ברגע הבא באו חיילים בריצה דרך היער, בהתחלה בשניים ובשלושה, אחר כך עשרה או עשרים יחד, ולבסוף בהמונים כאלה שנראה שהם ממלאים את כל היער. עליסה הסתתרה מאחורי עץ, מפחד שידרסו אותה, והתבוננה בהם עוברים.
היא חשבה שמעולם בחייה לא ראתה חיילים לא יציבים כל כך על רגליהם: הם תמיד מעדו על משהו, ובכל פעם שאחד נפל, כמה נוספים תמיד נפלו עליו, כך שהקרקע התכסתה עד מהרה בערמות קטנות של אנשים.
אחר כך באו הסוסים. מכיוון שיש להם ארבע רגליים, הם הסתדרו מעט טוב יותר מן הרגלים: אבל גם הם מעדו מפעם לפעם; ונראה שזה כלל קבוע שבכל פעם שסוס מעד, רוכבו נפל ממנו מיד. הבלבול נעשה גרוע יותר בכל רגע, ועליסה שמחה מאוד לצאת מן היער אל מקום פתוח, שם מצאה את המלך הלבן יושב על הקרקע, וכותב בשקידה בפנקס הרישומים שלו.
"שלחתי את כולם!" קרא המלך בטון של שמחה, כשראה את עליסה. "פגשת במקרה חיילים, יקירתי, כשעברת ביער?"
"כן, פגשתי," אמרה עליסה: "כמה אלפים, אני חושבת."
"ארבעת אלפים מאתיים ושבעה, זה המספר המדויק," אמר המלך, ועיין בספרו. "לא יכולתי לשלוח את כל הסוסים, את יודעת, כי שניים מהם נחוצים למשחק. וגם לא שלחתי את שני השליחים. שניהם הלכו לעיר. רק הביטי לאורך הדרך, ותגידי לי אם את רואה אחד מהם."
"אני לא רואה אף אחד על הדרך," אמרה עליסה.
"הלוואי שהיו לי עיניים כאלה," העיר המלך בטון רוטן. "להיות מסוגל לראות את אף־אחד! ובמרחק כזה, גם כן! הרי אני בקושי מצליח לראות אנשים אמיתיים, באור הזה!"
כל זה לא נקלט אצל עליסה, שעדיין הביטה בריכוז לאורך הדרך, ומצלה על עיניה ביד אחת. "עכשיו אני רואה מישהו!" קראה לבסוף. "אבל הוא בא לאט מאוד, ואיזה תנוחות מוזרות הוא עושה!" (כי השליח המשיך לקפץ למעלה ולמטה, ולהתפתל כמו צלופח, בזמן שהתקרב, וידיו הגדולות פרושות כמו מניפות משני הצדדים.)
"בכלל לא," אמר המלך. "הוא שליח אנגלו־סקסי, ואלה תנוחות אנגלו־סקסיות. הוא עושה אותן רק כשהוא שמח. שמו הייגה."
"אני אוהבת את אהובי בה'," לא יכלה עליסה שלא להתחיל, "כי הוא הגון. אני שונאת אותו בה', כי הוא הרסני. האכלתי אותו ב... ב... בהמבורגרים ובהרבה חציר. שמו הייגה, והוא גר..."
"הוא גר על ההר," העיר המלך בפשטות, בלי שמץ של מושג שהוא מצטרף למשחק, בזמן שעליסה עוד היססה בשמה של עיר שמתחילה בה'. "השליח השני נקרא האטה. אני חייב שניים, את יודעת: לבוא וללכת. אחד לבוא, ואחד ללכת."
"אני מתחננת, מה?" אמרה עליסה.
"לא מכובד להתחנן," אמר המלך.
"רק התכוונתי שלא הבנתי," אמרה עליסה. "למה אחד לבוא ואחד ללכת?"
"לא אמרתי לך?" חזר המלך בחוסר סבלנות. "אני חייב שניים: להביא ולשאת. אחד להביא, ואחד לשאת."
ברגע זה הגיע השליח: הוא היה חסר נשימה מכדי לומר מילה, ויכול היה רק לנפנף בידיו, ולעשות את הפרצופים המפחידים ביותר למלך המסכן.
"הגברת הצעירה הזאת אוהבת אותך בה'," אמר המלך, והציג את עליסה בתקווה להסיח את תשומת ליבו של השליח ממנו; אבל לא הועיל: התנוחות האנגלו־סקסיות רק נעשו יוצאות דופן יותר בכל רגע, בזמן שהעיניים הגדולות התגלגלו בפראות מצד לצד.
