אחרי זמן מה נראה שהרעש גווע בהדרגה, עד שהכול היה דממה מוחלטת, ועליסה הרימה את ראשה בבהלה מסוימת. לא נראה אף אחד, ומחשבתה הראשונה הייתה שבטח חלמה על האריה וחד הקרן ועל השליחים האנגלו־סקסיים המשונים ההם. אבל הנה הצלחת הגדולה עדיין מונחת לרגליה, זו שעליה ניסתה לחתוך את עוגת הצימוקים. "אז לא חלמתי, בסופו של דבר," אמרה לעצמה, "אלא אם... אלא אם כולנו חלק מאותו חלום. רק שאני ממש מקווה שזה החלום שלי, ולא של המלך האדום! אני לא אוהבת להיות שייכת לחלום של מישהו אחר," המשיכה בטון מתלונן למדי: "מאוד מתחשק לי ללכת ולהעיר אותו, ולראות מה יקרה!"
ברגע זה נקטעו מחשבותיה בקריאות רמות של "אהוי! אהוי! שח!" ופרש לבוש שריון ארגמן הגיע דוהר לעברה, מניף אלה גדולה. בדיוק כשהגיע אליה, נעצר הסוס פתאום: "את השבויה שלי!" קרא הפרש, כשנפל מסוסו.
מבוהלת ככל שהייתה, פחדה עליסה ברגע ההוא יותר בשבילו מאשר בשביל עצמה, והתבוננה בו בדאגה מסוימת כשעלה שוב. ברגע שישב בנוחות באוכף, התחיל שוב: "את השבויה של..." אבל כאן פרץ קול אחר: "אהוי! אהוי! שח!" ועליסה הסתובבה בהפתעה מסוימת לחפש את האויב החדש.
הפעם היה זה פרש לבן. הוא עצר לצד עליסה, ונפל מסוסו בדיוק כמו שהפרש האדום עשה: אחר כך עלה שוב, ושני הפרשים ישבו והביטו זה בזה זמן מה בלי לדבר. עליסה הביטה מאחד לשני במבוכה מסוימת.
"היא השבויה שלי, אתה יודע!" אמר הפרש האדום לבסוף.
"כן, אבל אז אני באתי והצלתי אותה!" השיב הפרש הלבן.
"טוב, אז אנחנו חייבים להילחם עליה," אמר הפרש האדום, כשלקח את הקסדה שלו (שהייתה תלויה על האוכף, ובצורה דומה לראש של סוס), וחבש אותה.
"תשמור על חוקי הקרב, כמובן?" העיר הפרש הלבן, וחבש גם הוא את קסדתו.
"אני תמיד שומר," אמר הפרש האדום, והם התחילו להלום זה בזה בזעם כזה שעליסה הסתתרה מאחורי עץ כדי להתרחק מן המכות.
"אני תוהה, עכשיו, מה הם חוקי הקרב," אמרה לעצמה, כשהתבוננה בקרב, מציצה בביישנות ממחבואה: "חוק אחד נראה שאם פרש אחד מכה את השני, הוא מפיל אותו מסוסו, ואם הוא מחטיא, הוא נופל בעצמו; וחוק אחר נראה שהם מחזיקים את האלות שלהם בזרועות, כאילו הם בובות בתיאטרון בובות. איזה רעש הם עושים כשהם נופלים! בדיוק כמו סט שלם של כלי אח שנופל לתוך מגן האש! וכמה שקטים הסוסים! הם נותנים להם לעלות ולרדת בדיוק כאילו היו שולחנות!"
חוק קרב נוסף, שעליסה לא הבחינה בו, נראה שהם תמיד נופלים על ראשם, והקרב הסתיים כששניהם נפלו כך, זה לצד זה: כשקמו שוב, לחצו ידיים, ואז הפרש האדום עלה ודהר משם.
"זה היה ניצחון מפואר, נכון?" אמר הפרש הלבן, כשהגיע מתנשם.
"אני לא יודעת," אמרה עליסה בספק. "אני לא רוצה להיות שבויה של אף אחד. אני רוצה להיות מלכה."
