"הוד מלכותך לא צריכה לגרגר בקול רם כל כך," אמרה עליסה, ושפשפה את עיניה, ופנתה אל החתלתולה בכבוד, אבל גם בחומרה מסוימת. "העירה אותי מחלום, הו! נחמד כל כך! והיית איתי, קיטי, בכל עולם המראה. ידעת את זה, יקירתי?"
זה הרגל לא נוח מאוד של חתלתולים (עליסה העירה פעם את ההערה) שמה שלא תאמרו להם, הם תמיד מגרגרים. "אילו רק היו מגרגרים ל'כן' ומיילים ל'לא', או איזה כלל כזה," אמרה, "כדי שאפשר יהיה לנהל שיחה! אבל איך אפשר לדבר עם מישהו אם הוא תמיד אומר אותו דבר?"
בהזדמנות הזאת החתלתולה רק גרגרה: ואי אפשר היה לנחש אם התכוונה ל"כן" או ל"לא".
אז עליסה חיפשה בין כלי השחמט על השולחן עד שמצאה את המלכה האדומה: אחר כך כרעה על ברכיה על השטיח שליד האח, והעמידה את החתלתולה ואת המלכה כך שיביטו זו בזו. "עכשיו, קיטי!" קראה, ומחאה כפיים בניצחון. "הודי שלזה הפכת!"
("אבל היא לא רצתה להסתכל עליה," אמרה, כשהסבירה את העניין אחר כך לאחותה: "היא סובבה את הראש, והעמידה פנים שהיא לא רואה אותה: אבל היא נראתה קצת מתביישת בעצמה, אז אני חושבת שהיא בטח הייתה המלכה האדומה.")
"שבי קצת יותר זקופה, יקירתי!" קראה עליסה בצחוק עליז. "וקדי קידה בזמן שאת חושבת מה ל... מה לגרגר. זה חוסך זמן, זכרי!" והיא הרימה אותה ונתנה לה נשיקה קטנה אחת, "רק לכבוד זה שהיית מלכה אדומה."
"פתית שלג, חמודה שלי!" המשיכה, כשהביטה מעבר לכתפה בחתלתולה הלבנה, שעדיין עברה בסבלנות את הרחצה שלה, "מתי דינה תגמור עם הוד מלכותך הלבנה, אני תוהה? זו בטח הסיבה שהיית מרושלת כל כך בחלום שלי. דינה! את יודעת שאת משפשפת מלכה לבנה? באמת, זה חוסר כבוד גמור מצדך!
"ולמה דינה הפכה, אני תוהה?" המשיכה לפטפט, כשהתיישבה בנוחות, מרפק אחד על השטיח וסנטרה בידה, להתבונן בחתלתולות. "תגידי לי, דינה, הפכת להמפטי דמפטי? אני חושבת שכן; אבל מוטב שלא תספרי על זה לחברות שלך עדיין, כי אני לא בטוחה.
"אגב, קיטי, אילו רק היית באמת איתי בחלום שלי, היה דבר אחד שהיית נהנית ממנו: דקלמו לי כמות כזאת של שירה, כולה על דגים! מחר בבוקר יהיה לך תענוג אמיתי. כל הזמן שתאכלי את ארוחת הבוקר שלך, אדקלם לך את 'הסוס־ים והנגר'; ואז את יכולה להעמיד פנים שזה צדפות, יקירתי!
"עכשיו, קיטי, בואי נחשוב מי חלם את כל זה. זו שאלה רצינית, יקירתי, ואת לא צריכה להמשיך ללקק את הכפה ככה, כאילו דינה לא רחצה אותך הבוקר! את מבינה, קיטי, זה בטח הייתי אני או המלך האדום. הוא היה חלק מן החלום שלי, כמובן; אבל אז אני הייתי חלק מן החלום שלו, גם! האם זה היה המלך האדום, קיטי? את היית אשתו, יקירתי, אז את צריכה לדעת. הו, קיטי, עזרי להכריע את זה! אני בטוחה שהכפה שלך יכולה לחכות!" אבל החתלתולה המרגיזה רק התחילה בכפה השנייה, והעמידה פנים שלא שמעה את השאלה.
מי לדעתכם זה היה?
סירה תחת שמיים שטופי שמש, נעה לה הלאה בחלום של אמש, בערב של יולי, באור חמימי.
שלוש ילדות מתכרבלות קרוב, עין להוטה ואוזן קשובה לכל דבר טוב, שמחות לשמוע סיפור פשוט ואהוב.
מזמן החווירו השמיים השטופים: הדים דועכים וזיכרונות נאספים. כפור הסתיו הרג את יולי ואת השטפים.
ועדיין היא רודפת אותי, כרוח בחלומות, עליסה הנעה תחת שמיים ובכוכבות, שעיניים ערות מעולם לא ראו בחלונות.
ילדים עוד יבואו, את הסיפור לשמוע, עין להוטה ואוזן קשובה לכל צליל ומשמוע, באהבה יתכרבלו קרוב, בלי לנוע.
בארץ הפלאות הם שוכבים, חולמים כשהימים עוברים, חולמים כשהקיצים גוועים:
תמיד נסחפים במורד הזרם, מתעכבים בזוהר הזהב החם, החיים, מה הם אם לא חלום?