בערך בעשר וחצי הפעמון הסדוק של הכנסייה הקטנה התחיל לצלצל, ועד מהרה האנשים התחילו להתאסף לדרשת הבוקר. ילדי בית הספר של יום ראשון התפזרו בבית ותפסו ספסלים עם הוריהם, כדי להיות תחת השגחה. דודה פולי באה, ותום וסיד ומרי ישבו איתה: תום מוצב ליד המעבר, כדי שיהיה רחוק ככל האפשר מן החלון הפתוח ומנופי הקיץ המפתים בחוץ. הקהל צעד במעברים: מנהל הדואר הזקן והנזקק, שראה ימים טובים יותר; ראש העיר ואשתו: כי היה להם ראש עיר שם, בין שאר הדברים המיותרים; שופט השלום; האלמנה דאגלס, נאה, פיקחית ובת ארבעים, נפש נדיבה וטובת לב ואמידה, אחוזתה על הגבעה הארמון היחיד בעיירה, והמכניס אורחים ביותר והמפואר ביותר בעניין חגיגות שסנט פטרסבורג יכלה להתפאר בו; הרב-סרן ווארד הכפוף והנכבד וגברת ווארד; עורך הדין ריברסון, האישיות החדשה מרחוק; אחריהם יפהפיית הכפר, ואחריה להקה של שוברות לבבות צעירות לבושות אריג דק ומקושטות סרטים; אחר כך כל הפקידים הצעירים בעיירה בגוש אחד: כי הם עמדו במבואה ומצצו את ראשי מקלותיהם, חומה מעגלית של מעריצים משומנים ומחייכים בטיפשות, עד שהנערה האחרונה עברה בין שורותיהם; ואחרון חביב בא הילד המופתי, ווילי מאפרסון, ששמר על אמו בזהירות כאילו הייתה זכוכית מלוטשת. הוא תמיד הביא את אמו לכנסייה, והיה גאוותן של כל האמהות. הילדים כולם שנאו אותו, הוא היה כל כך טוב. וחוץ מזה, "הטיחו אותו בפניהם" כל כך הרבה. מטפחתו הלבנה השתלשלה מכיסו האחורי, כרגיל בימי ראשון: במקרה. לתום לא הייתה מטפחת, והוא ראה בילדים שהייתה להם סנובים.
כשהקהילה התאספה במלואה, עכשיו, הפעמון צלצל פעם נוספת, להזהיר מאחרים ומשתרכים, ואז שקט חגיגי נפל על הכנסייה שהופר רק בצחקוקים ובלחישות של המקהלה ביציע. המקהלה תמיד צחקקה ולחשה לאורך כל התפילה. הייתה פעם מקהלת כנסייה שלא הייתה חסרת נימוס, אבל שכחתי איפה זה היה, עכשיו. זה היה לפני הרבה מאוד שנים, ואני בקושי זוכר משהו על זה, אבל אני חושב שזה היה באיזו ארץ זרה.
הכומר הכריז על המזמור, והקריא אותו כולו בהנאה, בסגנון מיוחד שהיה מוערך מאוד בחלק ההוא של הארץ. קולו התחיל בגובה בינוני וטיפס בהתמדה עד שהגיע לנקודה מסוימת, שם הדגיש בחוזקה את המילה העליונה ואז צלל למטה כמו מקרש קפיצה:
האם אנשא אל השחקים, על מצעי פרחים
של נחת,
בעוד אחרים נלחמים על הפרס, ושטים בימים של דם
ודמעות?
הוא נחשב לקורא נפלא. ב"מסיבות" של הכנסייה תמיד ביקשו ממנו להקריא שירה; וכשסיים, הגברות היו מרימות את ידיהן ומניחות להן ליפול בחוסר אונים לחיקן, ו"מגלגלות" את עיניהן, ומנענעות בראשיהן, כאילו אומרות, "מילים לא יכולות לבטא זאת; זה יפה מדי, יפה מדי בשביל הארץ בת התמותה הזאת."
אחרי שהמזמור הושר, הכומר הנכבד מר ספרייג הפך את עצמו ללוח מודעות, והקריא "הודעות" על אסיפות ואגודות ודברים עד שנראה שהרשימה תימשך עד יום הדין: מנהג משונה שעדיין נשמר באמריקה, אפילו בערים, כאן בעידן הזה של עיתונים בשפע. לעתים קרובות, ככל שיש פחות להצדיק מנהג מסורתי, כך קשה יותר להיפטר ממנו.
