השמש זרחה על עולם שליו, והקרינה על הכפר השקט כמו ברכה. אחרי ארוחת הבוקר ערכה דודה פולי תפילה משפחתית: היא התחילה בתפילה שנבנתה מן היסוד בנדבכים מוצקים של ציטוטים מן הכתובים, מולחמים יחד בטיט דק של מקוריות; ומפסגתה היא הקריאה פרק עגום מתורת משה, כמו מהר סיני.
אחר כך תום חגר את מותניו, כביכול, וניגש לעבודה "ללמוד את הפסוקים שלו." סיד למד את השיעור שלו ימים קודם. תום כיוון את כל מרצו לשינון חמישה פסוקים, ובחר חלק מן הדרשה על ההר, כי לא מצא פסוקים קצרים יותר. בתום חצי שעה היה לתום מושג כללי ומעורפל על השיעור שלו, אבל לא יותר, כי מחשבתו חצתה את כל שדה המחשבה האנושית, וידיו היו עסוקות בשעשועים מסיחי דעת. מרי לקחה את ספרו לשמוע אותו מדקלם, והוא ניסה למצוא את דרכו בערפל:
"אשרי ה: ה: ה..."
"עניים":
"כן: עניים; אשרי העניים: ה: ה..."
"ברוח..."
"ברוח; אשרי עניי הרוח, כי הם: הם..."
"להם..."
"כי להם. אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמים. אשרי האבלים, כי הם: הם..."
"ינ..."
"כי הם: ה..."
"י, נ, ו..."
"כי הם י, נ: אוי, אני לא יודע מה זה!"
"ינוחמו!"
"אה, ינוחמו! כי הם ינוחמו: כי הם ינוחמו: ה: ה: ינוחמו באבל: ה: ה: אשרי אלה שינוחמו: אלה ש: ה: אלה שיתאבלו, כי הם: ה: מה הם? למה את לא אומרת לי, מרי?: למה את צריכה להיות כל כך רעה?"
"אוי, תום, מסכן אטום שכמותך, אני לא מקניטה אותך. לא הייתי עושה את זה. אתה צריך ללכת וללמוד את זה שוב. אל תתייאש, תום, אתה תצליח: ואם תצליח, אני אתן לך משהו נחמד מאוד. הנה, עכשיו, זה ילד טוב."
"בסדר! מה זה, מרי, תגידי לי מה זה."
"לא משנה, תום. אתה יודע שאם אני אומרת שזה נחמד, זה נחמד."
"בטח שכך, מרי. בסדר, אני אתקוף את זה שוב."
והוא באמת "תקף את זה שוב": ותחת הלחץ הכפול של סקרנות ורווח צפוי עשה זאת ברוח כזאת שהשיג הצלחה מזהירה. מרי נתנה לו אולר "בארלו" חדש לגמרי ששווה שנים עשר סנט וחצי; ופרץ העונג ששטף את גופו הרעיד אותו עד יסודותיו. נכון, האולר לא חתך שום דבר, אבל הוא היה בארלו "אמיתי", והייתה בזה הוד שאין לתאר: אף שמאיפה הביאו ילדי המערב את הרעיון שאפשר לזייף נשק כזה לרעתו היא תעלומה מרשימה ותישאר כזאת לעולם, אולי. תום הצליח לשרוט בו את הארון, ותכנן להתחיל בשידה, כשנקרא להתלבש לבית הספר של יום ראשון.
מרי נתנה לו קערת פח עם מים וחתיכת סבון, והוא יצא מן הדלת והניח את הקערה על ספסל קטן שם; אחר כך טבל את הסבון במים והניח אותו; הפשיל את שרווליו; שפך את המים על האדמה, בעדינות, ואז נכנס למטבח והתחיל לנגב את פניו בשקידה במגבת שמאחורי הדלת. אבל מרי הסירה את המגבת ואמרה:
"עכשיו אתה לא מתבייש, תום? אסור לך להיות כל כך רע. מים לא יזיקו לך."
