היא תפסה את הצעיף בעודה מדברת, והביטה סביבה לחפש את בעליו: ברגע הבא הגיעה המלכה הלבנה בריצה פרועה דרך היער, ושתי זרועותיה פרושות לרווחה, כאילו היא עפה, ועליסה ניגשה אליה בנימוס רב עם הצעיף.
"אני שמחה מאוד שבמקרה הייתי בדרך," אמרה עליסה, כשעזרה לה ללבוש שוב את הצעיף.
המלכה הלבנה רק הביטה בה בדרך חסרת אונים ומבוהלת, והמשיכה לחזור בלחישה לעצמה על משהו שנשמע כמו "לחם וחמאה, לחם וחמאה", ועליסה הרגישה שאם תהיה שיחה בכלל, היא תצטרך לנהל אותה בעצמה. אז התחילה בביישנות מסוימת: "האם יש לי הכבוד לכבד את המלכה הלבנה בשיחה?"
"ובכן, כן, אם את קוראת לזה לכבד," אמרה המלכה. "זה בכלל לא מה שאני מבינה בכיבוד."
עליסה חשבה שלא יתאים להתווכח ממש בתחילת שיחתן, אז חייכה ואמרה: "אם הוד מלכותך רק תגיד לי מה הדרך הנכונה להתחיל, אעשה זאת כמיטב יכולתי."
"אבל אני לא רוצה שזה ייעשה בכלל!" נאנקה המלכה המסכנה. "אני מכבדת את עצמי כבר שעתיים, ושום דבר לא נקי!"
היה טוב הרבה יותר, כך נראה לעליסה, אילו השיגה מישהו אחר שילביש אותה, כי הייתה מרושלת נורא. "כל דבר עקום," חשבה עליסה לעצמה, "והיא כולה סיכות! אפשר ליישר לך את הצעיף?" הוסיפה בקול.
"אני לא יודעת מה יש לו!" אמרה המלכה בקול עגום. "הוא במצב רוח רע, אני חושבת. הצמדתי אותו כאן, והצמדתי אותו שם, אבל אי אפשר לרצות אותו!"
"הוא לא יכול לשבת ישר, את יודעת, אם מצמידים אותו כולו לצד אחד," אמרה עליסה, כשסידרה אותו לה בעדינות; "ואוי ואבוי, באיזה מצב השיער שלך!"
"המברשת הסתבכה בו!" אמרה המלכה באנחה. "ואת המסרק איבדתי אתמול."
עליסה שחררה בזהירות את המברשת, ועשתה כמיטב יכולתה לסדר את השיער. "נו, את נראית הרבה יותר טוב עכשיו!" אמרה, אחרי ששינתה את מקומן של רוב הסיכות. "אבל באמת היית צריכה משרתת אישית!"
"אני בטוחה שאקח אותך בשמחה!" אמרה המלכה. "שני פני לשבוע, וריבה כל יום אחר."
עליסה לא יכלה שלא לצחוק, כשאמרה: "אני לא רוצה שתשכרי אותי; ואני לא אוהבת ריבה."
"זו ריבה טובה מאוד," אמרה המלכה.
"טוב, בכל מקרה אני לא רוצה ריבה היום."
"לא היית יכולה לקבל אותה גם אילו רצית," אמרה המלכה. "הכלל הוא ריבה מחר וריבה אתמול, אבל אף פעם לא ריבה היום."
"מתישהו זה חייב להגיע ל'ריבה היום'," התנגדה עליסה.
"לא, זה לא יכול," אמרה המלכה. "זו ריבה כל יום אחר: והיום הוא לא יום אחר, את יודעת."
"אני לא מבינה אותך," אמרה עליסה. "זה מבלבל נורא!"
"זו התוצאה של לחיות אחורה," אמרה המלכה בטוב לב: "זה תמיד גורם קצת סחרחורת בהתחלה..."
"לחיות אחורה!" חזרה עליסה בתדהמה גדולה. "מעולם לא שמעתי על דבר כזה!"
"...אבל יש בזה יתרון גדול אחד, שהזיכרון עובד לשני הכיוונים."
"אני בטוחה שהזיכרון שלי עובד רק לכיוון אחד," העירה עליסה. "אני לא יכולה לזכור דברים לפני שהם קורים."
"זה זיכרון עלוב, שעובד רק אחורה," העירה המלכה.
"באילו דברים את זוכרת הכי טוב?" העזה עליסה לשאול.