"וכך תהיי, כשתחצי את הנחל הבא," אמר הפרש הלבן. "אלווה אותך בבטחה עד קצה היער, ואז אני חייב לחזור, את יודעת. זה סוף המסע שלי."
"תודה רבה," אמרה עליסה. "אפשר לעזור לך להוריד את הקסדה?" ברור שזה היה יותר ממה שהוא יכול לעשות לבדו; אבל לבסוף הצליחה לנער אותו ממנה.
"עכשיו אפשר לנשום בקלות רבה יותר," אמר הפרש, כשהחזיק לאחור את שערו הפרוע בשתי ידיו, והפנה אל עליסה את פניו העדינים ואת עיניו הגדולות והרכות. היא חשבה שמעולם בחייה לא ראתה חייל מוזר כל כך למראה.
הוא היה לבוש שריון פח, שנראה שלא התאים לו כלל, והייתה לו קופסת עץ קטנה בצורה משונה קשורה לרוחב כתפו, הפוכה, והמכסה שלה תלוי פתוח. עליסה הביטה בה בסקרנות רבה.
"אני רואה שאת מתפעלת מן הקופסה הקטנה שלי," אמר הפרש בטון ידידותי. "זו המצאה שלי: לשמור בה בגדים וכריכים. את מבינה, אני נושא אותה הפוכה, כדי שהגשם לא ייכנס."
"אבל הדברים יכולים לצאת," העירה עליסה בעדינות. "אתה יודע שהמכסה פתוח?"
"לא ידעתי," אמר הפרש, וצל של רוגז חלף על פניו. "אז כל הדברים בטח נפלו החוצה! והקופסה לא שווה כלום בלעדיהם." הוא שחרר אותה בעודו מדבר, ובדיוק עמד לזרוק אותה לשיחים, כשנראה שמחשבה פתאומית עלתה בדעתו, והוא תלה אותה בזהירות על עץ. "את יכולה לנחש למה עשיתי את זה?" אמר לעליסה.
עליסה הניעה בראשה.
"בתקווה שאולי דבורים יבנו בה קן; ואז אקבל את הדבש."
"אבל יש לך כוורת, או משהו דומה לכוורת, קשורה לאוכף," אמרה עליסה.
"כן, זו כוורת טובה מאוד," אמר הפרש בטון לא מרוצה, "מהסוג הטוב ביותר. אבל אף דבורה אחת עוד לא התקרבה אליה. והדבר השני הוא מלכודת עכברים. אני מניח שהעכברים מרחיקים את הדבורים, או שהדבורים מרחיקות את העכברים, אני לא יודע מה מהשניים."
"תהיתי בשביל מה מלכודת העכברים," אמרה עליסה. "לא סביר במיוחד שיהיו עכברים על גב הסוס."
"לא סביר במיוחד, אולי," אמר הפרש: "אבל אם הם כן יבואו, אני לא רוצה שהם יתרוצצו בכל מקום."
"את מבינה," המשיך אחרי הפסקה, "טוב להיות מוכן לכל דבר. זו הסיבה שלסוס יש את כל הצמידים האלה סביב רגליו."
"אבל בשביל מה הם?" שאלה עליסה בטון של סקרנות רבה.
"כדי להגן מפני נשיכות של כרישים," השיב הפרש. "זו המצאה שלי. ועכשיו עזרי לי לעלות. אלך איתך עד קצה היער. בשביל מה הצלחת?"
"היא מיועדת לעוגת צימוקים," אמרה עליסה.
"מוטב שניקח אותה איתנו," אמר הפרש. "היא תועיל אם נמצא עוגת צימוקים. עזרי לי להכניס אותה לשק הזה."
