"טוב, זה מפואר!" אמרה עליסה. "מעולם לא ציפיתי שאהיה מלכה כל כך מהר; ואגיד לך מה, הוד מלכותך," המשיכה בטון חמור (היא תמיד אהבה למדי לנזוף בעצמה), "זה לעולם לא יתאים שתתרווחי ככה על הדשא! מלכות צריכות להיות מכובדות, את יודעת!"
אז קמה והסתובבה, בנוקשות מסוימת בהתחלה, כי פחדה שהכתר ייפול: אבל ניחמה את עצמה במחשבה שאין אף אחד שיראה אותה. "ואם אני באמת מלכה," אמרה כשהתיישבה שוב, "אצליח להסתדר עם זה טוב לגמרי, עם הזמן."
הכול קרה בצורה מוזרה כל כך שהיא לא הופתעה אף במעט למצוא את המלכה האדומה ואת המלכה הלבנה יושבות קרוב אליה, אחת מכל צד: היא הייתה רוצה מאוד לשאול אותן איך הגיעו לשם, אבל חששה שזה לא יהיה מנומס לגמרי. אבל לא יהיה נזק, חשבה, לשאול אם המשחק נגמר. "בבקשה, תגידי לי..." התחילה, והביטה בביישנות במלכה האדומה.
"דברי כשמדברים אלייך!" קטעה אותה המלכה בחדות.
"אבל אילו כולם היו מצייתים לכלל הזה," אמרה עליסה, שתמיד הייתה מוכנה לוויכוח קטן, "ואילו היית מדברת רק כשמדברים אלייך, והאדם השני תמיד היה מחכה שאת תתחילי, את מבינה שאף אחד לעולם לא היה אומר שום דבר, כך ש..."
"מגוחך!" קראה המלכה. "הרי את לא רואה, ילדה..." כאן הפסיקה בזעף, ואחרי שחשבה דקה, שינתה פתאום את נושא השיחה. "למה את מתכוונת ב'אם אני באמת מלכה'? איזו זכות יש לך לקרוא לעצמך כך? את לא יכולה להיות מלכה, את יודעת, עד שעברת את הבחינה המתאימה. וככל שנתחיל אותה מוקדם יותר, כן ייטב."
"רק אמרתי 'אם'!" הפצירה עליסה המסכנה בטון מעורר רחמים.
שתי המלכות הביטו זו בזו, והמלכה האדומה העירה, ברעד קל: "היא אומרת שהיא רק אמרה 'אם'..."
"אבל היא אמרה הרבה יותר מזה!" נאנקה המלכה הלבנה, ופכרה את ידיה. "הו, הרבה הרבה יותר מזה!"
"כך עשית, את יודעת," אמרה המלכה האדומה לעליסה. "תמיד דברי אמת, חשבי לפני שאת מדברת, וכתבי את זה אחר כך."
"אני בטוחה שלא התכוונתי..." התחילה עליסה, אבל המלכה האדומה קטעה אותה בחוסר סבלנות.
"על זה בדיוק אני מתלוננת! היית צריכה להתכוון! מה את חושבת שהתועלת בילדה בלי כוונה? אפילו לבדיחה צריכה להיות כוונה כלשהי; וילדה חשובה יותר מבדיחה, אני מקווה. לא היית יכולה להכחיש את זה, גם אילו ניסית בשתי ידיים."
"אני לא מכחישה דברים בידיים," התנגדה עליסה.
"אף אחד לא אמר שכן," אמרה המלכה האדומה. "אמרתי שלא היית יכולה אילו ניסית."
"היא במצב רוח כזה," אמרה המלכה הלבנה, "שהיא רוצה להכחיש משהו, רק שהיא לא יודעת מה להכחיש!"
"מזג מגעיל ורשע," העירה המלכה האדומה; ואז הייתה שתיקה לא נוחה דקה או שתיים.
המלכה האדומה שברה את השתיקה כשאמרה למלכה הלבנה: "אני מזמינה אותך לסעודה של עליסה היום אחר הצהריים."
המלכה הלבנה חייכה בחולשה, ואמרה: "ואני מזמינה אותך."
"לא ידעתי שבכלל תהיה לי מסיבה," אמרה עליסה; "אבל אם תהיה אחת, אני חושבת שאני צריכה להזמין את האורחים."