"הו, בדברים שקרו בעוד שבועיים," השיבה המלכה בטון אדיש. "למשל, עכשיו," המשיכה, כשהדביקה פלסטר גדול על אצבעה בזמן שדיברה, "יש את השליח של המלך. הוא בכלא עכשיו, נענש: והמשפט אפילו לא מתחיל עד יום רביעי הבא: וכמובן הפשע בא אחרון מכולם."
"ואם הוא לעולם לא יבצע את הפשע?" אמרה עליסה.
"זה יהיה הרבה יותר טוב, לא?" אמרה המלכה, כשקשרה את הפלסטר סביב אצבעה בפיסת סרט.
עליסה הרגישה שאי אפשר להכחיש זאת. "כמובן שזה יהיה יותר טוב," אמרה: "אבל לא יהיה יותר טוב שהוא נענש."
"בזה את טועה, בכל מקרה," אמרה המלכה: "נענשת פעם?"
"רק על מעשים רעים," אמרה עליסה.
"ויצאת מזה טובה יותר, אני יודעת!" אמרה המלכה בניצחון.
"כן, אבל אז עשיתי את הדברים שעליהם נענשתי," אמרה עליסה: "זה כל ההבדל."
"אבל אילו לא עשית אותם," אמרה המלכה, "זה היה עוד יותר טוב; טוב יותר, וטוב יותר, וטוב יותר!" קולה עלה בכל "טוב יותר", עד שלבסוף הגיע ממש לצפצוף.
עליסה בדיוק התחילה לומר "יש כאן טעות איפשהו..." כשהמלכה התחילה לצרוח בקול רם כל כך שנאלצה להשאיר את המשפט לא גמור. "או, או, או!" צעקה המלכה, ונענעה את ידה כאילו רצתה לנער אותה ממנה. "האצבע שלי מדממת! או, או, או, או!"
צרחותיה היו דומות כל כך לשריקה של קטר קיטור, שעליסה נאלצה להחזיק את שתי ידיה על אוזניה.
"מה קרה?" אמרה, ברגע שהייתה הזדמנות שישמעו אותה. "דקרת את האצבע?"
"עוד לא דקרתי אותה," אמרה המלכה, "אבל בקרוב אדקור... או, או, או!"
"מתי את מצפה לעשות את זה?" שאלה עליסה, ומאוד התחשק לה לצחוק.
"כשאצמיד שוב את הצעיף," נאנקה המלכה המסכנה: "הסיכה תיפתח מיד. או, או!" כשאמרה את המילים נפתחה הסיכה בבת אחת, והמלכה תפסה בה בפראות, וניסתה לסגור אותה שוב.
"זהירות!" קראה עליסה. "את מחזיקה אותה עקום לגמרי!" והיא ניסתה לתפוס את הסיכה; אבל היה מאוחר מדי: המחט החליקה, והמלכה דקרה את אצבעה.
"זה מסביר את הדימום, את מבינה," אמרה לעליסה בחיוך. "עכשיו את מבינה איך דברים קורים כאן."
"אבל למה את לא צורחת עכשיו?" שאלה עליסה, והחזיקה את ידיה מוכנות לשים שוב על אוזניה.
"נו, כבר צרחתי את כל הצרחות," אמרה המלכה. "מה הטעם לעבור את כל זה שוב?"
בינתיים התחיל להאיר. "העורב כנראה עף משם, אני חושבת," אמרה עליסה: "אני שמחה כל כך שהוא הלך. חשבתי שזה הלילה שיורד."
"הלוואי שהייתי מצליחה לשמוח!" אמרה המלכה. "רק שאני אף פעם לא זוכרת את הכלל. את בטח מאושרת מאוד, לגור ביער הזה, ולשמוח מתי שאת רוצה!"
"רק שבודד כל כך כאן!" אמרה עליסה בקול עגום; ולמחשבה על בדידותה התגלגלו שתי דמעות גדולות על לחייה.
"הו, אל תמשיכי ככה!" קראה המלכה המסכנה, ופכרה את ידיה בייאוש. "תחשבי איזו ילדה גדולה את. תחשבי כמה דרך עשית היום. תחשבי מה השעה. תחשבי על כל דבר, רק אל תבכי!"
עליסה לא יכלה שלא לצחוק על זה, אפילו באמצע דמעותיה. "אפשר להימנע מבכי בכך שחושבים על דברים?" שאלה.