זה לקח זמן רב מאוד לעשות, אף שעליסה החזיקה את השק פתוח בזהירות רבה, כי הפרש היה מגושם מאוד בהכנסת הצלחת: בשתיים או שלוש הפעמים הראשונות שניסה, נפל הוא עצמו פנימה במקומה. "זה צפוף למדי, את מבינה," אמר, כשסוף סוף הכניסו אותה; "יש כל כך הרבה פמוטים בשק." והוא תלה אותו על האוכף, שכבר היה עמוס צרורות של גזר, וכלי אח, ודברים רבים אחרים.
"אני מקווה שהשיער שלך מחובר היטב?" המשיך, כשיצאו לדרך.
"רק בדרך הרגילה," אמרה עליסה בחיוך.
"זה בקושי מספיק," אמר בדאגה. "את מבינה, הרוח חזקה מאוד כאן. היא חזקה כמו מרק."
"המצאת תוכנית לשמור שהשיער לא יעוף?" שאלה עליסה.
"עוד לא," אמר הפרש. "אבל יש לי תוכנית לשמור שהוא לא ינשור."
"הייתי רוצה מאוד לשמוע אותה."
"קודם לוקחים מקל זקוף," אמר הפרש. "אחר כך גורמים לשיער לטפס עליו, כמו עץ פרי. ובכן, הסיבה שהשיער נושר היא שהוא תלוי למטה; דברים אף פעם לא נופלים למעלה, את יודעת. זו תוכנית מהמצאתי. את יכולה לנסות אותה אם את רוצה."
זה לא נשמע כמו תוכנית נוחה, חשבה עליסה, ובמשך כמה דקות הלכה בשתיקה, מתלבטת ברעיון, ומפעם לפעם עוצרת כדי לעזור לפרש המסכן, שבוודאי לא היה רוכב טוב.
בכל פעם שהסוס עצר (מה שעשה לעתים קרובות מאוד), הוא נפל קדימה; ובכל פעם שהסוס המשיך שוב (מה שעשה בדרך כלל בפתאומיות למדי), הוא נפל אחורה. מלבד זאת הוא הסתדר לא רע, חוץ מכך שהיה לו הרגל ליפול מפעם לפעם הצידה; ומכיוון שבדרך כלל עשה זאת בצד שבו הלכה עליסה, היא גילתה עד מהרה שהתוכנית הטובה ביותר היא לא ללכת קרוב מדי לסוס.
"אני חוששת שלא היה לך הרבה תרגול ברכיבה," העזה לומר, כשעזרה לו לקום מנפילתו החמישית.
הפרש נראה מופתע מאוד, ונעלב מעט מן ההערה. "מה גורם לך לומר את זה?" שאל, כשטיפס חזרה לאוכף, ומחזיק בשערה של עליסה ביד אחת, כדי שלא ייפול מן הצד השני.
"כי אנשים לא נופלים כל כך הרבה, כשהיה להם הרבה תרגול."
"היה לי הרבה תרגול," אמר הפרש ברצינות רבה: "הרבה תרגול!"
עליסה לא מצאה דבר טוב יותר לומר מאשר "באמת?" אבל אמרה זאת בלבביות ככל שיכלה. הם המשיכו קצת בשתיקה אחרי זה, הפרש בעיניים עצומות, ממלמל לעצמו, ועליסה מחכה בדאגה לנפילה הבאה.
"האמנות הגדולה של הרכיבה," התחיל הפרש פתאום בקול רם, ומנופף בזרועו הימנית בעודו מדבר, "היא לשמור..." כאן הסתיים המשפט בפתאומיות כמו שהתחיל, כשהפרש נפל בכבדות על ראש ראשו בדיוק בשביל שבו הלכה עליסה. הפעם היא נבהלה לגמרי, ואמרה בטון מודאג כשהרימה אותו: "אני מקווה שאף עצם לא נשברה?"
"אף אחת ששווה להזכיר," אמר הפרש, כאילו לא היה אכפת לו לשבור שתיים או שלוש מהן. "האמנות הגדולה של הרכיבה, כמו שאמרתי, היא... לשמור על שיווי המשקל כמו שצריך. ככה, את יודעת..."
הוא עזב את הרסן, ומתח את שתי זרועותיו כדי להראות לעליסה למה הוא מתכוון, והפעם נפל שטוח על גבו, ממש מתחת לרגלי הסוס.