"נתנו לך את ההזדמנות לעשות זאת," העירה המלכה האדומה: "אבל אני מעזה לומר שעוד לא היו לך הרבה שיעורים בנימוסים?"
"נימוסים לא לומדים בשיעורים," אמרה עליסה. "בשיעורים לומדים לעשות חשבון, ודברים מן הסוג הזה."
"ואת יודעת חיבור?" שאלה המלכה הלבנה. "כמה זה אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת?"
"אני לא יודעת," אמרה עליסה. "איבדתי את הספירה."
"היא לא יודעת חיבור," קטעה המלכה האדומה. "את יודעת חיסור? הורידי תשע משמונה."
"תשע משמונה אני לא יכולה, את יודעת," השיבה עליסה בזריזות רבה: "אבל..."
"היא לא יודעת חיסור," אמרה המלכה הלבנה. "את יודעת חילוק? חלקי כיכר לחם בסכין, מה התשובה לזה?"
"אני מניחה..." התחילה עליסה, אבל המלכה האדומה ענתה במקומה. "לחם וחמאה, כמובן. נסי עוד תרגיל חיסור. קחי עצם מכלב: מה נשאר?"
עליסה שקלה. "העצם לא הייתה נשארת, כמובן, אילו לקחתי אותה; והכלב לא היה נשאר; הוא היה בא לנשוך אותי; ואני בטוחה שאני לא הייתי נשארת!"
"אז את חושבת ששום דבר לא היה נשאר?" אמרה המלכה האדומה.
"אני חושבת שזו התשובה."
"טעות, כרגיל," אמרה המלכה האדומה: "העשתונות של הכלב היו נשארות."
"אבל אני לא רואה איך..."
"נו, תראי!" קראה המלכה האדומה. "הכלב היה מאבד את העשתונות, לא?"
"אולי," השיבה עליסה בזהירות.
"אז אם הכלב היה הולך, העשתונות שלו היו נשארות!" קראה המלכה בניצחון.
עליסה אמרה, ברצינות ככל שיכלה: "אולי הם היו הולכים בדרכים שונות." אבל לא יכלה שלא לחשוב לעצמה: "איזה שטויות נוראות אנחנו מדברות!"
"היא לא יודעת חשבון בכלל!" אמרו המלכות יחד, בהדגשה רבה.
"את יודעת חשבון?" אמרה עליסה, ופנתה פתאום אל המלכה הלבנה, כי לא אהבה שמוצאים בה פגמים כל כך הרבה.
המלכה התנשמה ועצמה את עיניה. "אני יודעת חיבור, אם תתני לי זמן; אבל חיסור אני לא יודעת, בשום פנים ואופן!"
"כמובן שאת יודעת את האלף־בית?" אמרה המלכה האדומה.
"בטח שאני יודעת," אמרה עליסה.
"גם אני," לחשה המלכה הלבנה: "נגיד אותו יחד לעתים קרובות, יקירתי. ואגלה לך סוד: אני יודעת לקרוא מילים של אות אחת! זה לא מפואר! אבל אל תתייאשי. תגיעי לזה עם הזמן."
כאן התחילה המלכה האדומה שוב. "את יודעת לענות על שאלות מועילות?" אמרה. "איך עושים לחם?"
"את זה אני יודעת!" קראה עליסה בלהיטות. "לוקחים קצת קמח..."
"איפה קוטפים את הקמח?" שאלה המלכה הלבנה. "בגינה, או בשיחים?"
"ובכן, לא קוטפים אותו בכלל," הסבירה עליסה: "טוחנים אותו..."
"כמה דונמים של טחינה?" אמרה המלכה הלבנה. "אסור לך להשמיט כל כך הרבה דברים."
"תנפנפי לה על הראש!" קטעה המלכה האדומה בדאגה. "יהיה לה חום אחרי כל כך הרבה מחשבה." אז ניגשו לעבודה ונפנפו עליה בצרורות של עלים, עד שנאלצה להתחנן שיפסיקו, כי זה פיזר לה את השיער.
"היא שוב בסדר עכשיו," אמרה המלכה האדומה. "את יודעת שפות? איך אומרים 'שטויות במיץ' בצרפתית?"