"כך עושים את זה," אמרה המלכה בהחלטיות רבה: "אף אחד לא יכול לעשות שני דברים בבת אחת, את יודעת. בואי נחשוב על הגיל שלך בתור התחלה: בת כמה את?"
"אני בת שבע וחצי בדיוק."
"את לא צריכה לומר 'בדיוקית'," העירה המלכה: "אני יכולה להאמין לזה גם בלי זה. עכשיו אתן לך משהו להאמין בו. אני בת מאה ואחת בדיוק, חמישה חודשים ויום."
"אני לא יכולה להאמין לזה!" אמרה עליסה.
"את לא יכולה?" אמרה המלכה בטון מרחם. "נסי שוב: קחי נשימה ארוכה, ועצמי את העיניים."
עליסה צחקה. "אין טעם לנסות," אמרה: "אי אפשר להאמין בדברים בלתי אפשריים."
"אני מעזה לומר שלא היה לך הרבה תרגול," אמרה המלכה. "כשהייתי בגילך, תמיד עשיתי את זה חצי שעה ביום. הרי לפעמים האמנתי בשישה דברים בלתי אפשריים לפני ארוחת הבוקר. הנה הצעיף שוב!"
הסיכה נפתחה בזמן שדיברה, ומשב רוח פתאומי העיף את צעיף המלכה מעבר לנחל קטן. המלכה פרשה שוב את זרועותיה, ועפה אחריו, והפעם הצליחה לתפוס אותו בעצמה. "תפסתי אותו!" קראה בטון של ניצחון. "עכשיו תראי אותי מצמידה אותו שוב, לבד לגמרי!"
"אז אני מקווה שהאצבע שלך טובה יותר עכשיו?" אמרה עליסה בנימוס רב, כשחצתה את הנחל הקטן אחרי המלכה.
* * *
"הו, הרבה יותר טובה!" קראה המלכה, וקולה עלה לצפצוף בעודה ממשיכה. "הרבה יותר טו־ובה! טו־ובה! טו־ו־ו־ובה! מֶה־ה־ה!" המילה האחרונה הסתיימה בפעייה ארוכה, דומה כל כך לכבשה שעליסה ממש נבהלה.
היא הביטה במלכה, שנראתה כאילו עטפה את עצמה פתאום בצמר. עליסה שפשפה את עיניה, והביטה שוב. היא לא הצליחה להבין מה קרה בכלל. האם היא בחנות? והאם זו באמת... האם זו באמת כבשה שיושבת בצד השני של הדלפק? ככל ששפשפה, לא הצליחה להבין יותר מזה: היא הייתה בחנות קטנה וחשוכה, נשענת במרפקיה על הדלפק, ומולה ישבה כבשה זקנה בכורסה וסרגה, ומפעם לפעם הפסיקה כדי להביט בה דרך זוג משקפיים גדולים.
"מה את רוצה לקנות?" אמרה הכבשה לבסוף, והרימה את מבטה לרגע מן הסריגה.
"אני עוד לא יודעת בדיוק," אמרה עליסה בעדינות רבה. "הייתי רוצה להסתכל מסביב קודם, אם אפשר."
"את יכולה להסתכל לפנייך, ולשני הצדדים, אם את רוצה," אמרה הכבשה: "אבל את לא יכולה להסתכל מסביב, אלא אם יש לך עיניים בעורף."
אבל אלה, כפי שקרה, לא היו לעליסה: אז הסתפקה בכך שהסתובבה, והביטה במדפים כשהגיעה אליהם.
החנות נראתה מלאה כל מיני דברים מוזרים; אבל החלק המשונה ביותר היה שבכל פעם שהביטה בתשומת לב באיזה מדף, כדי להבין בדיוק מה יש עליו, המדף הזה היה תמיד ריק לגמרי: אף שהמדפים האחרים סביבו היו עמוסים ככל שיכלו להכיל.
"הדברים פשוט זורמים כאן!" אמרה לבסוף בטון מתלונן, אחרי שבילתה דקה בערך ברדיפה לשווא אחרי דבר גדול ומבריק, שנראה לפעמים כמו בובה ולפעמים כמו קופסת תפירה, ותמיד היה במדף שמעל זה שבו הביטה. "והדבר הזה הכי מרגיז מכולם; אבל אגיד לך מה," הוסיפה, כשמחשבה פתאומית עלתה בדעתה, "אעקוב אחריו עד המדף העליון ביותר. יהיה לו קשה לעבור דרך התקרה, אני מצפה!"