"הרבה תרגול!" המשיך לחזור, כל הזמן שעליסה העמידה אותו שוב על רגליו. "הרבה תרגול!"
"זה מגוחך מדי!" קראה עליסה, והפעם איבדה את כל סבלנותה. "היית צריך סוס עץ על גלגלים, זה מה שהיית צריך!"
"הסוג הזה נוסע בחלקות?" שאל הפרש בטון של עניין רב, וכרך את זרועותיו סביב צוואר הסוס בעודו מדבר, בדיוק בזמן כדי להציל את עצמו מליפול שוב.
"הרבה יותר בחלקות מסוס חי," אמרה עליסה, בצווחה קטנה של צחוק, למרות כל מה שעשתה כדי למנוע אותה.
"אשיג אחד," אמר הפרש לעצמו בהרהור. "אחד או שניים, כמה."
הייתה שתיקה קצרה אחרי זה, ואז המשיך הפרש שוב. "אני מומחה גדול בהמצאת דברים. ובכן, אני מעז לומר שהבחנת, בפעם האחרונה שהרמת אותי, שנראיתי די מהורהר?"
"היית קצת רציני," אמרה עליסה.
"ובכן, בדיוק אז המצאתי דרך חדשה לעבור מעל שער. היית רוצה לשמוע אותה?"
"מאוד מאוד," אמרה עליסה בנימוס.
"אספר לך איך הגעתי לחשוב עליה," אמר הפרש. "את מבינה, אמרתי לעצמי: 'הקושי היחיד הוא עם הרגליים: הראש כבר גבוה מספיק.' ובכן, קודם אני שם את הראש על ראש השער, אחר כך אני עומד על הראש, ואז הרגליים גבוהות מספיק, את מבינה, ואז אני מעבר, את מבינה."
"כן, אני מניחה שתהיה מעבר כשזה ייעשה," אמרה עליסה בהרהור: "אבל אתה לא חושב שזה יהיה די קשה?"
"עוד לא ניסיתי," אמר הפרש ברצינות: "אז אני לא יכול לומר בוודאות; אבל אני חושש שזה יהיה קצת קשה."
הוא נראה מרוגז כל כך מן הרעיון, שעליסה שינתה בחיפזון את הנושא. "איזו קסדה מוזרה יש לך!" אמרה בעליזות. "גם היא המצאה שלך?"
הפרש הביט בגאווה אל קסדתו, שהייתה תלויה על האוכף. "כן," אמר, "אבל המצאתי אחת טובה יותר מזו: כמו חרוט סוכר. כשהייתי חובש אותה, אם הייתי נופל מן הסוס, היא תמיד נגעה בקרקע מיד. אז היה לי מרחק קטן מאוד ליפול, את מבינה. אבל הייתה כמובן הסכנה ליפול לתוכה. זה קרה לי פעם; והגרוע מכול היה שלפני שהספקתי לצאת שוב, בא הפרש הלבן השני וחבש אותה. הוא חשב שזו הקסדה שלו."
הפרש נראה חגיגי כל כך בעניין שעליסה לא העזה לצחוק. "אני חוששת שבטח הכאבת לו," אמרה בקול רועד, "כשהיית על ראש ראשו."
"הייתי צריך לבעוט בו, כמובן," אמר הפרש ברצינות רבה. "ואז הוא הוריד שוב את הקסדה; אבל לקח שעות על שעות להוציא אותי. הייתי תקוע כמו... כמו תקיעת שופר, את יודעת."
"אבל זה סוג אחר של תקיעה," התנגדה עליסה.
הפרש הניע בראשו. "אצלי היו כל סוגי התקיעות, אני יכול להבטיח לך!" אמר. הוא הרים את ידיו בהתרגשות מסוימת כשאמר זאת, ומיד התגלגל מן האוכף, ונפל בראשו לתוך תעלה עמוקה.