"'שטויות במיץ' זה לא עברית," השיבה עליסה ברצינות.
"מי אמר אי פעם שזה כן?" אמרה המלכה האדומה.
עליסה חשבה שהפעם היא רואה דרך לצאת מן הקושי. "אם תגידי לי באיזו שפה זה 'שטויות במיץ', אגיד לך איך אומרים את זה בצרפתית!" קראה בניצחון.
אבל המלכה האדומה הזדקפה בנוקשות מסוימת, ואמרה: "מלכות לעולם לא עושות עסקאות."
"הלוואי שמלכות לעולם לא היו שואלות שאלות," חשבה עליסה לעצמה.
"בואו לא נריב," אמרה המלכה הלבנה בטון מודאג. "מה הסיבה לברק?"
"הסיבה לברק," אמרה עליסה בהחלטיות רבה, כי הרגישה בטוחה לגמרי בזה, "היא הרעם... לא, לא!" תיקנה את עצמה בחיפזון. "התכוונתי להפך."
"מאוחר מדי לתקן," אמרה המלכה האדומה: "ברגע שאמרת דבר, זה קובע אותו, ואת צריכה לשאת בתוצאות."
"שמזכיר לי," אמרה המלכה הלבנה, והשפילה את מבטה ושילבה ופרמה את ידיה בעצבנות, "הייתה לנו סופת רעמים כזאת ביום שלישי שעבר; אני מתכוונת אחד מן הסדרה האחרונה של ימי השלישי, את יודעת."
עליסה הייתה נבוכה. "בארץ שלנו," העירה, "יש רק יום אחד בכל פעם."
המלכה האדומה אמרה: "זו דרך דלה ורזה לעשות דברים. כאן, אצלנו, יש לנו בדרך כלל ימים ולילות שניים או שלושה בכל פעם, ולפעמים בחורף אנחנו לוקחים אפילו חמישה לילות יחד, בשביל החום, את יודעת."
"אז חמישה לילות חמים יותר מלילה אחד?" העזה עליסה לשאול.
"חמים פי חמישה, כמובן."
"אבל לפי אותו כלל הם צריכים להיות קרים פי חמישה..."
"בדיוק!" קראה המלכה האדומה. "חמים פי חמישה, וקרים פי חמישה; בדיוק כמו שאני עשירה ממך פי חמישה, וחכמה ממך פי חמישה!"
עליסה נאנחה וויתרה. "זה בדיוק כמו חידה בלי תשובה!" חשבה.
"גם המפטי דמפטי ראה את זה," המשיכה המלכה הלבנה בקול נמוך, יותר כאילו היא מדברת לעצמה. "הוא בא לדלת עם חולץ פקקים בידו..."
"מה הוא רצה?" אמרה המלכה האדומה.
"הוא אמר שהוא ייכנס," המשיכה המלכה הלבנה, "כי הוא מחפש היפופוטם. ובכן, כפי שקרה, לא היה דבר כזה בבית, באותו בוקר."
"בדרך כלל יש?" שאלה עליסה בטון נדהם.
"ובכן, רק בימי חמישי," אמרה המלכה.
"אני יודעת בשביל מה הוא בא," אמרה עליסה: "הוא רצה להעניש את הדגים, כי..."
כאן התחילה המלכה הלבנה שוב. "זו הייתה סופת רעמים כזאת, את לא יכולה לחשוב!" ("היא אף פעם לא יכלה, את יודעת," אמרה המלכה האדומה.) "וחלק מן הגג נפל, ונכנס כל כך הרבה רעם; והוא התגלגל בחדר בגושים גדולים, והפיל את השולחנות והדברים, עד שנבהלתי כל כך שלא יכולתי לזכור את שמי!"
עליסה חשבה לעצמה: "אני לעולם לא הייתי מנסה לזכור את שמי באמצע תאונה! מה התועלת בזה?" אבל לא אמרה זאת בקול, מפחד לפגוע ברגשות המלכה המסכנה.
"הוד מלכותך צריכה לסלוח לה," אמרה המלכה האדומה לעליסה, ולקחה את אחת מידיה של המלכה הלבנה בידה, וליטפה אותה בעדינות: "היא מתכוונת לטוב, אבל היא לא יכולה שלא לומר דברים טיפשיים, ככלל."
