תום התייצב לפני דודה פולי, שישבה ליד חלון פתוח בחדר אחורי נעים, שהיה חדר שינה, חדר ארוחת בוקר, חדר אוכל וספרייה, גם יחד. אוויר הקיץ הנעים, השקט המרגיע, ריח הפרחים וזמזום הדבורים המנמנם עשו את שלהם, והיא נמנמה מעל הסריגה שלה: כי לא הייתה לה חברה מלבד החתול, והוא ישן בחיקה. משקפיה היו מורמים על ראשה האפור למען הבטיחות. היא חשבה שכמובן תום ערק מזמן, והיא תמהה לראות אותו מעמיד את עצמו שוב בכוחה בדרך הנועזת הזאת. הוא אמר: "אני יכול ללכת לשחק עכשיו, דודה?"
"מה, כבר? כמה עשית?"
"הכול גמור, דודה."
"תום, אל תשקר לי: אני לא יכולה לסבול את זה."
"אני לא, דודה; הכול באמת גמור."
דודה פולי נתנה אמון מועט בעדות כזאת. היא יצאה לראות בעצמה; והיא הייתה מסתפקת אילו מצאה שעשרים אחוזים מהצהרתו של תום נכונים. כשמצאה את כל הגדר מסוידת, ולא רק מסוידת אלא מצופה בקפידה שוב ושוב, ואפילו פס נוסף על האדמה, תדהמתה הייתה כמעט בלתי ניתנת לתיאור. היא אמרה:
"נו, בחיים לא! אין מה לעשות, אתה יכול לעבוד כשבא לך, תום." ואז דיללה את המחמאה כשהוסיפה, "אבל נורא רחוק כשבא לך, אני חייבת לומר. נו, לך לשחק; אבל שים לב שתחזור מתישהו בתוך שבוע, או שאני אחטיף לך."
היא הייתה כל כך מוכה מפאר הישגו שלקחה אותו לארון ובחרה תפוח מובחר ומסרה לו אותו, יחד עם הרצאה מחנכת על הערך והטעם הנוספים שממתק לוקח לעצמו כשהוא בא בלי חטא דרך מאמץ צדיק. ובזמן שסיימה בקישוט מקראי שמח, הוא "סחב" סופגנייה.
אחר כך קיפץ החוצה, וראה את סיד בדיוק מתחיל לעלות במדרגות החיצוניות שהובילו לחדרים האחוריים בקומה השנייה. רגבי אדמה היו בהישג יד והאוויר התמלא בהם כהרף עין. הם השתוללו סביב סיד כמו סופת ברד; ולפני שדודה פולי הספיקה לאסוף את כוחותיה המופתעים ולצאת להציל, שישה או שבעה רגבים כבר פגעו בו אישית, ותום היה מעבר לגדר ואיננו. היה שער, אבל בדרך כלל הוא היה דחוק מדי בזמן כדי להשתמש בו. נפשו הייתה שלווה, עכשיו כשסגר חשבון עם סיד על שהסב את תשומת הלב לחוט השחור שלו והכניס אותו לצרות.
תום עקף את הגוש, והגיע לסמטה בוצית שהובילה ליד גב רפת הפרה של דודתו. עד מהרה הגיע בבטחה מחוץ להישג התפיסה והעונש, ומיהר לכיכר הציבורית של הכפר, ששם שתי פלוגות "צבאיות" של ילדים נפגשו לקרב, לפי תיאום מראש. תום היה הגנרל של אחד הצבאות האלה, ג'ו הרפר (ידיד נפש) הגנרל של השני. שני המצביאים הגדולים האלה לא התכבדו להילחם בעצמם: זה התאים יותר לזאטוטים עוד יותר קטנים: אלא ישבו יחד על גבעה וניהלו את המבצעים בשטח בפקודות שנמסרו דרך שלישים. צבאו של תום ניצח ניצחון גדול, אחרי קרב ארוך וקשה. אחר כך נספרו המתים, הוחלפו שבויים, סוכמו תנאי המחלוקת הבאה, ונקבע היום לקרב הנחוץ; ואחר כך הצבאות נכנסו לשורה וצעדו משם, ותום פנה הביתה לבדו.
כשעבר ליד הבית שבו גר ג'ף תאצ'ר, ראה ילדה חדשה בגן: יצור קטן ומקסים כחול עיניים עם שיער צהוב קלוע לשתי צמות ארוכות, שמלת קיץ לבנה ומכנסונים רקומים. הגיבור שזה עתה הוכתר נפל בלי לירות יריה. איימי לורנס מסוימת נעלמה מלבו ולא השאירה אחריה אפילו זיכרון. הוא חשב שהוא אוהב אותה עד טירוף; הוא ראה בתשוקתו הערצה; והנה זו הייתה רק חיבה קטנה, מסכנה וחולפת. חודשים חיזר אחריה; היא התוודתה לפני שבוע בקושי; הוא היה הילד המאושר והגאה ביותר בעולם רק שבעה ימים קצרים, והנה ברגע אחד של זמן היא יצאה מלבו כמו זרה מקרית שביקורה נגמר.
