אבל הביצה רק נעשתה גדולה יותר ויותר, ואנושית יותר ויותר: כשהגיעה עליסה למרחק כמה מטרים ממנה, ראתה שיש לה עיניים ואף ופה; וכשהתקרבה אליה, ראתה בבירור שזה המפטי דמפטי בעצמו. "זה לא יכול להיות אף אחד אחר!" אמרה לעצמה. "אני בטוחה בזה, כאילו שמו כתוב על כל פניו."
אפשר היה לכתוב אותו מאה פעמים, בקלות, על הפנים העצומות האלה. המפטי דמפטי ישב ורגליו משוכלות, כמו טורקי, על ראש חומה גבוהה, צרה כל כך שעליסה ממש תמהה איך הוא שומר על שיווי משקל; ומכיוון שעיניו היו נעוצות בהתמדה לכיוון ההפוך, והוא לא שם לב אליה כלל, חשבה שהוא בטח דמות מפוחלצת בסופו של דבר.
"וכמה שהוא דומה בדיוק לביצה!" אמרה בקול, ועמדה עם ידיה מוכנות לתפוס אותו, כי ציפתה בכל רגע שייפול.
"זה מרגיז מאוד," אמר המפטי דמפטי אחרי שתיקה ארוכה, ומביט הרחק מעליסה בזמן שדיבר, "שקוראים לך ביצה. מאוד!"
"אמרתי שאתה נראה כמו ביצה, אדוני," הסבירה עליסה בעדינות. "ויש ביצים שהן יפות מאוד, אתה יודע," הוסיפה, בתקווה להפוך את הערתה למעין מחמאה.
"יש אנשים," אמר המפטי דמפטי, מביט הרחק ממנה כרגיל, "שאין להם יותר שכל מלתינוק!"
עליסה לא ידעה מה לומר על זה: זה בכלל לא היה כמו שיחה, חשבה, כי הוא אף פעם לא אמר לה דבר; למעשה, הערתו האחרונה הייתה מכוונת בבירור אל עץ. אז עמדה וחזרה בשקט לעצמה:
"המפטי דמפטי ישב על החומה; המפטי דמפטי נפל נפילה איומה. כל סוסי המלך וכל אנשי המלך לא הצליחו להחזיר את המפטי דמפטי בחזרה למקומו הקודם על החומה."
"השורה האחרונה ארוכה מדי בשביל שיר," הוסיפה, כמעט בקול, ושכחה שהמפטי דמפטי ישמע אותה.
"אל תעמדי שם ותפטפטי לעצמך ככה," אמר המפטי דמפטי, והביט בה לראשונה, "אלא אמרי לי את שמך ואת עניינך."
"שמי עליסה, אבל..."
"זה שם טיפשי למדי!" קטע המפטי דמפטי בחוסר סבלנות. "מה פירושו?"
"שם חייב לומר משהו?" שאלה עליסה בספק.
"בוודאי שחייב," אמר המפטי דמפטי בצחוק קצר: "השם שלי פירושו הצורה שלי, וצורה נאה וטובה היא, גם כן. עם שם כמו שלך, את יכולה להיות כמעט בכל צורה."
"למה אתה יושב כאן בחוץ לבד?" אמרה עליסה, שלא רצתה להתחיל ויכוח.
"נו, כי אין איתי אף אחד!" קרא המפטי דמפטי. "חשבת שאני לא יודע את התשובה לזה? שאלי אחרת."
"אתה לא חושב שהיית בטוח יותר למטה על הקרקע?" המשיכה עליסה, לא מתוך רעיון לחבר עוד חידה, אלא פשוט מתוך דאגתה הטובה ליצור המשונה. "החומה הזאת צרה כל כך!"
"איזה חידות קלות להפליא את שואלת!" נהם המפטי דמפטי. "כמובן שאני לא חושב כך! הרי אם אי פעם הייתי נופל, ואין לזה שום סיכוי, אבל אם הייתי..." כאן כיווץ את שפתיו ונראה חגיגי ומפואר כל כך שעליסה בקושי יכלה שלא לצחוק. "אם הייתי נופל," המשיך, "המלך הבטיח לי, בפיו שלו ממש, ל... ל..."
"לשלוח את כל סוסיו ואת כל אנשיו," קטעה עליסה, בחוסר חוכמה מסוים.
"עכשיו אני מצהיר שזה גרוע מדי!" קרא המפטי דמפטי, ופרץ בהתפרצות פתאומית. "הקשבת ליד דלתות, ומאחורי עצים, ובמורד ארובות, אחרת לא היית יכולה לדעת את זה!"