עליסה רצה לשפת התעלה לחפש אותו. היא נבהלה למדי מן הנפילה, כי במשך זמן מה הוא הסתדר טוב מאוד, והיא פחדה שהפעם באמת נפגע. אבל אף שלא ראתה דבר מלבד סוליות רגליו, הוקל לה מאוד לשמוע שהוא ממשיך לדבר בטון הרגיל שלו. "כל סוגי התקיעות," חזר: "אבל זו הייתה רשלנות מצידו לחבוש קסדה של אדם אחר, ועוד עם האדם בתוכה."
"איך אתה יכול להמשיך לדבר בשקט כזה, כשהראש שלך למטה?" שאלה עליסה, כשגררה אותו החוצה ברגליו, והניחה אותו בערמה על הגדה.
הפרש נראה מופתע מן השאלה. "מה זה משנה איפה הגוף שלי נמצא במקרה?" אמר. "השכל שלי ממשיך לעבוד בכל זאת. למעשה, ככל שראשי יותר למטה, כך אני ממציא יותר דברים חדשים."
"ובכן, הדבר החכם ביותר מן הסוג הזה שעשיתי אי פעם," המשיך אחרי הפסקה, "היה להמציא פודינג חדש בזמן מנת הבשר."
"בזמן כדי שיבשלו אותו למנה הבאה?" אמרה עליסה.
"ובכן, לא למנה הבאה," אמר הפרש בטון איטי ומהורהר: "לא, בוודאי שלא למנה הבאה."
"אז זה היה צריך להיות למחרת. אני מניחה שלא היו לך שתי מנות פודינג בארוחה אחת?"
"ובכן, לא למחרת," חזר הפרש כמו קודם: "לא למחרת. למעשה," המשיך, מחזיק את ראשו למטה, וקולו נעשה נמוך ונמוך יותר, "אני לא מאמין שהפודינג הזה בושל אי פעם! למעשה, אני לא מאמין שהפודינג הזה יבושל אי פעם! ובכל זאת זה היה פודינג חכם מאוד להמציא."
"ממה התכוונת שהוא ייעשה?" שאלה עליסה, בתקווה לעודד אותו, כי הפרש המסכן נראה מדוכדך לגמרי בעניין הזה.
"הוא התחיל בנייר סופג," ענה הפרש באנקה.
"זה לא יהיה טעים במיוחד, אני חוששת..."
"לא טעים במיוחד לבד," קטע, בלהיטות רבה: "אבל אין לך מושג איזה הבדל זה עושה כשמערבבים אותו עם דברים אחרים, כמו אבק שריפה ושעוות חותם. וכאן אני חייב לעזוב אותך." הם בדיוק הגיעו לקצה היער.
עליסה יכלה רק להיראות נבוכה: היא חשבה על הפודינג.
"את עצובה," אמר הפרש בטון מודאג: "תני לי לשיר לך שיר לנחם אותך."
"הוא ארוך מאוד?" שאלה עליסה, כי שמעה הרבה שירה באותו יום.
"הוא ארוך," אמר הפרש, "אבל יפה מאוד, מאוד. כל מי ששומע אותי שר אותו, או שזה מביא דמעות לעיניו, או ש..."
"או שמה?" אמרה עליסה, כי הפרש עצר פתאום.
"או שלא, את יודעת. שמו של השיר נקרא 'עיני דג הבקלה'."
"הו, זה שם השיר, כן?" אמרה עליסה, ומנסה להרגיש מתעניינת.
"לא, את לא מבינה," אמר הפרש, ונראה מרוגז מעט. "ככה השם נקרא. השם באמת הוא 'הזקן הזקן'."
"אז הייתי צריכה לומר 'ככה השיר נקרא'?" תיקנה עליסה את עצמה.
"לא, לא היית צריכה: זה דבר אחר לגמרי! השיר נקרא 'דרכים ואמצעים': אבל זה רק איך שהוא נקרא, את יודעת!"
"נו, אז מה השיר?" אמרה עליסה, שבינתיים הייתה מבולבלת לגמרי.