אבל גם התוכנית הזאת נכשלה: ה"דבר" עבר דרך התקרה בשקט גמור, כאילו היה רגיל לזה לגמרי.
"את ילדה או סביבון?" אמרה הכבשה, כשלקחה זוג מסרגות נוסף. "תעשי לי סחרחורת בקרוב, אם תמשיכי להסתובב ככה." היא עבדה עכשיו עם ארבעה עשר זוגות בבת אחת, ועליסה לא יכלה שלא להביט בה בתדהמה גדולה.
"איך היא יכולה לסרוג עם כל כך הרבה?" חשבה הילדה הנבוכה לעצמה. "היא נעשית יותר ויותר דומה לדורבן בכל דקה!"
"את יודעת לחתור?" שאלה הכבשה, והושיטה לה זוג מסרגות בעודה מדברת.
"כן, קצת, אבל לא ביבשה, ולא במסרגות..." התחילה עליסה לומר, כשפתאום הפכו המסרגות למשוטים בידיה, והיא מצאה שהן בסירה קטנה, גולשות בין גדות: אז לא נשאר דבר מלבד לעשות כמיטב יכולתה.
"נוצה!" קראה הכבשה, כשלקחה זוג מסרגות נוסף.
זה לא נשמע כמו הערה שצריכה תשובה, אז עליסה לא אמרה דבר, אלא חתרה. היה משהו מוזר מאוד במים, חשבה, כי מפעם לפעם נתקעו בהם המשוטים, ובקושי יצאו שוב.
"נוצה! נוצה!" קראה הכבשה שוב, ולקחה עוד מסרגות. "את תתפסי סרטן עוד רגע."
"סרטן קטן ויקר!" חשבה עליסה. "הייתי רוצה את זה."
"לא שמעת אותי אומרת 'נוצה'?" קראה הכבשה בכעס, ולקחה צרור שלם של מסרגות.
"בטח ששמעתי," אמרה עליסה: "אמרת את זה הרבה פעמים, ובקול רם מאוד. בבקשה, איפה הסרטנים?"
"במים, כמובן!" אמרה הכבשה, ותקעה כמה מן המסרגות בשערה, כי ידיה היו מלאות. "נוצה, אני אומרת!"
"למה את אומרת 'נוצה' כל כך הרבה?" שאלה עליסה לבסוף, מרוגזת למדי. "אני לא ציפור!"
"את כן," אמרה הכבשה: "את אווזה קטנה."
זה העליב את עליסה מעט, אז לא הייתה שיחה דקה או שתיים, בזמן שהסירה גלשה בעדינות הלאה, לפעמים בין ערוגות של צמחי מים (שגרמו למשוטים להיתקע במים, גרוע מתמיד), ולפעמים מתחת לעצים, אבל תמיד עם אותן גדות נהר גבוהות זועפות מעל ראשיהן.
"הו, בבקשה! יש שם קני סוף ריחניים!" קראה עליסה בהתפרצות פתאומית של עונג. "באמת יש, ויפים כל כך!"
"את לא צריכה להגיד לי 'בבקשה' עליהם," אמרה הכבשה, בלי להרים את עיניה מן הסריגה: "לא אני שמתי אותם שם, ואני לא הולכת להוריד אותם."
"לא, אבל התכוונתי... בבקשה, אפשר לחכות ולקטוף כמה?" הפצירה עליסה. "אם לא אכפת לך לעצור את הסירה לדקה."
"איך אני אמורה לעצור אותה?" אמרה הכבשה. "אם תפסיקי לחתור, היא תעצור מעצמה."
אז הניחו לסירה להיסחף במורד הזרם כרצונה, עד שגלשה בעדינות בין קני הסוף המתנופפים. ואז הופשלו השרוולים הקטנים בזהירות, והזרועות הקטנות נטבלו עד המרפק כדי לתפוס את הקנים נמוך מאוד לפני שישברו אותם; ולזמן מה שכחה עליסה לגמרי את הכבשה ואת הסריגה, כשהתכופפה מעל דופן הסירה, ורק קצות שערה הסבוך נטבלים במים, ובעיניים בורקות ולהוטות תפסה אגודה אחר אגודה של קני הסוף הריחניים והמקסימים.