"לא, באמת שלא!" אמרה עליסה בעדינות רבה. "זה כתוב בספר."
"אה, טוב! בספר אולי כותבים דברים כאלה," אמר המפטי דמפטי בטון רגוע יותר. "לזה את קוראת היסטוריה של אנגליה, כן. עכשיו, הביטי בי היטב! אני אחד שדיבר עם מלך, אני: אולי לעולם לא תראי עוד אחד כמוני: וכדי להראות לך שאני לא גאה, את יכולה ללחוץ את ידי!" והוא חייך כמעט מאוזן לאוזן, כשרכן קדימה (וכמעט נפל מן החומה תוך כדי) והושיט לעליסה את ידו. היא הביטה בו בדאגה מסוימת כשלקחה אותה. "אילו היה מחייך עוד הרבה, קצות פיו היו יכולים להיפגש מאחור," חשבה: "ואז אני לא יודעת מה היה קורה לראש שלו! אני חוששת שהיה נופל!"
"כן, כל סוסיו וכל אנשיו," המשיך המפטי דמפטי. "הם היו מרימים אותי שוב תוך דקה, כן! אבל השיחה הזאת מתקדמת קצת מהר מדי: בואי נחזור להערה שלפני האחרונה."
"אני חוששת שאני לא זוכרת אותה בדיוק," אמרה עליסה בנימוס רב.
"במקרה כזה נתחיל מחדש," אמר המפטי דמפטי, "ותורי לבחור נושא..." ("הוא מדבר על זה בדיוק כאילו זה משחק!" חשבה עליסה.) "אז הנה שאלה בשבילך. בת כמה אמרת שאת?"
עליסה עשתה חישוב קצר, ואמרה: "שבע שנים ושישה חודשים."
"טעות!" קרא המפטי דמפטי בניצחון. "מעולם לא אמרת מילה כזאת!"
"חשבתי שהתכוונת 'בת כמה את?'" הסבירה עליסה.
"אילו התכוונתי לזה, הייתי אומר את זה," אמר המפטי דמפטי.
עליסה לא רצתה להתחיל עוד ויכוח, אז לא אמרה דבר.
"שבע שנים ושישה חודשים!" חזר המפטי דמפטי בהרהור. "גיל לא נוח. אילו ביקשת את עצתי, הייתי אומר 'תפסיקי בשבע'; אבל עכשיו מאוחר מדי."
"אני אף פעם לא מבקשת עצה בענייני גדילה," אמרה עליסה בזעם.
"גאה מדי?" שאל השני.
עליסה הרגישה עוד יותר זועמת מן ההצעה הזאת. "אני מתכוונת," אמרה, "שאי אפשר שלא להתבגר."
"אחת אולי לא יכולה," אמר המפטי דמפטי, "אבל שתיים יכולות. בעזרה הנכונה, היית יכולה להפסיק בשבע."
"איזו חגורה יפה יש לך!" העירה עליסה פתאום.
(הן דיברו מספיק על נושא הגיל, חשבה: ואם באמת הם בוחרים נושאים לפי התור, עכשיו תורה.) "כלומר," תיקנה את עצמה במחשבה שנייה, "עניבה יפה, הייתי צריכה לומר; לא, חגורה, אני מתכוונת; סליחה!" הוסיפה בבהלה, כי המפטי דמפטי נראה נעלב עד עמקי נשמתו, והיא התחילה להצטער שבחרה בנושא הזה. "אילו רק ידעתי," חשבה לעצמה, "איפה הצוואר ואיפה המותניים!"
ברור שהמפטי דמפטי כעס מאוד, אף שלא אמר דבר דקה או שתיים. כשדיבר שוב, היה זה בנהמה עמוקה.
"זה... דבר... מרגיז... ביותר," אמר לבסוף, "כשאדם לא יודע להבדיל בין עניבה לחגורה!"
"אני יודעת שזה בורות גדולה מצידי," אמרה עליסה, בטון ענו כל כך שהמפטי דמפטי התרכך.
"זו עניבה, ילדה, ויפה, כמו שאמרת. זו מתנה מן המלך והמלכה הלבנים. הנה!"
"באמת?" אמרה עליסה, שמחה מאוד לגלות שבחרה בנושא טוב בסופו של דבר.
"הם נתנו לי אותה," המשיך המפטי דמפטי בהרהור, כששיכל ברך אחת על השנייה ושילב את ידיו סביבה, "הם נתנו לי אותה... כמתנת לא־יום־הולדת."
