בוקר יום שבת הגיע, וכל עולם הקיץ היה בהיר ורענן, ושופע חיים. היה שיר בכל לב; ואם הלב היה צעיר המוזיקה יצאה מן השפתיים. הייתה עליזות בכל פנים וקפיציות בכל צעד. עצי השיטה היו בפריחתם וניחוח הפרחים מילא את האוויר. גבעת קרדיף, מעבר לכפר ומעליו, הייתה ירוקה מצמחייה והיא שכנה רחוק בדיוק במידה שתיראה כמו ארץ חמדה, חלומית, שלווה ומזמינה.
תום הופיע על המדרכה עם דלי סיד ומברשת בעלת ידית ארוכה. הוא סקר את הגדר, וכל השמחה עזבה אותו ועצבות עמוקה שקעה על רוחו. שלושים מטרים של גדר קרשים בגובה כמעט שלושה מטרים. החיים נראו לו ריקים, והקיום רק משא. באנחה טבל את מברשתו והעביר אותה לאורך הקרש העליון; חזר על הפעולה; עשה זאת שוב; השווה את הפס המסויד חסר החשיבות ליבשת המשתרעת של גדר לא מסוידת, והתיישב על תיבת עץ מיואש. ג'ים יצא מקפץ בשער עם דלי פח, ושר שיר עממי. הבאת מים מן המשאבה של העיירה תמיד הייתה עבודה שנואה בעיני תום, קודם, אבל עכשיו זה לא נראה לו כך. הוא נזכר שיש חברה ליד המשאבה. ילדים וילדות לבנים ושחורים תמיד היו שם מחכים לתורם, נחים, מחליפים צעצועים, רבים, נאבקים, משתובבים. והוא נזכר שאף שהמשאבה הייתה רק במרחק מאה וחמישים מטרים, ג'ים אף פעם לא חזר עם דלי מים בפחות משעה: ואפילו אז בדרך כלל מישהו היה צריך ללכת להביא אותו. תום אמר:
"תשמע, ג'ים, אני אביא את המים אם אתה תסייד קצת."
ג'ים הניד בראשו ואמר:
"אי אפשר, אדון תום. הגברת הזקנה, היא אמרה לי שאני צריך ללכת להביא את המים האלה ולא לעצור להשתטות עם אף אחד. היא אמרה שהיא חושבת שאדון תום יבקש ממני לסייד, אז היא אמרה לי ללכת ולעסוק בעניינים שלי: היא אמרה שהיא תטפל בסיוד."
"אה, אל תשים לב למה שהיא אמרה, ג'ים. ככה היא תמיד מדברת. תן לי את הדלי: אני אלך רק לדקה. היא אף פעם לא תדע."
"אוי, אני לא מעז, אדון תום. הגברת הזקנה תוריד לי את הראש. באמת שתוריד."
"היא! היא אף פעם לא מרביצה לאף אחד: דופקת להם על הראש עם האצבעון שלה: ולמי אכפת מזה, הייתי רוצה לדעת. היא מדברת נורא, אבל דיבורים לא כואבים: בכל אופן לא כואבים אם היא לא בוכה. ג'ים, אני אתן לך גולה. אני אתן לך גולת שיש לבנה!"
ג'ים התחיל להתנדנד.
"גולת שיש לבנה, ג'ים! והיא גולה מצוינת."
"וואו! זו גולה יפה מאוד, אני אומר לך! אבל אדון תום אני מפחד נורא מהגברת הזקנה..."
"וחוץ מזה, אם תעשה אני אראה לך את הבוהן הפצועה שלי."
ג'ים היה רק בן אדם: המשיכה הזאת הייתה יותר מדי בשבילו. הוא הניח את הדלי, לקח את גולת השיש הלבנה, ורכן מעל הבוהן בעניין סוחף בזמן שהתחבושת הותרה. ברגע נוסף הוא טס במורד הרחוב עם הדלי שלו ועכוז עקצצני, תום סייד במרץ, ודודה פולי נסוגה משדה הקרב עם נעל בית בידה וניצחון בעיניה.
אבל המרץ של תום לא החזיק מעמד. הוא התחיל לחשוב על הכיף שתכנן ליום הזה, וצערו התרבה. עד מהרה הילדים החופשיים יבואו מקפצים בדרכם לכל מיני מסעות נפלאים, והם יעשו ממנו צחוק גדול על שהוא צריך לעבוד: עצם המחשבה על זה שרפה אותו כמו אש. הוא הוציא את כל הונו ובחן אותו: פיסות צעצועים, גולות וזבל; מספיק כדי לקנות החלפת עבודה, אולי, אבל לא חצי מספיק כדי לקנות אפילו חצי שעה של חופש טהור. אז החזיר את אמצעיו הדלים לכיסו, וויתר על הרעיון לנסות לקנות את הילדים. ברגע האפל וחסר התקווה הזה פרצה בו השראה! לא פחות מהשראה גדולה ומפוארת.
