"תום!"
אין תשובה.
"תום!!"
אין תשובה.
"מה קרה לילד הזה, אני תוהה? אתה, תום!"
אין תשובה.
הגברת הזקנה הורידה את משקפיה והביטה מעליהם סביב החדר; אחר כך הרימה אותם והביטה מתחתיהם. היא כמעט אף פעם לא הביטה דרכם על דבר קטן כמו ילד; הם היו זוג המשקפיים החגיגי שלה, גאוות לבה, ונבנו בשביל "הסגנון", לא בשביל השימוש: היא הייתה יכולה לראות טוב באותה מידה דרך זוג מכסים של תנור. היא נראתה מבולבלת לרגע, ואז אמרה, לא בזעם, אבל בכל זאת בקול רם מספיק כדי שהרהיטים ישמעו:
"נו, אני נשבעת שאם אתפוס אותך אני..."
היא לא סיימה, כי בינתיים התכופפה ותקעה את המטאטא מתחת למיטה, וכך היא נזקקה לנשימה כדי לפסק בה את התקיעות. היא לא העלתה מן המתים דבר מלבד החתול.
"בחיים לא ראיתי ילד כזה!"
היא ניגשה לדלת הפתוחה ועמדה בה והביטה החוצה בין שיחי העגבניות ועשבי הדטורה שהיוו את הגן. אין תום. אז הרימה את קולה בזווית שחושבה למרחק וצעקה:
"אתתתה, תום!"
היה רעש קל מאחוריה והיא הסתובבה בדיוק בזמן כדי לתפוס ילד קטן בשולי מעילו ולעצור את מנוסתו.
"הנה! הייתי צריכה לחשוב על הארון הזה. מה עשית שם?"
"כלום."
"כלום! תסתכל על הידיים שלך. ותסתכל על הפה שלך. מה הדבר הזה?"
"אני לא יודע, דודה."
"נו, אני יודעת. זו ריבה: זה מה שזה. ארבעים פעם אמרתי שאם לא תעזוב את הריבה הזאת אפשוט את עורך. תן לי את המקל."
המקל ריחף באוויר: הסכנה הייתה נואשת:
"אוי! תסתכלי מאחורייך, דודה!"
הגברת הזקנה הסתובבה בבת אחת, והרימה את חצאיותיה מן הסכנה. הנער ברח באותו רגע, טיפס על גדר הקרשים הגבוהה, ונעלם מעבר לה.
דודתו פולי עמדה מופתעת רגע, ואז פרצה בצחוק עדין.
"לעזאזל עם הילד, אני אף פעם לא אלמד שום דבר? לא עשה לי מספיק תעלולים כאלה כדי שאשמור ממנו עד עכשיו? אבל טיפשים זקנים הם הטיפשים הכי גדולים שיש. אי אפשר ללמד כלב זקן תרגילים חדשים, כמו שאומרים. אבל אלוהים, הוא אף פעם לא עושה אותם אותו דבר, יומיים, ואיך אדם יכול לדעת מה בא? נראה שהוא יודע בדיוק כמה זמן הוא יכול לייסר אותי לפני שאני מתרגזת, והוא יודע שאם הוא מצליח לדחות אותי לרגע או להצחיק אותי, הכול נגמר ואני לא יכולה להרביץ לו אף מכה. אני לא עושה את חובתי כלפי הילד הזה, וזו האמת לאמיתה, אלוהים יודע. חושך שבטו שונא בנו, כמו שאומר הספר הטוב. אני צוברת חטא וסבל לשנינו, אני יודעת. השטן בתוכו, אבל אלוהים אדירים! הוא הבן של אחותי המתה, המסכנה, ואין לי לב להצליף בו, איכשהו. בכל פעם שאני מוותרת לו, המצפון שלי כואב לי כל כך, ובכל פעם שאני מכה אותו הלב הזקן שלי כמעט נשבר. נו טוב, אדם ילוד אישה קצר ימים ושבע רוגז, כמו שאומר הכתוב, ואני מניחה שזה נכון. הוא יברח מבית הספר הערב,[*] ואני פשוט אהיה מוכרחה להעביד אותו, מחר, כדי להעניש אותו. קשה מאוד להעביד אותו בשבתות, כשכל הילדים בחופש, אבל הוא שונא עבודה יותר משהוא שונא כל דבר אחר, ואני חייבת לעשות קצת מחובתי כלפיו, אחרת אני אהיה האסון של הילד."