"אני רק מקווה שהסירה לא תתהפך!" אמרה לעצמה. "הו, איזה יפה! רק שלא הגעתי אליו." וזה בהחלט נראה מעט מרגיז ("כמעט כאילו זה קרה בכוונה," חשבה) שאף שהצליחה לקטוף הרבה קנים יפים כשהסירה גלשה, תמיד היה אחד יפה יותר שלא יכלה להגיע אליו.
"היפים ביותר תמיד רחוקים יותר!" אמרה לבסוף, באנחה על עקשנותם של הקנים לצמוח רחוק כל כך, כשטיפסה חזרה למקומה, בלחיים סמוקות ובשיער ובידיים נוטפים, והתחילה לסדר את האוצרות שמצאה.
מה היה אכפת לה ברגע ההוא שהקנים התחילו לנבול, ולאבד את כל ריחם ויופיים, מן הרגע שקטפה אותם? אפילו קני סוף ריחניים אמיתיים, אתם יודעים, מחזיקים מעמד רק זמן קצר מאוד; ואלה, שהיו קני חלום, נמסו כמעט כמו שלג, כששכבו בערמות לרגליה; אבל עליסה בקושי הבחינה בזה, היו כל כך הרבה דברים מוזרים אחרים לחשוב עליהם.
הן לא התקדמו הרבה יותר כשלהב אחד המשוטים נתקע במים ולא רצה לצאת שוב (כך הסבירה עליסה אחר כך), והתוצאה הייתה שהידית שלו תפסה אותה מתחת לסנטר, ולמרות סדרה של צווחות קטנות "או, או, או!" של עליסה המסכנה, העיפה אותה ישר מן המושב, למטה אל ערמת הקנים.
אבל היא לא נפגעה, ועד מהרה קמה שוב: הכבשה המשיכה בסריגה כל הזמן, כאילו לא קרה דבר. "זה היה סרטן יפה שתפסת!" העירה, כשעליסה חזרה למקומה, מוקלת מאוד למצוא את עצמה עדיין בסירה.
"באמת? לא ראיתי אותו," אמרה עליסה, והציצה בזהירות מעל דופן הסירה אל המים החשוכים. "הלוואי שהוא לא היה משחרר; הייתי רוצה כל כך לראות סרטן קטן לקחת איתי הביתה!" אבל הכבשה רק צחקה בבוז, והמשיכה בסריגה.
"יש כאן הרבה סרטנים?" אמרה עליסה.
"סרטנים, וכל מיני דברים," אמרה הכבשה: "מבחר רב, רק תחליטי. ועכשיו, מה את רוצה לקנות?"
"לקנות!" הדהדה עליסה בטון שהיה חציו נדהם וחציו מפוחד, כי המשוטים, והסירה, והנהר, נעלמו כולם ברגע אחד, והיא שוב הייתה בחנות הקטנה והחשוכה.
"הייתי רוצה לקנות ביצה, בבקשה," אמרה בביישנות. "בכמה את מוכרת אותן?"
"חמישה פני ורבע לאחת; שני פני לשתיים," השיבה הכבשה.
"אז שתיים זולות יותר מאחת?" אמרה עליסה בטון מופתע, והוציאה את הארנק שלה.
"רק שאת חייבת לאכול את שתיהן, אם את קונה שתיים," אמרה הכבשה.
"אז אקח אחת, בבקשה," אמרה עליסה, כשהניחה את הכסף על הדלפק. כי חשבה לעצמה: "אולי הן בכלל לא טעימות, אתם יודעים."
הכבשה לקחה את הכסף, ושמה אותו בקופסה: ואז אמרה: "אני אף פעם לא שמה דברים בידיים של אנשים; זה לעולם לא יתאים; את צריכה לקחת אותה בעצמך." ובאומרה זאת, הלכה לקצה השני של החנות, והעמידה את הביצה זקופה על מדף.
"אני תוהה למה זה לא יתאים?" חשבה עליסה, כשגיששה את דרכה בין השולחנות והכיסאות, כי החנות הייתה חשוכה מאוד לקראת הסוף. "נראה שהביצה מתרחקת יותר ככל שאני הולכת לעברה. בואו נראה, זה כיסא? נו, יש לו ענפים, אני מצהירה! כמה מוזר למצוא עצים צומחים כאן! והנה ממש נחל קטן! טוב, זו החנות המוזרה ביותר שראיתי אי פעם!"
* * *
אז המשיכה, תוהה יותר ויותר בכל צעד, כי כל דבר הפך לעץ ברגע שהגיעה אליו, והיא ממש ציפתה שהביצה תעשה אותו דבר.