תום היה נבוך מעט. הקערה מולאה שוב, והפעם עמד מעליה זמן מה, אוסף נחישות; שאף נשימה גדולה והתחיל. כשנכנס למטבח עד מהרה, בשתי עיניים עצומות ומגשש אחרי המגבת בידיו, עדות מכובדת של קצף ומים טפטפה מפניו. אבל כשהגיח מן המגבת, הוא עדיין לא היה משביע רצון, כי השטח הנקי נעצר בסנטרו ובלסתותיו, כמו מסכה; מתחת לקו הזה ומעבר לו היה מרחב כהה של אדמה לא מושקית שהתפשטה למטה מלפנים ולאחור סביב צווארו. מרי לקחה אותו לידיה, וכשגמרה איתו הוא היה אדם ואח, בלי הבדל צבע, ושערו הספוג היה מוברש היטב, ותלתליו הקצרים עוצבו לרושם כללי עדין וסימטרי. [בסתר החליק את התלתלים, בעמל ובקושי, והדביק את שערו צמוד לראשו; כי הוא ראה בתלתלים דבר נשי, ותלתליו שלו מילאו את חייו מרירות.] אחר כך הוציאה מרי חליפה מבגדיו שלבש רק בימי ראשון במשך שנתיים: קראו להם פשוט "הבגדים האחרים" שלו: ומזה אנו יודעים את גודל מלתחתו. הנערה "סידרה אותו" אחרי שהתלבש; היא כפתרה את מעילו הקצר והמסודר עד סנטרו, קיפלה את צווארון חולצתו העצום מעל כתפיו, הבריש אותו והכתירה אותו בכובע הקש המנומר שלו. עכשיו הוא נראה משופר מאוד ולא נוח. הוא היה לא נוח בדיוק כמו שנראה; כי היה משהו מגביל בבגדים שלמים ובניקיון שהציק לו. הוא קיווה שמרי תשכח את נעליו, אבל התקווה נכזבה; היא מרחה אותן היטב בחלב, כמנהג, והוציאה אותן. הוא איבד את עשתונותיו ואמר שתמיד מכריחים אותו לעשות כל דבר שהוא לא רוצה לעשות. אבל מרי אמרה, בשכנוע:
"בבקשה, תום: זה ילד טוב."
אז נכנס לנעליים בנהמה. מרי הייתה מוכנה עד מהרה, ושלושת הילדים יצאו לבית הספר של יום ראשון: מקום שתום שנא בכל לבו; אבל סיד ומרי אהבו אותו.
שעות בית הספר של יום ראשון היו מתשע עד עשר וחצי; ואחר כך תפילת הכנסייה. שניים מן הילדים תמיד נשארו לדרשה מרצונם, והשלישי תמיד נשאר גם: מסיבות חזקות יותר. ספסלי הכנסייה בעלי המשענת הגבוהה, בלי כריות, הושיבו כשלוש מאות איש; הבניין היה רק עניין קטן ופשוט, עם מין תיבת קרשי אורן על ראשו בתור צריח. בדלת נסוג תום צעד ופנה לחבר לבוש בגדי יום ראשון:
"תשמע, בילי, יש לך כרטיס צהוב?"
"כן."
"מה תיקח בשבילו?"
"מה תיתן?"
"חתיכת שוש ווו דיג."
"בוא נראה אותם."