"אתה מבהיל אותי!" אמר המלך. "אני מרגיש חלש... תן לי כריך בשר!"
ואז השליח, לשעשועה הגדול של עליסה, פתח תיק שהיה תלוי על צווארו, והושיט כריך למלך, שבלע אותו בתאווה.
"עוד כריך!" אמר המלך.
"לא נשאר כלום מלבד חציר עכשיו," אמר השליח, כשהציץ לתוך התיק.
"חציר, אם כן," מלמל המלך בלחישה חלשה.
עליסה שמחה לראות שזה החיה אותו הרבה. "אין כמו לאכול חציר כשמרגישים חלשים," העיר לה, כשלעס.
"הייתי חושבת ששפיכת מים קרים עליך הייתה טובה יותר," הציעה עליסה: "או קצת מלחי הרחה."
"לא אמרתי שאין טוב ממנו," השיב המלך. "אמרתי שאין כמוהו." ועליסה לא העזה להכחיש זאת.
"את מי עברת בדרך?" המשיך המלך, והושיט את ידו לשליח לעוד חציר.
"את אף אחד," אמר השליח.
"נכון מאוד," אמר המלך: "הגברת הצעירה הזאת ראתה אותו גם. אז כמובן שאף־אחד הולך לאט ממך."
"אני עושה כמיטב יכולתי," אמר השליח בטון זועף. "אני בטוח שאף אחד לא הולך הרבה יותר מהר ממני!"
"הוא לא יכול," אמר המלך, "אחרת הוא היה מגיע לכאן ראשון. אבל עכשיו כשחזרה אליך הנשימה, אתה יכול לספר לנו מה קרה בעיר."
"אלחש את זה," אמר השליח, ושם את ידיו על פיו בצורת חצוצרה, והתכופף כדי להגיע קרוב לאוזנו של המלך. עליסה הצטערה על כך, כי גם היא רצתה לשמוע את החדשות. אבל במקום ללחוש, הוא פשוט צעק בכל כוחו: "הם שוב בזה!"
"לזה אתה קורא לחישה?" קרא המלך המסכן, קפץ והתנער. "אם תעשה דבר כזה שוב, אמרח אותך בחמאה! זה עבר לי בראש מבעד ומבעד כמו רעידת אדמה!"
"זו הייתה צריכה להיות רעידת אדמה זעירה מאוד!" חשבה עליסה. "מי שוב בזה?" העזה לשאול.
"נו, האריה וחד הקרן, כמובן," אמר המלך.
"נלחמים על הכתר?"
"כן, בוודאי," אמר המלך: "והחלק הכי טוב בבדיחה הוא שזה הכתר שלי כל הזמן! בואו נרוץ לראות אותם." והם יצאו בריצה קלה, ועליסה חזרה לעצמה, בזמן שרצה, על מילות השיר הישן:
"האריה וחד הקרן על הכתר נאבקו; האריה היכה את חד הקרן בכל העיר, עד ששניהם התעייפו. היו שנתנו להם לחם לבן, והיו שנתנו לחם קלוי; והיו שנתנו עוגת צימוקים, ובתופים גירשו אותם מן העיר, אוי ואבוי!"
"האם... מי... שמנצח... מקבל את הכתר?" שאלה, ככל שיכלה, כי הריצה גרמה לה לאבד את נשימתה לגמרי.
"אלוהים ישמור, לא!" אמר המלך. "איזה רעיון!"
"האם... תהיה טוב מספיק," התנשמה עליסה, אחרי שרצה עוד קצת, "לעצור דקה... רק כדי... לחזור לנשום?"
"אני טוב מספיק," אמר המלך, "רק שאני לא חזק מספיק. את מבינה, דקה עוברת מהר כל כך נורא. כמוה כמו לנסות לעצור בנדרסנץ'!"
לעליסה לא נשארה עוד נשימה לדבר, אז המשיכו לרוץ בשתיקה, עד שהגיעו למראה המון גדול, שבאמצעו נלחמו האריה וחד הקרן. הם היו בענן אבק כזה, שבהתחלה עליסה לא הצליחה להבחין מי זה מי: אבל עד מהרה הצליחה להבחין בחד הקרן לפי הקרן שלו.
הם עמדו קרוב למקום שבו עמד האטה, השליח השני, וצפה בקרב, עם כוס תה ביד אחת ופרוסת לחם וחמאה ביד השנייה.
"הוא רק עכשיו יצא מן הכלא, והוא לא גמר את התה שלו כששלחו אותו פנימה," לחש הייגה לעליסה: "ושם נותנים להם רק קונכיות של צדפות; אז את מבינה שהוא רעב וצמא מאוד. מה שלומך, ילד יקר?" המשיך, וכרך את זרועו בחיבה סביב צווארו של האטה.