הוא סגד למלאך החדש הזה בעין חומקת, עד שראה שגילתה אותו; אז העמיד פנים שאינו יודע שהיא שם, והתחיל "להשוויץ" בכל מיני דרכים ילדותיות מגוחכות, כדי לזכות בהערצתה. הוא המשיך בשטות הגרוטסקית הזאת זמן מה; אבל לאחר זמן, כשהיה באמצע כמה תרגילי התעמלות מסוכנים, העיף מבט הצידה וראה שהילדה הקטנה הולכת לעבר הבית. תום ניגש לגדר ונשען עליה, עצוב, ומקווה שהיא תתעכב עוד זמן מה. היא נעצרה רגע על המדרגות ואז נעה לעבר הדלת. תום נאנח אנחה גדולה כשהניחה את רגלה על המפתן. אבל פניו אורו, מיד, כי היא זרקה אמנון ותמר מעבר לגדר רגע לפני שנעלמה.
הילד רץ מסביב ונעצר במרחק שלושים או שישים סנטימטרים מן הפרח, ואז הצל על עיניו בידו והתחיל להביט במורד הרחוב כאילו גילה משהו מעניין שקורה בכיוון ההוא. עד מהרה הרים קש והתחיל לנסות לאזן אותו על אפו, כשראשו מוטה הרחק לאחור; וכשזז מצד לצד, במאמציו, התקרב יותר ויותר לאמנון ותמר; לבסוף כף רגלו היחפה נחה עליו, בהונותיו הגמישות נסגרו עליו, והוא קיפץ משם עם האוצר ונעלם מעבר לפינה. אבל רק לדקה: רק עד שיוכל לכפתר את הפרח בתוך מעילו, ליד לבו: או ליד קיבתו, אולי, כי הוא לא היה בקיא באנטומיה, ובכל מקרה לא קפדן.
הוא חזר, עכשיו, והסתובב ליד הגדר עד רדת הלילה, "משוויץ", כמו קודם; אבל הילדה לא הראתה את עצמה שוב, אף שתום ניחם את עצמו מעט בתקווה שהיא הייתה ליד איזה חלון, בינתיים, וידעה על תשומת לבו. לבסוף צעד הביתה באי רצון, וראשו המסכן מלא חזיונות.
כל ארוחת הערב מצב רוחו היה מרומם כל כך שדודתו תמהה "מה נכנס בילד." הוא קיבל נזיפה הגונה על שזרק רגבים על סיד, ונראה שלא אכפת לו בכלל. הוא ניסה לגנוב סוכר ממש מתחת לאפה של דודתו, וקיבל מכה על פרקי האצבעות. הוא אמר:
"דודה, את לא מרביצה לסיד כשהוא לוקח."
"נו, סיד לא מייסר אדם כמו שאתה. היית תמיד בסוכר הזה אם לא הייתי משגיחה עליך."
עד מהרה נכנסה למטבח, וסיד, מאושר בחסינותו, הושיט יד לקערת הסוכר: מין התהדרות מול תום שהייתה כמעט בלתי נסבלת. אבל אצבעותיו של סיד החליקו והקערה נפלה ונשברה. תום היה באקסטזה. באקסטזה כזאת שאפילו שלט בלשונו ושתק. הוא אמר לעצמו שלא יאמר מילה, אפילו כשדודתו תיכנס, אלא ישב בשקט גמור עד שתשאל מי עשה את הנזק; ואז יספר, ולא יהיה דבר טוב יותר בעולם מלראות את המחמד המופתי "חוטף." הוא היה כל כך מלא עד גדותיו בהתעלות שבקושי יכול היה להחזיק את עצמו כשהגברת הזקנה חזרה ועמדה מעל השברים ויורה ברקי זעם מעל משקפיה. הוא אמר לעצמו, "עכשיו זה בא!" וברגע הבא הוא היה שרוע על הרצפה! כף היד האדירה הורמה להכות שוב כשתום צעק:
"רגע, עכשיו, על מה את מרביצה לי?: סיד שבר את זה!"
דודה פולי עצרה, מבולבלת, ותום ציפה לרחמים מרפאים. אבל כשמצאה את לשונה שוב, אמרה רק:
"הממ! נו, אני חושבת שלא קיבלת אף מכה לחינם. כנראה עשית איזה מעשה חצוף אחר כשלא הייתי בסביבה."