"סליחה?" אמרה עליסה במבט נבוך.
"אני לא נעלב," אמר המפטי דמפטי.
"אני מתכוונת, מה זו מתנת לא־יום־הולדת?"
"מתנה שנותנים כשזה לא יום ההולדת שלך, כמובן."
עליסה שקלה מעט. "אני הכי אוהבת מתנות יום הולדת," אמרה לבסוף.
"את לא יודעת על מה את מדברת!" קרא המפטי דמפטי. "כמה ימים יש בשנה?"
"שלוש מאות שישים וחמישה," אמרה עליסה.
"וכמה ימי הולדת יש לך?"
"אחד."
"ואם מורידים אחד משלוש מאות שישים וחמישה, מה נשאר?"
"שלוש מאות שישים וארבעה, כמובן."
המפטי דמפטי נראה מפקפק. "הייתי מעדיף לראות את זה עשוי על נייר," אמר.
עליסה לא יכלה שלא לחייך כשהוציאה את פנקס הרישומים שלה, ופתרה בשבילו את התרגיל:
365
1
364
המפטי דמפטי לקח את הפנקס, והביט בו בקפידה. "נראה שזה עשוי נכון..." התחיל.
"אתה מחזיק אותו הפוך!" קטעה עליסה.
"בוודאי שהחזקתי!" אמר המפטי דמפטי בעליזות, כשהיא סובבה אותו בשבילו. "חשבתי שזה נראה קצת מוזר. כמו שאמרתי, נראה שזה עשוי נכון, אף שאין לי זמן לבדוק את זה ביסודיות עכשיו; וזה מראה שיש שלוש מאות שישים וארבעה ימים שבהם את יכולה לקבל מתנות לא־יום־הולדת..."
"בוודאי," אמרה עליסה.
"ורק יום אחד למתנות יום הולדת, את יודעת. הנה לך תהילה!"
"אני לא יודעת למה אתה מתכוון ב'תהילה'," אמרה עליסה.
המפטי דמפטי חייך בבוז. "כמובן שאת לא יודעת, עד שאגיד לך. התכוונתי 'הנה לך טיעון מוחץ ויפה!'"
"אבל 'תהילה' לא אומרת 'טיעון מוחץ ויפה'," התנגדה עליסה.
"כשאני משתמש במילה," אמר המפטי דמפטי בטון בוז למדי, "פירושה בדיוק מה שאני בוחר שיהיה פירושה, לא יותר ולא פחות."
"השאלה היא," אמרה עליסה, "אם אתה יכול לגרום למילים לומר כל כך הרבה דברים שונים."
"השאלה היא," אמר המפטי דמפטי, "מי יהיה האדון, זה הכול."
עליסה הייתה נבוכה מכדי לומר דבר, אז אחרי דקה התחיל המפטי דמפטי שוב. "יש להן מזג, לחלק מהן; במיוחד לפעלים, הם הכי גאים; עם שמות תואר אפשר לעשות כל דבר, אבל לא עם פעלים; אבל אני מסתדר עם כולם! אי־חדירות! זה מה שאני אומר!"
"תגיד לי בבקשה," אמרה עליסה, "מה זה אומר?"
"עכשיו את מדברת כמו ילדה נבונה," אמר המפטי דמפטי, ונראה מרוצה מאוד. "התכוונתי ב'אי־חדירות' שדיברנו מספיק על הנושא הזה, ושיהיה טוב באותה מידה אם תגידי מה את מתכוונת לעשות אחר כך, כי אני מניח שאת לא מתכוונת להישאר כאן כל שארית חייך."
"זה הרבה מאוד לגרום למילה אחת לומר," אמרה עליסה בטון מהורהר.
"כשאני גורם למילה לעשות הרבה עבודה כזאת," אמר המפטי דמפטי, "אני תמיד משלם לה תוספת."
"אה!" אמרה עליסה. היא הייתה נבוכה מכדי להעיר הערה אחרת.
"אה, היית צריכה לראות אותן מתקבצות סביבי במוצאי שבת," המשיך המפטי דמפטי, ומנענע את ראשו ברצינות מצד לצד: "כדי לקבל את שכרן, את יודעת."
(עליסה לא העזה לשאול במה הוא משלם להן; ולכן, אתם מבינים, אני לא יכול לספר לכם.)
"נראה שאתה פיקח מאוד בהסברת מילים, אדוני," אמרה עליסה. "תואיל להגיד לי את הפירוש של השיר שנקרא 'ג'אברווקי'?"