האטה הביט סביבו והנהן, והמשיך בלחם והחמאה שלו.
"היית מאושר בכלא, ילד יקר?" אמר הייגה.
האטה הביט סביבו שוב, והפעם דמעה או שתיים זלגו על לחייו: אבל מילה לא אמר.
"דבר, אתה לא יכול?!" קרא הייגה בחוסר סבלנות. אבל האטה רק לעס, ושתה עוד תה.
"דבר, אתה לא רוצה?!" קרא המלך. "איך מתקדם הקרב?"
האטה עשה מאמץ נואש, ובלע חתיכה גדולה של לחם וחמאה. "הוא מתקדם טוב מאוד," אמר בקול חנוק: "כל אחד מהם היה על הקרקע בערך שמונים ושבע פעמים."
"אז אני מניחה שבקרוב יביאו את הלחם הלבן והשחור?" העזה עליסה להעיר.
"הוא מחכה להם עכשיו," אמר האטה: "זו חתיכה ממנו שאני אוכל."
בדיוק אז הייתה הפסקה בקרב, והאריה וחד הקרן התיישבו, מתנשמים, בזמן שהמלך קרא: "עשר דקות מותרות לכיבוד!" הייגה והאטה התחילו לעבוד מיד, ונשאו מגשים גסים של לחם לבן ושחור. עליסה לקחה חתיכה לטעום, אבל היא הייתה יבשה מאוד.
"אני לא חושב שהם יילחמו עוד היום," אמר המלך להאטה: "לך ותן הוראה שהתופים יתחילו." והאטה הלך בקפיצות כמו חגב.
במשך דקה או שתיים עמדה עליסה בשתיקה, והתבוננה בו. לפתע אורו פניה. "תראו, תראו!" קראה, והצביעה בלהיטות. "הנה המלכה הלבנה רצה על פני הארץ! היא יצאה בתעופה מן היער שם; כמה מהר המלכות האלה יכולות לרוץ!"
"יש איזה אויב אחריה, בלי ספק," אמר המלך, אפילו בלי להסתובב. "היער ההוא מלא בהם."
"אבל אתה לא הולך לרוץ לעזור לה?" שאלה עליסה, מופתעת מאוד שהוא לוקח את זה בשלווה כזאת.
"אין טעם, אין טעם!" אמר המלך. "היא רצה מהר כל כך נורא. כמוה כמו לנסות לתפוס בנדרסנץ'! אבל ארשום עליה רישום, אם את רוצה. היא יצור טוב ויקר," חזר ברכות לעצמו, כשפתח את פנקס הרישומים שלו. "כותבים 'יצור' עם שני יו"דים?"
ברגע זה עבר חד הקרן לידם בנחת, וידיו בכיסיו. "הפעם היה לי היתרון?" אמר למלך, ורק העיף בו מבט כשעבר.
"קצת, קצת," השיב המלך, בעצבנות מסוימת. "לא היית צריך לדקור אותו בקרן שלך, אתה יודע."
"זה לא הכאיב לו," אמר חד הקרן באדישות, והוא עמד להמשיך, כשעינו נפלה במקרה על עליסה: הוא הסתובב מיד, ועמד זמן מה והביט בה באוויר של סלידה עמוקה ביותר.
"מה... זה... הדבר... הזה?" אמר לבסוף.
"זו ילדה!" השיב הייגה בלהיטות, ובא לפני עליסה כדי להציג אותה, ופרש את שתי ידיו לעברה בתנוחה אנגלו־סקסית. "רק היום מצאנו אותה. היא גדולה כמו החיים, וטבעית פי שניים!"
"תמיד חשבתי שהן מפלצות אגדיות!" אמר חד הקרן. "היא חיה?"
"היא יכולה לדבר," אמר הייגה בחגיגיות.
חד הקרן הביט בחולמנות בעליסה, ואמר: "דברי, ילדה."
עליסה לא יכלה שלא לחייך כשהתחילה: "אתה יודע, תמיד חשבתי שגם חדי קרן הם מפלצות אגדיות! מעולם לא ראיתי אחד חי קודם!"
"ובכן, עכשיו כשראינו זה את זה," אמר חד הקרן, "אם תאמיני בי, אאמין בך. עסקה?"
"כן, אם אתה רוצה," אמרה עליסה.
"נו, תוציא את עוגת הצימוקים, זקן!" המשיך חד הקרן, ופנה ממנה אל המלך. "לא את הלחם השחור שלך בשבילי!"