המלכה הלבנה הביטה בביישנות בעליסה, שהרגישה שהיא צריכה לומר משהו טוב, אבל באמת לא הצליחה לחשוב על שום דבר ברגע ההוא.
"היא מעולם לא קיבלה חינוך טוב באמת," המשיכה המלכה האדומה: "אבל זה מדהים כמה מזגה טוב! טפחי לה על הראש, ותראי כמה היא תשמח!" אבל לזה לא היה לעליסה אומץ.
"קצת טוב לב, וסלסול השיער בניירות, יעשו איתה פלאים..."
המלכה הלבנה נאנחה אנחה עמוקה, והניחה את ראשה על כתפה של עליסה. "אני כל כך ישנונית!" נאנקה.
"היא עייפה, המסכנה!" אמרה המלכה האדומה. "החליקי את שערה, השאילי לה את כובע הלילה שלך, ושירי לה שיר ערש מרגיע."
"אין לי כובע לילה איתי," אמרה עליסה, כשניסתה לציית להוראה הראשונה: "ואני לא מכירה שום שירי ערש מרגיעים."
"אז אני חייבת לעשות את זה בעצמי," אמרה המלכה האדומה, והתחילה:
"נומי, גבירה, על ברכי עליסה! עד שהמשתה מוכן, יש זמן לתנומה קלילה: כשהמשתה ייגמר, נלך לנשף, כולנו יחד שם: המלכה האדומה, והמלכה הלבנה, ועליסה, וכולם!
"ועכשיו כשאת יודעת את המילים," הוסיפה, כשהניחה את ראשה על כתפה השנייה של עליסה, "פשוט שירי לי את זה מההתחלה. גם אני נעשית ישנונית." ברגע הבא שתי המלכות ישנו שינה עמוקה, ונחרו בקול.
"מה אני אמורה לעשות?" קראה עליסה, והביטה סביבה במבוכה גדולה, כשקודם ראש עגול אחד, ואחר כך השני, התגלגל מכתפה, ושכב כמו גוש כבד על ברכיה. "אני לא חושבת שזה קרה אי פעם קודם, שמישהו נאלץ לשמור על שתי מלכות ישנות בבת אחת! לא, לא בכל ההיסטוריה של אנגליה; זה לא יכול היה, אתם יודעים, כי מעולם לא הייתה יותר ממלכה אחת בכל פעם. נו, תתעוררו, דברים כבדים שכמותכם!" המשיכה בטון חסר סבלנות; אבל לא הייתה תשובה מלבד נחירה עדינה.
הנחירה נעשתה ברורה יותר בכל דקה, ונשמעה יותר כמו מנגינה: לבסוף אפילו הצליחה להבחין במילים, והיא הקשיבה בלהיטות כזאת שכששני הראשים הגדולים נעלמו מברכיה, בקושי הרגישה בחסרונם.
היא עמדה לפני פתח מקושת שמעליו היו המילים "המלכה עליסה" באותיות גדולות, ומכל צד של הקשת הייתה ידית פעמון; אחת מסומנת "פעמון אורחים", והשנייה "פעמון משרתים".
"אחכה עד שהשיר ייגמר," חשבה עליסה, "ואז אצלצל ב... באיזה פעמון אני צריכה לצלצל?" המשיכה, נבוכה מאוד מן השמות. "אני לא אורחת, ואני לא משרתת. היה צריך להיות אחד מסומן 'מלכה', אתם יודעים..."
בדיוק אז נפתחה הדלת מעט, ויצור עם מקור ארוך הוציא את ראשו לרגע ואמר: "אין כניסה עד עוד שבועיים!" וסגר את הדלת שוב בטריקה.
עליסה דפקה וצלצלה לשווא זמן רב, אבל לבסוף צפרדע זקנה מאוד, שישבה מתחת לעץ, קמה ודשדשה לאט לעברה: היא הייתה לבושה צהוב בוהק, ונעלה מגפיים עצומים.
"מה העניין, עכשיו?" אמרה הצפרדע בלחישה עמוקה וצרודה.
עליסה הסתובבה, מוכנה למצוא פגם בכל אחד. "איפה המשרת שתפקידו לענות לדלת?" התחילה בכעס.
"לאיזו דלת?" אמרה הצפרדע.