"בואי נשמע אותו," אמר המפטי דמפטי. "אני יכול להסביר את כל השירים שהומצאו אי פעם, וגם לא מעט שעוד לא הומצאו."
זה נשמע מבטיח מאוד, אז עליסה חזרה על הבית הראשון:
צליים היה, וטובסים חלקזים
סבסבו וקדחדחו בדשבילים;
שברלובים היו הבורוגובים,
ורתים שארעטשו, מבייתים.
"זה מספיק בתור התחלה," קטע המפטי דמפטי: "יש שם הרבה מילים קשות. 'צליים' פירושו ארבע אחר הצהריים: השעה שבה מתחילים לצלות דברים לארוחת הערב."
"זה מתאים מאוד," אמרה עליסה: "ו'חלקזים'?"
"ובכן, 'חלקזים' פירושו 'חלקלקים וזריזים'. אתה מבינה, זה כמו מזוודה: שתי משמעויות ארוזות במילה אחת."
"עכשיו אני מבינה," העירה עליסה בהרהור: "ומה הם 'טובסים'?"
"ובכן, 'טובסים' הם משהו כמו גיריות, הם משהו כמו לטאות, והם משהו כמו חולצי פקקים."
"הם בטח יצורים מוזרים מאוד למראה."
"הם בהחלט," אמר המפטי דמפטי: "וגם הם בונים את הקנים שלהם מתחת לשעוני שמש, וגם הם חיים על גבינה."
"ומה זה 'לסבסב' ו'לקדחדח'?"
"'לסבסב' זה להסתובב סביב וסביב כמו סביבון. 'לקדחדח' זה לעשות חורים כמו מקדח."
"ו'דשביל' הוא כר הדשא שמסביב לשעון שמש, אני מניחה?" אמרה עליסה, מופתעת מן התחכום של עצמה.
"כמובן. קוראים לו 'דשביל', את יודעת, כי יש לו שביל ארוך לפניו, ושביל ארוך מאחוריו..."
"ושביל ארוך מעבר לו בכל צד," הוסיפה עליסה.
"בדיוק. ובכן, 'שברלובים' פירושו 'שבריריים ועלובים' (הנה לך עוד מזוודה). ו'בורוגוב' הוא ציפור דקה ומרופטת למראה, שנוצותיה בולטות לכל הכיוונים, משהו כמו מגב חי."
"ואז 'רתים מבייתים'?" אמרה עליסה. "אני חוששת שאני גורמת לך הרבה טרחה."
"ובכן, 'רת' הוא מין חזיר ירוק: אבל לגבי 'מבייתים' אני לא בטוח. אני חושב שזה קיצור של 'מחוץ לבית', כלומר שהם איבדו את הדרך, את יודעת."
"ומה פירוש 'שארעטשו'?"
"ובכן, 'לשארעטש' זה משהו בין שאגה לשריקה, עם מין עיטוש באמצע: אבל אולי תשמעי את זה, שם למטה ביער, וכששמעת את זה פעם אחת תהיי מרוצה לגמרי. מי דקלם לך את כל הדברים הקשים האלה?"
"קראתי את זה בספר," אמרה עליסה. "אבל דקלמו לי קצת שירה, הרבה יותר קלה מזה, היה זה... טווידלדי, אני חושבת."
"ואשר לשירה, את יודעת," אמר המפטי דמפטי, ומתח אחת מידיו הגדולות, "אני יכול לדקלם שירה כמו כל אחד אחר, אם מגיעים לזה..."
"הו, לא צריך להגיע לזה!" אמרה עליסה בחיפזון, בתקווה למנוע ממנו להתחיל.
"היצירה שאני עומד לדקלם," המשיך בלי לשים לב להערתה, "נכתבה כולה לשעשועך."
עליסה הרגישה שבמקרה כזה היא באמת צריכה להקשיב, אז התיישבה, ואמרה "תודה" בעצב מסוים.
"בחורף, כשהשדות מלבינים, אשיר את השיר לך לשעשועים...
רק שאני לא שר אותו," הוסיף, כהסבר.
"אני רואה שאתה לא," אמרה עליסה.
"אם את יכולה לראות אם אני שר או לא, יש לך עיניים חדות יותר מלרוב האנשים," העיר המפטי דמפטי בחומרה. עליסה שתקה.
"באביב, כשהיערות מוריקים, אנסה להסביר לך את הדברים."
"תודה רבה," אמרה עליסה.