תום הציג. הם היו משביעי רצון, והרכוש עבר ידיים. אחר כך סחר תום זוג גולות שיש לבנות תמורת שלושה כרטיסים אדומים, ואיזו זוטה קטנה תמורת זוג כחולים. הוא ארב לילדים אחרים כשבאו, והמשיך לקנות כרטיסים בצבעים שונים עוד עשר או חמש עשרה דקות. הוא נכנס לכנסייה, עכשיו, עם נחיל של ילדים וילדות נקיים ורעשנים, הלך למקומו והתחיל ריב עם הילד הראשון שהיה בהישג יד. המורה, איש רציני וקשיש, התערב; אחר כך הפנה את גבו לרגע ותום משך בשערו של ילד בספסל הסמוך, והיה שקוע בספרו כשהילד הסתובב; תקע סיכה בילד אחר, עד מהרה, כדי לשמוע אותו אומר "אאוץ'!" וקיבל נזיפה חדשה מן המורה שלו. כל הכיתה של תום הייתה מאותו דגם: חסרי מנוחה, רעשנים ומטרידים. כשהגיעו לדקלם את שיעוריהם, אף אחד מהם לא ידע את פסוקיו בשלמות, אלא היה צריך שילחשו לו כל הזמן. בכל זאת, הם התגלגלו עד הסוף, וכל אחד קיבל את שכרו: בכרטיסים כחולים קטנים, על כל אחד מהם קטע מן הכתובים; כל כרטיס כחול היה תשלום על שני פסוקים של דקלום. עשרה כרטיסים כחולים היו שווים לאדום אחד, ואפשר היה להחליף אותם בו; עשרה כרטיסים אדומים היו שווים לצהוב אחד; תמורת עשרה כרטיסים צהובים נתן המנהל לתלמיד תנ"ך כרוך בפשטות רבה (ששווה ארבעים סנט באותם זמנים נוחים). כמה מקוראיי היו בעלי החריצות והשקדנות לשנן אלפיים פסוקים, אפילו בשביל תנ"ך מאויר בידי דורה? ובכל זאת מרי השיגה שני תנ"כים בדרך הזאת: זו הייתה עבודה סבלנית של שנתיים: וילד להורים גרמנים זכה בארבעה או חמישה. פעם דקלם שלושת אלפים פסוקים בלי לעצור; אבל המאמץ על כוחותיו השכליים היה גדול מדי, והוא היה מעט יותר טוב מאידיוט מאותו יום והלאה: אסון כבד לבית הספר, כי באירועים גדולים, לפני אורחים, המנהל (כפי שתום ניסח זאת) תמיד גרם לילד הזה לצאת ו"להתפרש." רק התלמידים המבוגרים הצליחו לשמור על כרטיסיהם ולהיצמד לעבודתם המייגעת מספיק זמן כדי לקבל תנ"ך, וכך מסירת אחד הפרסים האלה הייתה מאורע נדיר וראוי לציון; התלמיד המצליח היה גדול ובולט כל כך באותו יום שבמקום לבו של כל תלמיד בער בשאפתנות חדשה שלעתים קרובות החזיקה שבועיים. ייתכן שהקיבה השכלית של תום מעולם לא רעבה באמת לאחד הפרסים האלה, אבל בלי ספק כל ישותו השתוקקה ימים רבים לתהילה ולזוהר שבאו איתו.
בבוא העת קם המנהל לפני הדוכן, עם ספר מזמורים סגור בידו ואצבעו המורה תחובה בין דפיו, ודרש תשומת לב. כשמנהל בית ספר של יום ראשון נושא את נאומו הקטן הרגיל, ספר מזמורים ביד נחוץ בדיוק כמו גיליון התווים הבלתי נמנע ביד זמר שעומד בקדמת הבמה ושר סולו בקונצרט: אף שלמה, זו תעלומה: כי לא בספר המזמורים ולא בגיליון התווים הסובל אף פעם לא מעיין. המנהל הזה היה יצור רזה בן שלושים וחמש, עם זקנקן חולי ושיער חולי קצר; הוא לבש צווארון עומד ונוקשה שקצהו העליון כמעט הגיע לאוזניו ושקצותיו החדים התעקלו קדימה מול זוויות פיו: גדר שהכריחה מבט ישר קדימה, וסיבוב של כל הגוף כשנדרש מבט הצידה; סנטרו נשען על עניבה מתרחבת שהייתה רחבה וארוכה כמו שטר כסף, ובעלת קצוות מצוצים; בהונות מגפיו היו מופנות בחדות למעלה, באופנת הימים ההם, כמו מגלשי מזחלת: רושם שהצעירים יצרו בסבלנות ובעמל בישיבה כשבהונותיהם לחוצות לקיר שעות רצופות. מר וולטרס היה רציני מאוד בהבעתו, וכן וישר מאוד בלבו; והוא החזיק בדברים ובמקומות קדושים ביראה כזאת, והפריד אותם מעניינים ארציים כל כך, שבלי שהרגיש קולו של בית הספר של יום ראשון רכש הטעמה מיוחדת שנעדרה לגמרי בימי חול. הוא התחיל באופן הזה:
"עכשיו, ילדים, אני רוצה שכולכם תשבו זקוף ויפה ככל שאתם יכולים ותתנו לי את כל תשומת לבכם לדקה או שתיים. הנה: זה זה. כך ילדים וילדות טובים צריכים לעשות. אני רואה ילדה קטנה אחת שמביטה מן החלון: אני חושש שהיא חושבת שאני שם בחוץ איפשהו: אולי למעלה על אחד העצים נושא נאום לציפורים הקטנות. [צחקוק של מחיאות כפיים.] אני רוצה לספר לכם כמה טוב מרגיש לי לראות כל כך הרבה פנים קטנות, בהירות ונקיות מתאספות במקום כזה, לומדות לעשות את הישר ולהיות טובות." וכן הלאה וכן הלאה. אין צורך לרשום את שאר הנאום. הוא היה מדגם שאינו משתנה, וכך הוא מוכר לכולנו.
השליש האחרון של הנאום הוכתם בחידוש של קטטות ושעשועים אחרים בין כמה מן הילדים הרעים, ובכרסומים ולחישות שהתפשטו למרחק, ושטפו אפילו את בסיסיהם של סלעים מבודדים ובלתי מושחתים כמו סיד ומרי. אבל עכשיו כל קול פסק פתאום, עם שקיעת קולו של מר וולטרס, וסיום הנאום התקבל בפרץ של הכרת תודה שקטה.
חלק טוב מן הלחישות נגרם בגלל אירוע נדיר פחות או יותר: כניסת מבקרים: עורך הדין תאצ'ר, מלווה באיש זקן וחלש מאוד; ג'נטלמן משובח, בעל גוף, בגיל העמידה עם שיער אפור כברזל; וגברת מכובדת שבלי ספק הייתה אשתו של האחרון. הגברת הובילה ילדה. תום היה חסר מנוחה ומלא רגזנות ותלונות; גם מוכה מצפון: הוא לא יכול לפגוש את עיניה של איימי לורנס, הוא לא יכול לשאת את מבטה האוהב. אבל כשראה את הנכנסת הקטנה הזאת נפשו בערה כולה באושר ברגע. ברגע הבא הוא כבר "השוויץ" בכל כוחו: מכה ילדים, מושך בשער, עושה פרצופים: במילה אחת, משתמש בכל תחבולה שנראתה עשויה לרתק ילדה ולזכות במחיאות כפיה. להתעלותו הייתה רק סיג אחד: זיכרון השפלתו בגנו של המלאך הזה: והרישום הזה בחול נשטף מהר, תחת גלי האושר ששטפו אותו עכשיו.
למבקרים ניתן מושב הכבוד הגבוה ביותר, וברגע שנאומו של מר וולטרס נגמר, הוא הציג אותם לבית הספר. האיש בגיל העמידה התגלה כאישיות כבירה: לא פחות משופט המחוז: היצירה הנשגבת ביותר שהילדים האלה ראו אי פעם: והם תהו מאיזה חומר הוא עשוי: וחצי רצו לשמוע אותו שואג, וחצי פחדו שאולי ישאג, גם. הוא היה מקונסטנטינופול, במרחק עשרים קילומטרים: כך שהוא נסע, וראה את העולם: העיניים האלה עצמן הביטו בבית המשפט המחוזי: שאמרו שיש לו גג פח. היראה שעוררו ההרהורים האלה הוכחה בשתיקה המרשימה ובשורות העיניים הבוהות. זה היה השופט תאצ'ר הגדול, אחיו של עורך הדין שלהם. ג'ף תאצ'ר מיד ניגש קדימה, להתיידד עם האיש הגדול ולעורר את קנאת בית הספר. זה היה מוזיקה לנפשו לשמוע את הלחישות:
"תסתכל עליו, ג'ים! הוא עולה לשם. תשמע: תסתכל! הוא הולך ללחוץ לו יד: הוא לוחץ לו יד! חי נפשי, לא היית רוצה להיות ג'ף?"