[*] בדרום-מערב ארצות הברית, "ערב" פירושו "אחר הצהריים"
תום באמת ברח מבית הספר, ועבר עליו זמן טוב מאוד. הוא חזר הביתה ממש בקושי בזמן כדי לעזור לג'ים, הילד השחור הקטן, לנסר את העצים של מחר ולבקע את הקיסמים לפני ארוחת הערב: לפחות הוא היה שם בזמן כדי לספר את הרפתקאותיו לג'ים בזמן שג'ים עשה שלושה רבעים מן העבודה. אחיו הצעיר של תום (או יותר נכון, אחיו למחצה) סיד כבר גמר את חלקו בעבודה (איסוף שבבים), כי הוא היה ילד שקט, ולא היו לו דרכים הרפתקניות ומטרידות.
בזמן שתום אכל את ארוחת הערב שלו, וגנב סוכר כשהייתה הזדמנות, דודה פולי שאלה אותו שאלות מלאות ערמה, ועמוקות מאוד: כי רצתה ללכוד אותו בגילויים מפלילים. כמו הרבה נפשות תמימות אחרות, זו הייתה יהירותה החביבה להאמין שהיא ניחנה בכישרון לדיפלומטיה אפלה ומסתורית, והיא אהבה להתבונן בתחבולותיה השקופות ביותר כפלאים של ערמומיות. אמרה היא:
"תום, היה די חם בבית הספר, לא?"
"כן, גברתי."
"חם נורא, לא?"
"כן, גברתי."
"לא רצית ללכת לשחות, תום?"
קצת בהלה חלפה בתום: נגיעה של חשד לא נוח. הוא חיפש בפניה של דודה פולי, אבל הם לא אמרו לו דבר. אז אמר:
"לא, גברתי: נו, לא כל כך."
הגברת הזקנה הושיטה את ידה ומיששה את חולצתו של תום, ואמרה:
"אבל עכשיו לא חם לך מדי, בכל זאת." והחמיא לה לחשוב שגילתה שהחולצה יבשה בלי שאיש יידע שזה מה שהיה לה בראש. אבל למרות זאת, תום ידע עכשיו מאיפה נושבת הרוח. אז הקדים את הצעד הבא האפשרי:
"כמה מאיתנו שאבו מים על הראש: שלי עוד לח. רואה?"
דודה פולי התרגזה לחשוב שהחמיצה את הראיה הנסיבתית הזאת, והפסידה תור. ואז הייתה לה השראה חדשה:
"תום, לא היית צריך לפתוח את צווארון החולצה שלך במקום שתפרתי אותו, כדי לשאוב מים על הראש, נכון? תפתח את המעיל!"
הדאגה נעלמה מפניו של תום. הוא פתח את מעילו. צווארון החולצה היה תפור היטב.
"נו טוב! לך לדרכך. הייתי בטוחה שברחת מבית הספר והלכת לשחות. אבל אני סולחת לך, תום. אני מניחה שאתה מין חתול חרוך, כמו שאומרים: יותר טוב ממה שאתה נראה. הפעם."
היא הצטערה למחצה שתבונתה כשלה, ושמחה למחצה שתום נקלע להתנהגות צייתנית לשם שינוי.
אבל סידני אמר:
"נו, באמת, חשבתי שתפרת את הצווארון שלו בחוט לבן, אבל הוא שחור."
"נו, באמת תפרתי אותו בלבן! תום!"
אבל תום לא חיכה להמשך. כשיצא בדלת אמר:
"סידי, אני ארביץ לך על זה."
במקום בטוח בחן תום שתי מחטים גדולות שהיו תקועות בדשי מעילו, וחוט כרוך סביבן: מחט אחת נשאה חוט לבן והשנייה שחור. הוא אמר:
"היא אף פעם לא הייתה שמה לב אלמלא סיד. לעזאזל! לפעמים היא תופרת בלבן, ולפעמים היא תופרת בשחור. הלוואי שהייתה נצמדת לאחד מהם: אני לא מצליח לעקוב. אבל אני מתערב שאני אחטיף לסיד על זה. אני ילמד אותו!"