"בדיוק הגעתי לזה," אמר הפרש. "השיר באמת הוא 'יושב על שער': והלחן הוא המצאה שלי."
ובאומרו זאת, עצר את סוסו והניח למושכות ליפול על צווארו: ואז, כשהוא מקיש לאט בקצב ביד אחת, וחיוך קלוש מאיר את פניו העדינים והטיפשיים, כאילו נהנה ממוזיקת שירו, התחיל.
מכל הדברים המוזרים שעליסה ראתה במסעה מבעד למראה, זה היה הדבר שתמיד זכרה בבהירות הרבה ביותר. שנים אחר כך יכלה להחזיר את כל המחזה, כאילו היה רק אתמול: העיניים הכחולות והרכות והחיוך הטוב של הפרש, השמש השוקעת מבהיקה מבעד לשערו, וזורחת על שריונו בלהבת אור שממש סנוורה אותה, הסוס נע בשקט, המושכות תלויות רפויות על צווארו, מלחך את הדשא לרגליה, והצללים השחורים של היער מאחור: את כל זה קלטה כמו תמונה, כשביד אחת מצלה על עיניה, נשענה על עץ, מתבוננת בזוג המוזר, ומקשיבה, בחצי חלום, למוזיקה העגומה של השיר.
"אבל הלחן הוא לא המצאה שלו," אמרה לעצמה: "זה 'אתן לך הכול, יותר אינני יכול'." היא עמדה והקשיבה בתשומת לב רבה, אבל שום דמעות לא עלו בעיניה.
"אספר לך כל מה שאוכל;
יש מעט לספר.
ראיתי איש זקן, זקן,
יושב על שער.
'מי אתה, איש זקן?' שאלתי,
'ואיך אתה מתפרנס?'
ותשובתו נזלה דרך ראשי
כמו מים דרך מסננת, ונמס.
הוא אמר: 'אני מחפש פרפרים
שישנים בין השיבולים:
עושה מהם פשטידות בשר
ומוכר ברחובות ההומים.
אני מוכר אותם,' אמר, 'לאנשים
שבים סוער מפליגים;
וכך אני מרוויח את לחמי:
פרוטה, אם תואילו, אדונים.'
אבל אני חשבתי על תוכנית
לצבוע את השפם בירוק,
ולהשתמש תמיד במניפה גדולה כל כך
שאיש לא יראה אותו מרחוק.
אז, כשלא הייתה לי תשובה
למה שאמר הזקן,
קראתי: 'נו, ספר לי איך אתה חי!'
והכיתי אותו בראש, כאן.
קולו הרך המשיך בסיפור:
'אני הולך בדרכי,' אמר,
'וכשאני מוצא פלג הרים,
אני מעלה אותו בלהבה, כבר;
ומשם עושים חומר שקוראים לו
שמן השיער של רולנד;
אבל שני פני וחצי, זה כל
מה שמשלמים לי על כך, עד הסוף, לבד.'
אבל אני חשבתי על דרך
להאכיל את עצמי בבצק נוזלי,
וכך להמשיך מיום ליום
ולהשמין קצת, בשקט ובשלווה, כמו כלי.
ניערתי אותו היטב מצד לצד,
עד שפניו הכחילו:
'נו, ספר לי איך אתה חי,' קראתי,
'ומה אתה עושה, אילו!'
הוא אמר: 'אני צד עיני דג בקלה
בין האברש הבוהק,
ועושה מהן כפתורי וסט
בלילה השקט, הדומם, המרוחק.
ואותם אני לא מוכר בזהב
או במטבע כסף בורק,
אלא בחצי פני של נחושת,
שבו קונים תשעה, בלי צחוק.
לפעמים אני חופר לחמניות מרוחות חמאה,
או טומן זרדים מדובקים לסרטנים;
לפעמים אני מחפש בגבעות הדשא
גלגלים של כרכרות מעולמות עתיקים.
וזו הדרך,' (והוא קרץ)
'שבה אני משיג את עושרי;
ובשמחה רבה אשתה
לבריאותך, אדוני היקרי.'