מר וולטרס התחיל "להשוויץ", בכל מיני המולות ופעולות רשמיות, נותן פקודות, פוסק פסקים, מפזר הוראות פה, שם, בכל מקום שבו מצא מטרה. הספרן "השוויץ": רץ הנה והנה עם זרועות מלאות ספרים ועושה הרבה מן הרעש וההמולה שסמכות של חרק מתענגת עליהם. המורות הצעירות "השוויצו": רוכנות במתיקות מעל תלמידים שזה עתה קיבלו סטירות, מרימות אצבעות אזהרה יפות מול ילדים רעים קטנים ומלטפות באהבה את הטובים. המורים הצעירים "השוויצו" בנזיפות קטנות ובהפגנות קטנות אחרות של סמכות ותשומת לב מעודנת למשמעת: ורוב המורים, משני המינים, מצאו עיסוק למעלה בספרייה, ליד הדוכן; וזה היה עיסוק שלעתים קרובות היה צריך לעשות שוב פעמיים או שלוש (ברוגז נראה לעין). הילדות הקטנות "השוויצו" בדרכים שונות, והילדים הקטנים "השוויצו" בשקידה כזאת שהאוויר היה סמיך מכדורי נייר ומרחש של התכתשויות. ומעל הכול ישב האיש הגדול וקרן חיוך שיפוטי מלכותי על כל הבית, והתחמם בשמש של הדרו שלו: כי גם הוא "השוויץ."
רק דבר אחד חסר כדי להשלים את האקסטזה של מר וולטרס, וזו הייתה הזדמנות למסור פרס תנ"ך ולהציג פלא. לכמה תלמידים היו כמה כרטיסים צהובים, אבל לאף אחד לא היו מספיק: הוא הסתובב בין התלמידים המצטיינים ושאל. הוא היה נותן עולמות, עכשיו, כדי שהנער הגרמני ההוא יחזור עם שכל בריא.
ועכשיו ברגע הזה, כשהתקווה מתה, תום סוייר ניגש קדימה עם תשעה כרטיסים צהובים, תשעה כרטיסים אדומים ועשרה כחולים, ודרש תנ"ך. זה היה ברק ביום בהיר. וולטרס לא ציפה לבקשה מן המקור הזה בעשר השנים הבאות. אבל לא הייתה דרך להתחמק: הנה היו ההמחאות המאושרות, והן היו טובות כערכן. לכן הועלה תום למקום עם השופט ושאר הנבחרים, והבשורה הגדולה הוכרזה מן המטה. זו הייתה ההפתעה המהממת ביותר של העשור, וכל כך עמוקה הייתה התחושה שהיא העלתה את הגיבור החדש לגובהו של השופטי, ולבית הספר היו שני פלאים להתבונן בהם במקום אחד. הילדים כולם נאכלו מקנאה: אבל אלה שסבלו את הייסורים המרים ביותר היו אלה שהבינו מאוחר מדי שהם עצמם תרמו להדר השנוא הזה בכך שסחרו כרטיסים עם תום תמורת העושר שצבר במכירת זכויות הסיוד. אלה תיעבו את עצמם, כמי שהיו פתיים של רמאי ערמומי, נחש מתוחכם בעשב.