הוא לא היה הילד המופתי של הכפר. אבל הוא הכיר את הילד המופתי טוב מאוד: ותיעב אותו.
תוך שתי דקות, ואפילו פחות, שכח את כל צרותיו. לא משום שצרותיו היו קלות ומרות פחות בשבילו משצרותיו של גבר הן בשביל גבר, אלא משום שעניין חדש ורב כוח דחק אותן וגירש אותן ממחשבתו לעת עתה: בדיוק כמו שאסונותיהם של גברים נשכחים בהתרגשות של מפעלים חדשים. העניין החדש הזה היה חידוש יקר ערך בשריקה, שזה עתה למד מאיש שחור, והוא השתוקק לתרגל אותו בלי הפרעה. הוא היה מורכב מסלסול מוזר דמוי ציפור, מין ציוץ נוזלי, שנוצר על ידי נגיעה בלשון בחך במרווחים קצרים באמצע המנגינה: הקורא כנראה זוכר איך עושים את זה, אם היה פעם ילד. חריצות ותשומת לב נתנו לו עד מהרה את המיומנות, והוא צעד במורד הרחוב כשפיו מלא הרמוניה ונפשו מלאה הכרת תודה. הוא הרגיש בערך כמו שמרגיש אסטרונום שגילה כוכב לכת חדש: בלי ספק, ככל שמדובר בהנאה חזקה, עמוקה וטהורה, היתרון היה של הילד, לא של האסטרונום.
ערבי הקיץ היו ארוכים. עוד לא היה חושך. עד מהרה עצר תום את שריקתו. זר עמד לפניו: ילד גדול ממנו במעט. אדם חדש בכל גיל ומכל מין היה פלא מרשים בכפר הקטן, העני והמרופט סנט פטרסבורג. הילד הזה גם היה לבוש היטב: לבוש היטב ביום חול. זה היה פשוט מדהים. הכומתה שלו הייתה דבר עדין, מעילו הקצר מבד כחול, מכופתר עד למעלה, היה חדש ומהודר, וכך גם מכנסיו. היו לו נעליים לרגליו: וזה היה רק יום שישי. הוא אפילו ענד עניבה, פיסת סרט בוהקת. היה בו מראה עירוני שאכל את קרביו של תום. ככל שתום בהה יותר בפלא המפואר, כך הרים את אפו יותר מול הגנדרנות שלו, ותלבושתו שלו נראתה לו מרופטת יותר ויותר. אף אחד מן הילדים לא דיבר. אם אחד זז, השני זז: אבל רק הצידה, במעגל; הם נשארו פנים מול פנים ועין מול עין כל הזמן. לבסוף אמר תום:
"אני יכול להרביץ לך!"
"הייתי רוצה לראות אותך מנסה."
"נו, אני יכול."
"לא, אתה לא יכול."
"כן אני יכול."
"לא אתה לא יכול."
"אני יכול."
"אתה לא יכול."
"יכול!"
"לא יכול!"
שתיקה לא נוחה. ואז אמר תום:
"מה השם שלך?"
"זה לא עניינך, אולי."
"נו, אני חושב שאני אעשה את זה לעניין שלי."
"נו, אז למה אתה לא עושה?"
"אם תדבר הרבה, אעשה."
"הרבה: הרבה: הרבה. הנה."
"אה, אתה חושב שאתה חכם גדול, נכון? הייתי יכול להרביץ לך עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, אם הייתי רוצה."
"נו, אז למה אתה לא עושה את זה? אתה אומר שאתה יכול."
"נו, אני אעשה, אם תתעסק איתי."
"אה, כן: ראיתי משפחות שלמות במצב הזה."
"חכמולוג! אתה חושב שאתה מישהו, נכון? אוי, איזה כובע!"
"אתה יכול לבלוע את הכובע הזה אם הוא לא מוצא חן בעיניך. אני מעז אותך להפיל אותו: ומי שמקבל אתגר מוצץ ביצים."
"אתה שקרן!"
"אתה בעצמך."
"אתה שקרן ריבים ואתה לא מעז לקבל את האתגר."
"אה: לך לטייל!"
"תשמע: אם תמשיך עם החוצפה שלך אני אקח ואקפיץ אבן מהראש שלך."
"אה, בטח שתעשה."
"נו, אני אעשה."