ועכשיו הכומר התפלל. תפילה טובה ונדיבה זו הייתה, ונכנסה לפרטים: היא התחננה בשביל הכנסייה, והילדים הקטנים של הכנסייה; בשביל הכנסיות האחרות של הכפר; בשביל הכפר עצמו; בשביל המחוז; בשביל המדינה; בשביל פקידי המדינה; בשביל ארצות הברית; בשביל הכנסיות של ארצות הברית; בשביל הקונגרס; בשביל הנשיא; בשביל פקידי הממשלה; בשביל מלחים מסכנים, המיטלטלים בימים סוערים; בשביל המיליונים המדוכאים הנאנקים תחת עקבן של מלוכות אירופה ועריצויות המזרח; בשביל אלה שיש להם האור והבשורה הטובה, ובכל זאת אין להם עיניים לראות ולא אוזניים לשמוע בהן; בשביל עובדי האלילים באיי הים הרחוקים; וסיימה בתחינה שהמילים שעמד לומר ימצאו חן וחסד, ויהיו כזרע שנזרע באדמה פורייה, ויניבו בבוא העת קציר טוב אסיר תודה. אמן.
הייתה רשרוש של שמלות, והקהילה העומדת התיישבה. הילד שהספר הזה מספר את תולדותיו לא נהנה מן התפילה, הוא רק סבל אותה: אם בכלל עשה כך. הוא היה חסר מנוחה לאורך כולה; הוא ניהל ספירה של פרטי התפילה, בלי משים: כי לא הקשיב, אבל הכיר את השטח מזמן, ואת המסלול הקבוע של איש הדת בו: וכשנשתלה זוטה קטנה של חומר חדש, אוזנו גילתה אותה וכל טבעו התמרמר עליה; הוא ראה בתוספות דבר לא הוגן ונבזי. באמצע התפילה זבוב נחת על גב הספסל שלפניו ועינה את רוחו כשהוא משפשף בשלווה את ידיו זו בזו, מחבק את ראשו בזרועותיו, ומלטש אותו במרץ כזה שנראה שכמעט ייפרד מן הגוף, וחוט הצוואר הדק נחשף לעין; מגרד את כנפיו ברגליו האחוריות ומחליק אותן אל גופו כאילו היו כנפי מעיל; עובר את כל ההתגנדרות שלו בשלווה כאילו ידע שהוא בטוח לגמרי. וכך באמת היה; כי ככל שידיו של תום גירדו לתפוס אותו הן לא העזו: הוא האמין שנפשו תושמד מיד אם יעשה דבר כזה בזמן שהתפילה נמשכת. אבל עם המשפט המסיים ידו התחילה להתעקל ולהתגנב קדימה; וברגע שה"אמן" יצא הזבוב היה שבוי מלחמה. דודתו גילתה את המעשה וגרמה לו לשחרר אותו.
הכומר הכריז על הפסוק שלו וזמזם בחדגוניות לאורך טיעון שהיה משעמם כל כך שהרבה ראשים התחילו לאט לאט לנמנם: ובכל זאת היה זה טיעון שעסק באש וגופרית בלי גבול ודילל את הנבחרים המיועדים לחבורה קטנה כל כך שבקושי שווה להציל אותה. תום ספר את דפי הדרשה; אחרי הכנסייה הוא תמיד ידע כמה דפים היו, אבל רק לעתים רחוקות ידע משהו אחר על הדרשה. בכל זאת, הפעם הוא באמת התעניין לזמן קצר. הכומר צייר תמונה מפוארת ומרגשת של התאספות צבאות העולם באחרית הימים כשהאריה והכבש ירבצו יחד ונער קטן ינהג בם. אבל הפאתוס, הלקח, מוסר ההשכל של המחזה הגדול אבדו על הילד; הוא חשב רק על כמה בולטת הדמות הראשית לפני העמים המתבוננים; פניו אורו מן המחשבה, והוא אמר לעצמו שהיה רוצה להיות הילד הזה, אם זה אריה מאולף.