"בקיץ, כשהיום ארוך, אולי תביני את השיר, בחיוך:
בסתיו, כשהעלים נושרים, קחי עט ודיו ורשמי את השירים."
"ארשום, אם אזכור אותו כל כך הרבה זמן," אמרה עליסה.
"את לא צריכה להמשיך להעיר הערות כאלה," אמר המפטי דמפטי: "הן לא הגיוניות, והן מבלבלות אותי."
"שלחתי לדגים הודעה: 'זה מה שאני רוצה,' כך כתבתי בה.
הדגים הקטנים שבים שלחו לי תשובה מן המים.
הדגים ענו לי כך, בלי חשש: 'אנחנו לא יכולים, אדוני, כי יש...'"
"אני חוששת שאני לא ממש מבינה," אמרה עליסה.
"זה נעשה קל יותר בהמשך," השיב המפטי דמפטי.
"שלחתי אליהם שוב לומר: 'מוטב לציית, לא לסרב יותר.'
הדגים ענו לי בחיוך: 'אוי, כמה אתה כועס! מה זה, איך?'
אמרתי להם פעם, אמרתי פעמיים: הם לא הקשיבו לעצה, כמו חירשים.
לקחתי קומקום גדול וחדש, מתאים למעשה שהיה לי לעשות ממש.
ליבי עשה הופ, ליבי עשה בום; מילאתי את הקומקום מן המשאבה עד התום.
ואז בא אליי מישהו ואמר: 'הדגים הקטנים ישנים, נגמר.'
אמרתי לו, אמרתי בפשטות: 'אז עליך להעיר אותם שוב, בלי שטויות.'
אמרתי את זה בקול רם וברור; הלכתי וצעקתי לו באוזן כמו שופר."
המפטי דמפטי הרים את קולו כמעט לצרחה כשחזר על הבית הזה, ועליסה חשבה ברעד: "לא הייתי רוצה להיות השליח בעד שום הון שבעולם!"
"אבל הוא היה נוקשה וגאה; הוא אמר: 'אין צורך לצעוק ככה!'
והוא היה גאה ונוקשה; הוא אמר: 'הייתי הולך להעיר אותם, אילו...'
לקחתי מן המדף חולץ פקקים: הלכתי להעיר אותם בעצמי, בלי שליחים.
וכשמצאתי שהדלת נעולה, משכתי ודחפתי ובעטתי ודפקתי בלי הפוגה.
וכשמצאתי שהדלת סגורה, ניסיתי לסובב את הידית, אבל..."
השתררה שתיקה ארוכה.
"זה הכול?" שאלה עליסה בביישנות.
"זה הכול," אמר המפטי דמפטי. "שלום."
זה היה פתאומי למדי, חשבה עליסה: אבל אחרי רמז חזק כל כך שעליה ללכת, הרגישה שבקושי יהיה מנומס להישאר. אז קמה, והושיטה את ידה. "שלום, עד שניפגש שוב!" אמרה בעליזות ככל שיכלה.
"לא הייתי מכיר אותך שוב אילו נפגשנו," השיב המפטי דמפטי בטון לא מרוצה, ונתן לה אחת מאצבעותיו ללחוץ; "את בדיוק כמו אנשים אחרים."
"לפי הפנים מכירים, בדרך כלל," העירה עליסה בטון מהורהר.
"על זה בדיוק אני מתלונן," אמר המפטי דמפטי. "הפנים שלך כמו של כולם: שתי העיניים, כך..." (וסימן את מקומן באוויר באגודלו) "האף באמצע, הפה מתחת. זה תמיד אותו דבר. אילו היו לך שתי העיניים באותו צד של האף, למשל, או הפה למעלה, זה היה עוזר קצת."
"זה לא היה נראה יפה," התנגדה עליסה. אבל המפטי דמפטי רק עצם את עיניו ואמר: "חכי עד שתנסי."
עליסה חיכתה דקה לראות אם ידבר שוב, אבל מכיוון שלא פקח את עיניו ולא שם לב אליה עוד, אמרה "שלום!" פעם נוספת, וכשלא קיבלה תשובה, הלכה משם בשקט: אבל לא יכלה שלא לומר לעצמה בזמן שהלכה: "מכל הלא־מספקים..." (היא חזרה על זה בקול, כי הייתה זו נחמה גדולה שיש מילה ארוכה כל כך לומר) "מכל האנשים הלא־מספקים שפגשתי אי פעם..." היא מעולם לא סיימה את המשפט, כי ברגע זה הרעידה חבטה כבדה את היער מקצה לקצה.