הפרס נמסר לתום בהתלהבות רבה ככל שהמנהל יכול היה לשאוב בנסיבות; אבל חסר לו משהו מן השפע האמיתי, כי האינסטינקט של המסכן לימד אותו שיש כאן תעלומה שאולי לא תעמוד היטב באור; זה היה פשוט אבסורדי שהילד הזה אחסן אלפיים אלומות של חוכמת הכתובים במחסניו: תריסר היו מאמצים את יכולתו, בלי ספק.
איימי לורנס הייתה גאה ושמחה, והיא ניסתה לגרום לתום לראות זאת בפניה: אבל הוא לא רצה להסתכל. היא תמהה; אחר כך הייתה מוטרדת קמעה; אחר כך חשד עמום בא והלך: בא שוב; היא התבוננה; מבט חומק סיפר לה עולמות: ואז לבה נשבר, והיא קינאה, וכעסה, והדמעות באו והיא שנאה את כולם. את תום יותר מכולם (כך חשבה).
תום הוצג לפני השופט; אבל לשונו הייתה קשורה, נשימתו כמעט לא באה, לבו רעד: חלקית בגלל גדולתו האיומה של האיש, אבל בעיקר משום שהוא היה אביה. הוא היה רוצה ליפול ולהשתחוות לו, אילו היה זה בחושך. השופט הניח את ידו על ראשו של תום וקרא לו גבר קטן ונאה, ושאל אותו מה שמו. הילד גמגם, התנשף, והוציא את זה:
"תום."
"אה, לא, לא תום: זה..."
"תומס."
"אה, זה זה. חשבתי שיש בזה עוד, אולי. זה טוב מאוד. אבל יש לך עוד אחד אני מעז לומר, ותגיד לי אותו, נכון?"
"תגיד לאדון את שמך השני, תומס," אמר וולטרס, "ותגיד אדוני. אסור לך לשכוח את הנימוסים שלך."
"תומס סוייר: אדוני."
"זה זה! זה ילד טוב. ילד נאה. בחור קטן, נאה וגברי. אלפיים פסוקים זה הרבה מאוד: הרבה, הרבה מאוד. ולעולם לא תצטער על הטרחה שטרחת ללמוד אותם; כי ידע שווה יותר מכל דבר שיש בעולם; הוא מה שעושה אנשים גדולים ואנשים טובים; אתה תהיה איש גדול ואיש טוב בעצמך, יום אחד, תומס, ואז תביט לאחור ותאמר, הכול בזכות הזכויות היקרות של בית הספר של יום ראשון בילדותי: הכול בזכות מוריי היקרים שלימדו אותי ללמוד: הכול בזכות המנהל הטוב, שעודד אותי, ושמר עליי, ונתן לי תנ"ך יפה: תנ"ך מפואר ומהודר: לשמור ולהחזיק לעצמי, תמיד: הכול בזכות חינוך נכון! זה מה שתאמר, תומס: ולא היית לוקח שום כסף תמורת אלפיים הפסוקים האלה: לא, באמת שלא. ועכשיו לא יהיה אכפת לך לספר לי ולגברת הזאת כמה מן הדברים שלמדת: לא, אני יודע שלא: כי אנחנו גאים בילדים קטנים שלומדים. ובכן, בלי ספק אתה יודע את שמות כל שנים עשר השליחים. לא תאמר לנו את שמות השניים הראשונים שנבחרו?"
תום משך בלולאת כפתור ונראה נבוך. הוא הסמיק, עכשיו, ועיניו השפילו מבט. לבו של מר וולטרס שקע בקרבו. הוא אמר לעצמו, זה לא ייתכן שהילד יכול לענות על השאלה הפשוטה ביותר: למה השופט שאל אותו? ובכל זאת הרגיש מחויב לדבר ולומר:
"ענה לאדון, תומס: אל תפחד."
תום עדיין היסס.
"עכשיו אני יודעת שתגיד לי," אמרה הגברת. "שמות שני השליחים הראשונים היו..."
"דוד וגוליית!"
הבה נוריד את מסך החסד על שאר המחזה.