הוא הרים את מברשתו והתחיל לעבוד בשלווה. בן רוג'רס הופיע עד מהרה: בדיוק הילד, מכל הילדים, שממנו חשש שילעג לו. ההליכה של בן הייתה דילוג-קפיצה-וזינוק: הוכחה מספקת שלבו קל וציפיותיו גבוהות. הוא אכל תפוח, ומשמיע צעקה ארוכה ומתנגנת, מדי פעם, ואחריה דינג-דונג-דונג, דינג-דונג-דונג בקול עמוק, כי הוא גילם ספינת קיטור. כשהתקרב, האט, תפס את אמצע הרחוב, נטה הרבה לימין הספינה וסב לאט ובטקסיות מאומצת: כי הוא גילם את "ביג מיזורי", וחשב את עצמו כשוקע כמעט שלושה מטרים במים. הוא היה הספינה והקברניט ופעמוני המנוע גם יחד, אז הוא היה צריך לדמיין את עצמו עומד על הסיפון העליון שלו נותן את הפקודות ומבצע אותן:
"עצור אותה, אדוני! טינג-א-לינג-לינג!" התנופה כמעט אזלה, והוא התקרב לאט למדרכה.
"להכין לנסיגה! טינג-א-לינג-לינג!" זרועותיו התיישרו והתקשו לאורך צדיו.
"אחורה בצד ימין! טינג-א-לינג-לינג! צ'או! צ'-צ'או-וואו! צ'או!" ידו הימנית, בינתיים, מתארת מעגלים מלכותיים: כי היא ייצגה גלגל בקוטר שנים עשר מטרים.
"אחורה בצד שמאל! טינג-א-לינג-לינג! צ'או-צ'-צ'או-צ'או!" יד שמאל התחילה לתאר מעגלים.
"לעצור את ימין! טינג-א-לינג-לינג! לעצור את שמאל! קדימה בימין! עצור אותה! סובב את החיצוני לאט! טינג-א-לינג-לינג! צ'או-או-או! הוציאו את חבל החרטום! מהר עכשיו! קדימה: החוצה עם חבל הקפיץ: מה אתם עושים שם! כרכו אותו סביב הגדם ההוא! עמדו ליד הכבש, עכשיו: לשחרר! גמרנו עם המנועים, אדוני! טינג-א-לינג-לינג! שששט! שששט! שששט!" (בודק את ברזי המדיד).
תום המשיך לסייד: לא שם לב לספינת הקיטור. בן בהה רגע ואז אמר: "היי-יי! אתה בצרה, הא!"
אין תשובה. תום סקר את נגיעתו האחרונה בעין של אמן, אחר כך העביר את מברשתו בתנועה עדינה נוספת וסקר את התוצאה, כמו קודם. בן נעמד לצדו. פיו של תום ריר אחרי התפוח, אבל הוא נצמד לעבודתו. בן אמר:
"שלום, חבר, אתה צריך לעבוד, הא?"
תום הסתובב פתאום ואמר:
"אה, זה אתה, בן! לא שמתי לב."
"תשמע: אני הולך לשחות, אני. לא היית רוצה שתוכל? אבל כמובן אתה מעדיף לעבוד: נכון? בטח שכן!"
תום התבונן בילד מעט, ואמר:
"למה אתה קורא עבודה?"
"מה, זה לא עבודה?"
תום חזר לסיוד שלו, וענה באדישות:
"נו, אולי כן, ואולי לא. כל מה שאני יודע, זה שזה מתאים לתום סוייר."
"אה, בחייך, אתה לא מתכוון להגיד שאתה אוהב את זה?"
המברשת המשיכה לנוע.
"אוהב את זה? נו, אני לא רואה למה שלא אוהב את זה. האם ילד מקבל הזדמנות לסייד גדר כל יום?"
זה העמיד את הדבר באור חדש. בן הפסיק לכרסם את התפוח שלו. תום העביר את מברשתו בעדינות הלוך ושוב: נסוג צעד לראות את הרושם: הוסיף נגיעה פה ושם: ביקר את הרושם שוב: ובן מתבונן בכל תנועה ונעשה מתעניין יותר ויותר, שקוע יותר ויותר. עד מהרה אמר:
"תשמע, תום, תן לי לסייד קצת."