אחר כך מצפונה ייסר אותה, והיא השתוקקה לומר משהו טוב ואוהב; אבל שפטה שזה יתפרש כהודאה שטעתה, והמשמעת אסרה זאת. אז שתקה, והמשיכה בענייניה בלב מוטרד. תום ישב זועף בפינה והגדיל את צרותיו. הוא ידע שבלבה דודתו כורעת ברך לפניו, והוא היה מרוצה בקדרות מן המודעות לכך. הוא לא יניף שום אותות, הוא לא ישים לב לאף אחד. הוא ידע שמבט מלא געגוע נופל עליו, מדי פעם, מבעד לדוק של דמעות, אבל סירב להכיר בו. הוא דמיין את עצמו שוכב חולה עד מוות ודודתו רוכנת מעליו ומתחננת למילה קטנה אחת של סליחה, אבל הוא יפנה את פניו לקיר, וימות בלי שהמילה הזאת נאמרה. אה, איך תרגיש אז? והוא דמיין את עצמו מובא הביתה מן הנהר, מת, ותלתליו רטובים כולם, ולבו הכואב במנוחה. איך תשליך את עצמה עליו, ואיך דמעותיה ייפלו כמו גשם, ושפתיה יתפללו לאלוהים שיחזיר לה את הילד שלה והיא לעולם, לעולם לא תתעלל בו עוד! אבל הוא ישכב שם קר ולבן ולא ייתן שום סימן: סובל קטן ומסכן, שצרותיו הגיעו לקצן. הוא כל כך הפעיל את רגשותיו בפאתוס של החלומות האלה, שהיה צריך לבלוע שוב ושוב, הוא כמעט נחנק; ועיניו שחו בטשטוש של מים, שגלשו כשמצמץ, וזלגו וטפטפו מקצה אפו. ופינוק צרותיו היה מותרות כאלה בשבילו, שלא יכול היה לסבול שעליזות ארצית כלשהי או שמחה צורמת יחדרו אליו; זה היה קדוש מדי למגע כזה; וכך, עד מהרה, כשבת דודתו מרי נכנסה רוקדת, מלאת חיים משמחת לראות את הבית שוב אחרי ביקור ארוך כנצח של שבוע אחד בכפר, הוא קם ויצא בעננים ובחושך בדלת אחת בזמן שהיא הכניסה שיר ואור שמש בדלת השנייה.
הוא שוטט הרחק מן המקומות הרגילים של הילדים, וחיפש מקומות שוממים שהתאימו לרוחו. רפסודת בולי עץ בנהר הזמינה אותו, והוא התיישב על קצה החיצוני והתבונן במרחב העגום של הזרם, משתוקק, בינתיים, שרק יוכל לטבוע, בבת אחת ובלי הכרה, בלי לעבור את השגרה הלא נוחה שהטבע תכנן. אז חשב על הפרח שלו. הוא הוציא אותו, מקומט ונבול, וזה הגדיל מאוד את אושרו העגום. הוא תהה אם היא תרחם עליו אילו ידעה? האם תבכה, ותשתוקק שתהיה לה זכות לחבק את צווארו ולנחם אותו? או שתפנה ממנו בקור כמו כל העולם הריק? התמונה הזאת הביאה ייסורים כאלה של סבל מהנה שהוא עיבד אותה שוב ושוב במחשבתו והציב אותה באורות חדשים ומגוונים, עד שבלה לגמרי. לבסוף קם נאנח והלך בחושך.
בערך בתשע וחצי או עשר הוא בא לאורך הרחוב הנטוש אל המקום שבו גרה האלמונית הנערצת; הוא עצר רגע; שום קול לא הגיע לאוזנו המקשיבה; נר הטיל זוהר עמום על הווילון של חלון בקומה השנייה. האם הנוכחות הקדושה שם? הוא טיפס על הגדר, השחיל את דרכו בגניבה בין הצמחים, עד שעמד מתחת לחלון ההוא; הוא הביט בו ארוכות, וברגש; אחר כך השכיב את עצמו על האדמה מתחתיו, מסדר את עצמו על גבו, וידיו שלובות על חזהו ומחזיקות את הפרח הנבול המסכן שלו. וכך הוא ימות: בחוץ בעולם הקר, בלי מחסה מעל ראשו חסר הבית, בלי יד ידידותית למחות את זיעת המוות ממצחו, בלי פנים אוהבות לרכון ברחמים מעליו כשיבוא הייסור הגדול. וכך היא תראה אותו כשתביט החוצה אל הבוקר השמח, ואוי! האם תטפטף דמעה קטנה אחת על גופו המסכן וחסר החיים, האם תיאנח אנחה קטנה אחת לראות חיים צעירים ובהירים נגדעים כה באכזריות, נכרתים כה בטרם עת?
החלון עלה, קולה הצורם של משרתת חילל את השקט הקדוש, ומבול של מים הרטיב את שרידי הקדוש המעונה השרוע!
הגיבור הנחנק קפץ בנחירת הקלה. היה שריקה כמו של טיל באוויר, מעורבת בלחש של קללה, אחריה קול כמו של זכוכית מתנפצת, ודמות קטנה ומעורפלת עברה מעל הגדר ונורתה הלאה באפלה.
זמן לא רב אחר כך, כשתום, מופשט כולו לקראת השינה, סקר את בגדיו הרטובים לאור נר חֵלֶב, סיד התעורר; אבל אם היה לו רעיון עמום כלשהו לעשות "רמזים לרמיזות", הוא חשב שוב ושתק, כי הייתה סכנה בעינו של תום.
תום נכנס למיטה בלי הטרדה הנוספת של תפילות, וסיד רשם בזיכרונו את ההשמטה.