עליסה כמעט רקעה ברגלה מרוב רוגז על הדיבור האיטי והמשתרך שלה. "לדלת הזאת, כמובן!"
הצפרדע הביטה בדלת בעיניה הגדולות והעמומות דקה: אחר כך התקרבה ושפשפה אותה באגודל, כאילו בודקת אם הצבע יורד; ואז הביטה בעליסה.
"לענות לדלת?" אמרה. "מה היא שאלה?" היא הייתה צרודה כל כך שעליסה בקושי שמעה אותה.
"אני לא יודעת למה את מתכוונת," אמרה.
"אני מדברת עברית, לא?" המשיכה הצפרדע. "או שאת חירשת? מה היא שאלה אותך?"
"כלום!" אמרה עליסה בחוסר סבלנות. "דפקתי עליה!"
"לא צריך לעשות את זה, לא צריך לעשות את זה..." מלמלה הצפרדע. "זה מרגיז אותה, את יודעת." אחר כך ניגשה ונתנה לדלת בעיטה באחת מרגליה הגדולות. "תעזבי אותה במנוחה," התנשמה, כשדשדשה בחזרה אל העץ שלה, "והיא תעזוב אותך במנוחה, את יודעת."
ברגע זה נפתחה הדלת לרווחה, ונשמע קול צווחני שר:
"אל עולם המראה אמרה עליסה דבר: 'יש שרביט בידי, ועל ראשי כתר; יבואו יצורי המראה, מי שהם לא יהיו, לסעוד עם המלכה האדומה, הלבנה, ואיתי, כולם יחדיו.'"
ומאות קולות הצטרפו לפזמון:
"אז מלאו את הכוסות במהירות רבה, ופזרו על השולחן כפתורים וסובין בנדבה: שימו חתולים בקפה, ועכברים בתה, וקבלו את המלכה עליסה בשלושים כפול שלוש, בכל השמחה!"
אחר כך בא רעש מבולבל של תשואות, ועליסה חשבה לעצמה: "שלושים כפול שלוש זה תשעים. אני תוהה אם מישהו סופר?" בתוך דקה שוב השתרר שקט, ואותו קול צווחני שר עוד בית:
"'הו יצורי המראה,' אמרה עליסה, 'גשו! כבוד לראות אותי, וחסד לשמוע, דעו: זכות נעלה היא לסעוד ולשתות תה עם המלכה האדומה, הלבנה, ואיתי כאן, בשמחה!'"
ואז בא הפזמון שוב:
"אז מלאו את הכוסות בדבשה ובדיו, או בכל דבר אחר שנעים לשתות עכשיו: ערבבו בסיידר חול, וביין צמר דק, וקבלו את המלכה עליסה בתשעים כפול תשע, בלי הפסק!"
"תשעים כפול תשע!" חזרה עליסה בייאוש. "הו, זה לעולם לא ייגמר! מוטב שאכנס מיד..." ודממה מוחלטת השתררה ברגע שהופיעה.
עליסה הציצה בעצבנות לאורך השולחן, כשצעדה במעלה האולם הגדול, והבחינה שיש בערך חמישים אורחים, מכל הסוגים: חלקם חיות, חלקם ציפורים, והיו אפילו כמה פרחים ביניהם. "אני שמחה שהם באו בלי לחכות שיזמינו אותם," חשבה: "לעולם לא הייתי יודעת מי האנשים הנכונים להזמין!"
היו שלושה כיסאות בראש השולחן; המלכה האדומה והלבנה כבר תפסו שניים מהם, אבל האמצעי היה ריק. עליסה התיישבה בו, לא נוח לה למדי בשקט, ומשתוקקת שמישהו ידבר.
לבסוף התחילה המלכה האדומה. "החמצת את המרק ואת הדג," אמרה. "הגישו את הצלי!" והמלצרים הניחו רגל כבש לפני עליסה, שהביטה בה בדאגה מסוימת, כי מעולם לא נאלצה לחתוך צלי קודם.
"את נראית קצת ביישנית; תני לי להציג אותך לפני רגל הכבש הזאת," אמרה המלכה האדומה. "עליסה, כבש; כבש, עליסה." רגל הכבש קמה בצלחת והשתחוותה קידה קטנה לעליסה; ועליסה השיבה קידה, בלי לדעת אם להיבהל או להשתעשע.