"בוודאי, בוודאי!" מלמל המלך, וסימן להייגה. "פתח את התיק!" לחש. "מהר! לא את זה, הוא מלא חציר!"
הייגה הוציא עוגה גדולה מן התיק, ונתן אותה לעליסה להחזיק, בזמן שהוציא צלחת וסכין חיתוך. איך כולם יצאו ממנו, עליסה לא יכלה לנחש. זה היה בדיוק כמו קסם של קוסם, חשבה.
בינתיים הצטרף אליהם האריה: הוא נראה עייף וישנוני מאוד, ועיניו היו עצומות למחצה. "מה זה!" אמר, ממצמץ בעצלות אל עליסה, ומדבר בטון עמוק וחלול שנשמע כמו צלצול של פעמון גדול.
"אה, מה זה, באמת?" קרא חד הקרן בלהיטות. "לעולם לא תנחש! אני לא הצלחתי."
האריה הביט בעליסה בעייפות. "את חי, צומח או דומם?" אמר, ופיהק בכל מילה שנייה.
"זו מפלצת אגדית!" קרא חד הקרן, לפני שעליסה הספיקה לענות.
"אז תחלקי את עוגת הצימוקים, מפלצת," אמר האריה, שכב והניח את סנטרו על כפותיו. "ושבו, שניכם," (אל המלך וחד הקרן): "משחק הוגן עם העוגה, אתם יודעים!"
המלך היה בבירור לא נוח מאוד שהוא צריך לשבת בין שני היצורים הגדולים; אבל לא היה לו מקום אחר.
"איזה קרב יכולנו לעשות על הכתר, עכשיו!" אמר חד הקרן, והביט בערמומיות אל הכתר, שהמלך המסכן כמעט ניער מראשו, כל כך רעד.
"הייתי מנצח בקלות," אמר האריה.
"אני לא כל כך בטוח בזה," אמר חד הקרן.
"נו, היכיתי אותך בכל רחבי העיר, פרגית שכמוך!" השיב האריה בכעס, וחצי קם בזמן שדיבר.
כאן קטע המלך, כדי למנוע מן הריב להימשך: הוא היה עצבני מאוד, וקולו רעד לגמרי. "בכל רחבי העיר?" אמר. "זו דרך ארוכה למדי. עברתם בגשר הישן, או בכיכר השוק? הנוף הכי טוב הוא מן הגשר הישן."
"אני בטוח שאני לא יודע," נהם האריה כששכב שוב. "היה יותר מדי אבק לראות משהו. כמה זמן לוקח למפלצת לחתוך את העוגה הזאת!"
עליסה התיישבה על גדת נחל קטן, והצלחת הגדולה על ברכיה, וניסרה בשקידה בסכין. "זה מרגיז מאוד!" אמרה, בתשובה לאריה (היא כבר התרגלה למדי שקוראים לה "המפלצת"). "חתכתי כבר כמה פרוסות, אבל הן תמיד מתחברות שוב!"
"את לא יודעת איך לטפל בעוגות של מראה," העיר חד הקרן. "תחלקי אותה קודם, ותחתכי אחר כך."
זה נשמע כמו שטות, אבל עליסה קמה בצייתנות רבה, ונשאה את הצלחת מסביב, והעוגה חילקה את עצמה לשלוש חתיכות תוך כדי. "עכשיו תחתכי אותה," אמר האריה, כשחזרה למקומה עם הצלחת הריקה.
"אני אומר, זה לא הוגן!" קרא חד הקרן, כשעליסה ישבה עם הסכין בידה, נבוכה מאוד איך להתחיל. "המפלצת נתנה לאריה פי שניים ממני!"
"בכל אופן היא לא השאירה כלום לעצמה," אמר האריה. "את אוהבת עוגת צימוקים, מפלצת?"
אבל לפני שעליסה הספיקה לענות לו, התחילו התופים.
מאיפה בא הרעש, היא לא הצליחה להבין: האוויר נראה מלא בו, והוא הדהד מבעד ומבעד לראשה עד שהרגישה חירשת לגמרי. היא קפצה על רגליה וזינקה מעבר לנחל הקטן באימתה,
* * *
והספיקה בדיוק לראות את האריה ואת חד הקרן קמים על רגליהם, במבטים כועסים על שהופרעו במשתה שלהם, לפני שנפלה על ברכיה, ושמה את ידיה על אוזניה, מנסה לשווא לחסום את המהומה הנוראה.
"אם זה לא 'יגרש אותם בתופים מן העיר'," חשבה לעצמה, "שום דבר לעולם לא יגרש!"