שמעתי אותו אז, כי בדיוק
סיימתי את התוכנית שלי
לשמור על גשר מנאי מחלודה
כשמבשלים אותו ביין, בכלי.
הודיתי לו מאוד שסיפר לי
על הדרך שבה השיג את עושרו,
אבל בעיקר על משאלתו
לשתות לבריאותי בכבודו.
ועכשיו, אם אי פעם במקרה אני שם
את אצבעותיי בתוך דבק,
או דוחק בטירוף רגל ימין
לתוך נעל שמאל, בכוח, בלי מוצא ובלי פתח,
או אם אני מפיל על הבוהן
משקולת כבדה מאוד, מאוד,
אני בוכה, כי זה מזכיר לי כל כך
את האיש הזקן ההוא שהכרתי בעבר,
שמבטו היה רך, שדיבורו היה איטי כמו כפור,
ששערו היה לבן מן השלג הצחור,
שפניו היו דומות מאוד לעורב שחור,
עם עיניים, כמו גחלים, בוערות באור,
שנראה מבולבל מצערו הקודר,
שנדנד את גופו הלוך וחזור,
ומלמל, ממלמל ונמוך, כמו מבור,
כאילו פיו מלא בצק, כמו בתנור,
שנחר כמו תאו בשדה בור,
באותו ערב קיץ, לפני הרבה זמן, בעבור,
יושב על שער."
כשהפרש שר את המילים האחרונות של הבלדה, אסף את המושכות, וסובב את ראש סוסו לאורך הדרך שבה באו. "נשארו לך רק כמה מטרים ללכת," אמר, "במורד הגבעה ומעבר לנחל הקטן ההוא, ואז תהיי מלכה. אבל תישארי לראות אותי יוצא קודם?" הוסיף כשעליסה הסתובבה במבט להוט לכיוון שאליו הצביע. "זה לא ייקח הרבה זמן. תחכי ותנופפי בממחטה כשאגיע לפנייה ההיא בדרך? אני חושב שזה יעודד אותי, את מבינה."
"כמובן שאחכה," אמרה עליסה: "ותודה רבה שבאת כל כך רחוק, ועל השיר; אהבתי אותו מאוד."
"אני מקווה," אמר הפרש בספק: "אבל לא בכית כמו שחשבתי שתבכי."
אז לחצו ידיים, ואז רכב הפרש לאט אל תוך היער. "לא ייקח הרבה זמן ללוות אותו, אני מצפה," אמרה עליסה לעצמה, כשעמדה והתבוננה בו. "הנה הוא הולך! ישר על הראש כרגיל! אבל הוא עולה שוב די בקלות; זה מפני שתלויים כל כך הרבה דברים מסביב לסוס..." כך המשיכה לדבר לעצמה, כשהתבוננה בסוס הולך בנחת לאורך הדרך, ובפרש נופל ממנו, פעם לצד אחד ופעם לצד השני. אחרי הנפילה הרביעית או החמישית הגיע לפנייה, ואז נופפה לו בממחטה, וחיכתה עד שנעלם מן העין.
"אני מקווה שזה עודד אותו," אמרה, כשהסתובבה לרוץ במורד הגבעה: "ועכשיו לנחל האחרון, ולהיות מלכה! כמה מפואר זה נשמע!" כמה צעדים מעטים הביאו אותה לשפת הנחל. "המשבצת השמינית סוף סוף!" קראה כשקפצה מעליו,
* * *
והשליכה את עצמה לנוח על מדשאה רכה כמו טחב, ובה ערוגות פרחים קטנות מפוזרות פה ושם. "הו, כמה אני שמחה להגיע לכאן! ומה זה על הראש שלי?" קראה בטון של מבוכה, כשהרימה את ידיה אל משהו כבד מאוד, שהתאים בחוזקה סביב כל ראשה.
"אבל איך זה הגיע לשם בלי שידעתי?" אמרה לעצמה, כשהרימה אותו, והניחה אותו על ברכיה כדי להבין מה זה יכול להיות.
זה היה כתר זהב.