עכשיו שקע שוב בסבל, כשהטיעון היבש חודש. עד מהרה נזכר באוצר שהיה לו והוציא אותו. זו הייתה חיפושית שחורה גדולה עם לסתות אימתניות: "צבטן", כך קרא לה. היא הייתה בקופסת פיקות. הדבר הראשון שהחיפושית עשתה היה לתפוס אותו באצבע. אחר כך באה ניעור טבעי, החיפושית התגלגלה למעבר ונחתה על גבה, והאצבע הפגועה נכנסה לפיו של הילד. החיפושית שכבה שם מנפנפת ברגליה חסרות האונים, לא מסוגלת להתהפך. תום הביט בה, והשתוקק לה; אבל היא הייתה בטוחה מחוץ להישג ידו. אנשים אחרים שלא התעניינו בדרשה מצאו הקלה בחיפושית, והם הביטו בה גם. עד מהרה כלב פודל משוטט בא מתבטל, עצוב לב, עצל מרכות הקיץ ומן השקט, עייף מן השבי, נאנח לשינוי. הוא הבחין בחיפושית; הזנב המשתלשל התרומם וכשכש. הוא סקר את השלל; הסתובב סביבו; הריח אותו ממרחק בטוח; הסתובב סביבו שוב; נעשה נועז יותר, והריח מקרוב יותר; אחר כך הרים את שפתו וחטף בה בזהירות, והחטיא בדיוק; חטף שוב, ושוב; התחיל ליהנות מן השעשוע; שכב על בטנו עם החיפושית בין כפותיו, והמשיך בניסוייו; התעייף לבסוף, ואחר כך נעשה אדיש ומפוזר. ראשו נמנם, ולאט לאט סנטרו ירד ונגע באויב, שתפס אותו. נשמעה יללה חדה, הנפת ראש של הפודל, והחיפושית נפלה כשני מטרים משם, ונחתה על גבה פעם נוספת. הצופים השכנים רעדו משמחה פנימית עדינה, כמה פנים הסתתרו מאחורי מניפות וממחטות, ותום היה מאושר לגמרי. הכלב נראה טיפש, וכנראה הרגיש כך; אבל היה גם טינה בלבו, ותשוקה לנקמה. אז ניגש לחיפושית והתחיל שוב בהתקפה זהירה עליה; קופץ עליה מכל נקודה של מעגל, נוחת בכפותיו הקדמיות סנטימטרים ספורים מן היצור, חוטף בה מקרוב עוד יותר בשיניו, ומטלטל את ראשו עד שאוזניו התנפנפו שוב. אבל הוא התעייף פעם נוספת, אחרי זמן מה; ניסה לשעשע את עצמו בזבוב אבל לא מצא הקלה; עקב אחרי נמלה, באפו קרוב לרצפה, ומהר נמאס לו מזה; פיהק, נאנח, שכח את החיפושית לגמרי, והתיישב עליה. ואז נשמעה יללת ייסורים פראית והפודל הפליג במעלה המעבר; היללות נמשכו, וכך גם הכלב; הוא חצה את הבית לפני המזבח; הוא עף במורד המעבר השני; הוא חצה לפני הדלתות; הוא שעט במעלה הישורת האחרונה; ייסוריו גדלו עם התקדמותו, עד שעד מהרה היה רק שביט צמרירי הנע במסלולו בברק ובמהירות האור. לבסוף הסובל המטורף סטה ממסלולו, וקפץ לחיק אדוניו; הוא זרק אותו מן החלון, וקול המצוקה דעך מהר ומת במרחק.
עד אז כל הכנסייה הייתה אדומת פנים ונחנקת מצחוק עצור, והדרשה נעצרה מלכת. הדרשה חודשה עד מהרה, אבל היא הלכה צולעת ומגמגמת, כל אפשרות להרשים הגיעה לקצה; כי אפילו הרגשות החמורים ביותר התקבלו כל הזמן בפרץ חנוק של עליזות לא קדושה, במחסה של איזה גב ספסל רחוק, כאילו הכומר המסכן אמר דבר שנון במיוחד. זו הייתה הקלה אמיתית לכל הקהילה כשהניסיון נגמר והברכה נאמרה.
תום סוייר הלך הביתה עליז למדי, וחשב לעצמו שיש סיפוק מסוים בתפילה כשיש בה קצת גיוון. הייתה לו רק מחשבה אחת מעיבה; הוא היה מוכן שהכלב ישחק עם הצבטן שלו, אבל לא חשב שזה הוגן מצדו לקחת אותו איתו.