"אפשר לתת לך פרוסה?" אמרה, ולקחה את הסכין והמזלג, והביטה ממלכה אחת לשנייה.
"בוודאי שלא," אמרה המלכה האדומה בהחלטיות רבה: "זה לא לפי כללי הנימוס לחתוך מישהו שהוצגת לפניו. הסירו את הצלי!" והמלצרים לקחו אותו, והביאו פודינג שזיפים גדול במקומו.
"אני לא רוצה שיציגו אותי לפני הפודינג, בבקשה," אמרה עליסה בחיפזון מסוים, "אחרת לא תהיה לנו ארוחה בכלל. אפשר לתת לך קצת?"
אבל המלכה האדומה נראתה זועפת, ונהמה: "פודינג, עליסה; עליסה, פודינג. הסירו את הפודינג!" והמלצרים לקחו אותו מהר כל כך שעליסה לא הספיקה להשיב לו קידה.
אבל היא לא ראתה למה רק המלכה האדומה תיתן פקודות, אז, כניסוי, קראה: "מלצר! תחזיר את הפודינג!" והנה הוא שוב ברגע, כמו קסם של קוסם. הוא היה גדול כל כך שלא יכלה שלא להרגיש מעט ביישנית מולו, כמו מול הכבש; אבל התגברה על ביישנותה במאמץ גדול וחתכה פרוסה והושיטה אותה למלכה האדומה.
"איזו חוצפה!" אמר הפודינג. "אני תוהה איך היית מרגישה, אילו הייתי חותך ממך פרוסה, יצור שכמוך!"
הוא דיבר בקול עבה ושומני, ולעליסה לא הייתה מילה לענות: היא יכלה רק לשבת ולהביט בו ולהתנשם.
"העירי הערה," אמרה המלכה האדומה: "מגוחך להשאיר את כל השיחה לפודינג!"
"אתן יודעות, דקלמו לי היום כמות כזאת של שירה," התחילה עליסה, מבוהלת מעט לגלות שברגע שפתחה את שפתיה השתררה דממה מוחלטת, וכל העיניים היו נעוצות בה; "וזה דבר מוזר מאוד, אני חושבת: כל שיר היה על דגים בדרך כלשהי. אתן יודעות למה כולם כאן אוהבים כל כך דגים?"
היא דיברה אל המלכה האדומה, שתשובתה החטיאה מעט את המטרה. "ואשר לדגים," אמרה, לאט מאוד ובחגיגיות, וקירבה את פיה לאוזנה של עליסה, "הוד מלכותה הלבנה יודעת חידה נהדרת, כולה בשירה, כולה על דגים. שתדקלם אותה?"
"הוד מלכותה האדומה אדיבה מאוד שהזכירה זאת," מלמלה המלכה הלבנה לתוך אוזנה השנייה של עליסה, בקול כמו הֶמְיַת יונה. "זה יהיה תענוג כזה! אפשר?"
"בבקשה," אמרה עליסה בנימוס רב.
המלכה הלבנה צחקה בהנאה, וליטפה את לחייה של עליסה. ואז התחילה:
"'קודם, את הדג צריך לדוג.'
זה קל: גם תינוק היה דג אותו, אני בטוחה.
'אחר כך, את הדג צריך לקנות.'
זה קל: בפרוטה היו קונים אותו, אין שום מבוכה.
'עכשיו בשלו לי את הדג!'
זה קל, ולא ייקח יותר מדקה.
'הניחו אותו בצלחת!'
זה קל, כי הוא כבר בתוכה.
'הביאו אותו לכאן! תנו לי לסעוד!'
קל להעמיד צלחת כזאת על השולחן.
'הרימו את המכסה!'
אה, זה קשה כל כך, שאני חוששת שאין לי הכוח הנכון.
כי הוא מחזיק בו כמו דבק,
מחזיק את המכסה לצלחת, בזמן שהוא שוכב באמצע:
מה קל יותר לעשות,
לגלות את הדג, או לגלות את החידה?"