תום שקל, עמד להסכים; אבל שינה את דעתו:
"לא: לא: אני חושב שזה ממש לא יתאים, בן. אתה מבין, דודה פולי נורא קפדנית לגבי הגדר הזאת: ממש פה ברחוב, אתה יודע: אבל אם זו הייתה הגדר האחורית לא היה אכפת לי וגם לא לה. כן, היא נורא קפדנית לגבי הגדר הזאת; צריך לעשות אותה בזהירות רבה; אני חושב שאין ילד אחד באלף, אולי באלפיים, שיכול לעשות אותה כמו שצריך."
"לא: באמת? אה, בחייך: תן לי רק לנסות. רק קצת: אני הייתי נותן לך, אם אתה היית אני, תום."
"בן, הייתי רוצה, במילת כבוד; אבל דודה פולי: נו, ג'ים רצה לעשות את זה, אבל היא לא הרשתה לו; סיד רצה לעשות את זה, והיא לא הרשתה לסיד. עכשיו אתה לא רואה באיזה מצב אני? אם אתה היית ניגש לגדר הזאת ומשהו היה קורה לה..."
"אה, שטויות, אני אהיה זהיר בדיוק כמוך. עכשיו תן לי לנסות. תשמע: אני אתן לך את הגלעין של התפוח שלי."
"נו, הנה: לא, בן, עכשיו לא. אני מפחד..."
"אני אתן לך את כולו!"
תום מסר את המברשת בהיסוס על פניו, אבל בזריזות בלבו. ובזמן שספינת הקיטור לשעבר ביג מיזורי עבדה והזיעה בשמש, האמן הפורש ישב על חבית בצל קרוב, נדנד את רגליו, לעס את התפוח שלו, ותכנן את טבח תמימים נוספים. לא היה מחסור בחומר; ילדים עברו שם כל זמן קצר; הם באו ללעוג, אבל נשארו לסייד. עד שבן התעייף, תום כבר סחר את ההזדמנות הבאה עם בילי פישר תמורת עפיפון, במצב טוב; וכשהוא גמר את כוחו, ג'וני מילר קנה את חלקו תמורת עכבר מת וחוט לסובב אותו בו: וכן הלאה, וכן הלאה, שעה אחר שעה. וכשהגיע אמצע אחר הצהריים, מילד עני ומרושש בבוקר, תום ממש התגולל בעושר. היו לו מלבד הדברים שהוזכרו קודם, שתים עשרה גולות, חלק מנבל פה, חתיכת זכוכית בקבוק כחולה להסתכל דרכה, תותח מסליל, מפתח שלא פתח שום דבר, שבר של גיר, פקק זכוכית של בקבוק יין, חייל בדיל, זוג ראשנים, שישה נפצים, גור חתולים עם עין אחת בלבד, ידית דלת מפליז, קולר של כלב: אבל בלי כלב: ידית של סכין, ארבע חתיכות קליפת תפוז, ומסגרת חלון ישנה ורעועה.
כל הזמן הזה היה לו זמן נחמד, טוב ובטל: הרבה חברה: ולגדר היו שלוש שכבות סיד! אילו לא היה הסיד נגמר לו היה פושט את הרגל של כל ילד בכפר.
תום אמר לעצמו שהעולם לא כל כך ריק, אחרי הכול. הוא גילה חוק גדול של המעשה האנושי, בלי לדעת זאת: כלומר, שכדי לגרום לאדם או לילד לחשוק בדבר, צריך רק לעשות את הדבר קשה להשגה. אילו היה פילוסוף גדול וחכם, כמו כותב הספר הזה, הוא היה מבין עכשיו שעבודה מורכבת מכל מה שאדם מוכרח לעשות, ושמשחק מורכב מכל מה שאדם אינו מוכרח לעשות. וזה היה עוזר לו להבין למה הכנת פרחים מלאכותיים או הליכה על גלגל דריכה היא עבודה, בזמן שגלגול כדורת או טיפוס על המון בלאן הוא רק שעשוע. יש ג'נטלמנים עשירים באנגליה שנוהגים במרכבות נוסעים של ארבעה סוסים שלושים או חמישים קילומטרים בקו יומי, בקיץ, כי הזכות עולה להם כסף רב; אבל אילו הציעו להם שכר על השירות, זה היה הופך אותו לעבודה ואז היו מתפטרים.
הילד הרהר זמן מה בשינוי המהותי שחל במצבו הכלכלי, ואז פנה למטה הראשי לדווח.