"נו, אז למה אתה לא עושה את זה? למה אתה ממשיך להגיד שתעשה? למה אתה לא עושה את זה? זה בגלל שאתה מפחד."
"אני לא מפחד."
"אתה כן."
"אני לא."
"אתה כן."
עוד שתיקה, ועוד בחינה והתקרבות הצידה זה סביב זה. עד מהרה עמדו כתף אל כתף. תום אמר:
"תסתלק מכאן!"
"תסתלק אתה!"
"אני לא."
"גם אני לא."
כך עמדו, כל אחד ורגלו מוצבת בזווית כמשען, ושניהם דוחפים בכל כוחם, ונועצים זה בזה מבטי שנאה. אבל אף אחד לא השיג יתרון. אחרי שנאבקו עד ששניהם היו חמים וסמוקים, כל אחד הרפה את מאמצו בזהירות ערנית, ותום אמר:
"אתה פחדן וגור כלבים. אני אספר עליך לאח הגדול שלי, והוא יכול להרביץ לך עם האצבע הקטנה, ואני אגרום לו לעשות את זה, גם."
"מה אכפת לי מהאח הגדול שלך? יש לי אח שגדול ממנו: ויותר מזה, הוא יכול לזרוק אותו מעבר לגדר ההיא, גם." [שני האחים היו דמיוניים.]
"זה שקר."
"זה שאתה אומר את זה לא עושה את זה כך."
תום שרטט קו באבק בבוהן הגדולה, ואמר:
"אני מעז אותך לעבור את זה, ואני ארביץ לך עד שלא תוכל לעמוד. מי שמקבל אתגר יגנוב כבשים."
הילד החדש עבר מיד, ואמר:
"עכשיו אמרת שתעשה את זה, עכשיו בוא נראה אותך עושה את זה."
"אל תדחק אותי עכשיו; כדאי לך להיזהר."
"נו, אמרת שתעשה את זה: למה אתה לא עושה את זה?"
"חי נפשי! בשביל שתי אגורות אני אעשה את זה."
הילד החדש הוציא שני מטבעות נחושת רחבים מכיסו והושיט אותם בלעג. תום הכה אותם ארצה. ברגע שני הילדים התגלגלו והתהפכו בעפר, אחוזים זה בזה כמו חתולים; ובמשך דקה משכו וקרעו זה את שערו ובגדיו של זה, היכו ושרטו זה את אפו של זה, וכיסו את עצמם באבק ובתהילה. עד מהרה הבלבול קיבל צורה, ומבעד לערפל הקרב הופיע תום, יושב רכוב על הילד החדש, ומכה אותו באגרופיו. "תגיד 'מספיק'!" אמר.
הילד רק נאבק להשתחרר. הוא בכה: בעיקר מזעם.
"תגיד 'מספיק'!": וההכאה נמשכה.
לבסוף הוציא הזר "מספיק!" חנוק, ותום הניח לו לקום ואמר:
"עכשיו זה ילמד אותך. כדאי לך להיזהר עם מי אתה מתעסק בפעם הבאה."
הילד החדש הלך משם מנער את האבק מבגדיו, מתייפח, מרחרח, ומדי פעם מביט לאחור ומנענע בראשו ומאיים במה שיעשה לתום "בפעם הבאה שיתפוס אותו." על כך ענה תום בלעג, ויצא לדרכו במצב רוח מרומם, וברגע שהפנה את גבו חטף הילד החדש אבן, זרק אותה ופגע בו בין השכמות ואז הפנה עורף ורץ כמו אנטילופה. תום רדף אחרי הבוגד עד הבית, וכך גילה איפה הוא גר. אחר כך החזיק עמדה בשער זמן מה, מאתגר את האויב לצאת החוצה, אבל האויב רק עשה לו פרצופים דרך החלון וסירב. לבסוף הופיעה אמו של האויב, וקראה לתום ילד רע, מרושע וגס, וציוותה עליו להסתלק. אז הסתלק; אבל אמר שהוא "מתכוון" "לארוב" לילד ההוא.
הוא הגיע הביתה מאוחר למדי באותו לילה, וכשטיפס בזהירות פנימה דרך החלון, חשף מארב, בדמות דודתו; וכשראתה באיזה מצב בגדיו החלטתה להפוך את חופשת השבת שלו לשבי בעבודת פרך נעשתה נוקשה כמו יהלום.