"קחי דקה לחשוב על זה, ואז נחשי," אמרה המלכה האדומה. "בינתיים, נשתה לבריאותך: לבריאות המלכה עליסה!" צרחה בכל כוח קולה, וכל האורחים התחילו לשתות מיד, ובדרך משונה מאוד הם עשו זאת: חלקם שמו את כוסותיהם על ראשם כמו מכסי כיבוי, ושתו את כל מה שזלג על פניהם; אחרים הפכו את הקנקנים, ושתו את היין כשזרם משולי השולחן; ושלושה מהם (שנראו כמו קנגורו) טיפסו לתוך צלחת הכבש הצלוי, והתחילו ללקק בלהיטות את הרוטב, "בדיוק כמו חזירים בשוקת!" חשבה עליסה.
"את צריכה להודות בנאום נאה," אמרה המלכה האדומה, והזעיפה פנים אל עליסה בעודה מדברת.
"אנחנו חייבות לתמוך בך, את יודעת," לחשה המלכה הלבנה, כשעליסה קמה לעשות זאת, בצייתנות רבה, אבל מבוהלת מעט.
"תודה רבה," לחשה בתשובה, "אבל אני יכולה להסתדר טוב לגמרי בלי זה."
"זה בכלל לא יתאים," אמרה המלכה האדומה בהחלטיות רבה: אז עליסה ניסתה להיכנע לזה בחן.
("והן דחפו כל כך!" אמרה אחר כך, כשסיפרה לאחותה את סיפור המשתה. "היית חושבת שהן רוצות למעוך אותי שטוחה!")
למעשה היה לה קשה למדי להישאר במקומה בזמן שנאמה: שתי המלכות דחפו אותה כל כך, אחת מכל צד, שכמעט הרימו אותה לאוויר. "אני קמה להודות..." התחילה עליסה: והיא באמת קמה בעודה מדברת, כמה סנטימטרים; אבל נאחזה בשפת השולחן, והצליחה למשוך את עצמה שוב למטה.
"שמרי על עצמך!" צרחה המלכה הלבנה, ותפסה את שערה של עליסה בשתי ידיה. "משהו עומד לקרות!"
ואז (כפי שתיארה עליסה אחר כך) כל מיני דברים קרו ברגע אחד. הנרות כולם גדלו עד התקרה, ונראו משהו כמו ערוגת קנים עם זיקוקים בראשם. ואשר לבקבוקים, כל אחד מהם לקח זוג צלחות, שהתאים במהירות ככנפיים, וכך, עם מזלגות כרגליים, התעופפו לכל הכיוונים: "והם נראים מאוד כמו ציפורים," חשבה עליסה לעצמה, ככל שיכלה במהומה הנוראה שהתחילה.
ברגע זה שמעה צחוק צרוד לצידה, והסתובבה לראות מה קרה למלכה הלבנה; אבל במקום המלכה, ישבה בכיסא רגל הכבש. "הנה אני!" קרא קול מקערת המרק, ועליסה הסתובבה שוב, בדיוק בזמן לראות את פניה הרחבות והטובות של המלכה מחייכות אליה לרגע מעל שפת הקערה, לפני שנעלמה לתוך המרק.
לא היה רגע לאבד. כבר כמה מן האורחים שכבו בצלחות, ומצקת המרק צעדה במעלה השולחן לעבר כיסאה של עליסה, וסימנה לה בחוסר סבלנות לזוז מדרכה.
"אני לא יכולה לסבול את זה עוד!" קראה כשקפצה ותפסה את מפת השולחן בשתי ידיה: משיכה טובה אחת, וצלחות, קערות, אורחים ונרות התרסקו כולם יחד בערמה על הרצפה.
"ואשר לך," המשיכה, ופנתה בזעם אל המלכה האדומה, שבה ראתה את הגורם לכל השובבות; אבל המלכה כבר לא הייתה לצידה: היא הצטמקה פתאום לגודל של בובה קטנה, ועכשיו הייתה על השולחן, רצה בעליזות סביב וסביב אחרי הצעיף שלה, שנגרר מאחוריה.
בכל זמן אחר הייתה עליסה מופתעת מזה, אבל הייתה נרגשת מכדי להיות מופתעת מכל דבר עכשיו. "ואשר לך," חזרה, ותפסה את היצור הקטן ממש ברגע שקפץ מעל בקבוק שזה עתה נחת על השולחן, "אנער אותך עד שתהפכי לחתלתולה, זה מה שאעשה!"