נראה חיוור מאוד?" אמר טווידלדם, כשניגש כדי שיקשרו לו את הקסדה. (הוא קרא לזה קסדה, אף שזה בהחלט נראה הרבה יותר כמו סיר.)
"נו, כן, קצת," השיבה עליסה בעדינות.
"אני אמיץ מאוד בדרך כלל," המשיך בקול נמוך: "רק שהיום במקרה כואב לי הראש."
"ולי כואבת השן!" אמר טווידלדי, ששמע את ההערה. "מצבי הרבה יותר גרוע משלך!"
"אז מוטב שלא תילחמו היום," אמרה עליסה, וחשבה שזו הזדמנות טובה לעשות שלום.
"אנחנו חייבים להילחם קצת, אבל לא אכפת לי שזה לא יימשך הרבה," אמר טווידלדם. "מה השעה עכשיו?"
טווידלדי הביט בשעונו, ואמר: "ארבע וחצי."
"בוא נילחם עד שש, ואז נאכל ארוחת ערב," אמר טווידלדם.
"טוב מאוד," אמר השני, בעצב מסוים: "והיא יכולה להסתכל עלינו; רק מוטב שלא תתקרבי יותר מדי," הוסיף: "אני בדרך כלל מכה בכל מה שאני רואה, כשאני ממש מתלהב."
"ואני מכה בכל מה שבהישג ידי," קרא טווידלדם, "בין אם אני רואה אותו ובין אם לא!"
עליסה צחקה. "אז אתה בטח מכה בעצים לעתים קרובות למדי, אני חושבת," אמרה.
טווידלדם הביט סביבו בחיוך מרוצה. "אני לא מניח," אמר, "שיישאר עץ עומד, בכל המרחב מסביב, עד שנגמור!"
"והכול בגלל רעשן!" אמרה עליסה, שעדיין קיוותה לגרום להם להתבייש מעט על שהם נלחמים על דבר פעוט כזה.
"זה לא היה מפריע לי כל כך," אמר טווידלדם, "אילו הוא לא היה חדש."
"הלוואי שהעורב המפלצתי יבוא!" חשבה עליסה.
"יש רק חרב אחת, אתה יודע," אמר טווידלדם לאחיו: "אבל אתה יכול לקחת את המטרייה, היא חדה בדיוק באותה מידה. רק שאנחנו חייבים להתחיל מהר. נעשה חשוך ככל שאפשר."
"ועוד יותר," אמר טווידלדי.
נעשה חשוך בפתאומיות כזאת שעליסה חשבה שבטח מתקרבת סופת רעמים. "איזה ענן שחור וסמיך!" אמרה. "וכמה מהר הוא בא! נו, אני באמת מאמינה שיש לו כנפיים!"
"זה העורב!" קרא טווידלדם בקול צווחני של בהלה: ושני האחים נמלטו ונעלמו מן העין ברגע.
עליסה רצה קצת לתוך היער, ועצרה מתחת לעץ גדול. "הוא לעולם לא יוכל להגיע אליי כאן," חשבה: "הוא גדול מדי מכדי להידחק בין העצים. אבל הלוואי שלא היה מנפנף בכנפיו כך; זה עושה ממש סופה ביער. הנה צעיף של מישהו מתעופף!"