בוקר יום שני מצא את תום סוייר אומלל. בוקר יום שני תמיד מצא אותו כך: כי הוא פתח עוד שבוע של סבל איטי בבית הספר. בדרך כלל התחיל את היום הזה בהשתוקקות שלא היה לו שום חופש באמצע, כי זה עשה את החזרה לשבי ולכבלים מאוסה כל כך יותר.
תום שכב וחשב. עד מהרה עלה בדעתו שהוא היה רוצה להיות חולה; אז יוכל להישאר בבית ולא ללכת לבית הספר. הנה הייתה אפשרות מעורפלת. הוא סקר את גופו. לא נמצא שום מיחוש, והוא בדק שוב. הפעם חשב שהוא יכול לזהות סימנים של כאבי בטן, והתחיל לעודד אותם בתקווה רבה. אבל הם נחלשו עד מהרה, ועד מהרה מתו לגמרי. הוא הרהר עוד. פתאום גילה משהו. אחת משיניו הקדמיות העליונות התנדנדה. זה היה מזל; הוא עמד להתחיל לגנוח, כ"פתיחה", כפי שקרא לזה, כשעלה בדעתו שאם יבוא לבית המשפט עם הטיעון הזה, דודתו תעקור אותה, וזה יכאב. אז חשב שישמור את השן ברזרבה לעת עתה, ויחפש עוד. שום דבר לא הזדמן זמן מה, ואז נזכר ששמע את הרופא מספר על דבר מסוים שהשכיב חולה במיטה שבועיים או שלושה ואיים לגרום לו לאבד אצבע. אז הילד שלף בלהיטות את הבוהן הפצועה שלו מתחת לסדין והרים אותה לבדיקה. אבל עכשיו הוא לא ידע את הסימנים הנחוצים. בכל זאת, נראה שבהחלט כדאי להסתכן, אז התחיל לגנוח ברוח רבה.
אבל סיד המשיך לישון בלי הכרה.
תום גנח בקול רם יותר, ודמיין שהוא מתחיל להרגיש כאב בבוהן.
שום תוצאה מסיד.
תום התנשף ממאמציו עד אז. הוא נח ואז ניפח את עצמו והפיק רצף של גניחות מעוררות התפעלות.
סיד המשיך לנחור.
תום התרגז. הוא אמר, "סיד, סיד!" וטלטל אותו. השיטה הזאת עבדה היטב, ותום התחיל לגנוח שוב. סיד פיהק, התמתח, ואז הרים את עצמו על מרפקו בנחירה, והתחיל לבהות בתום. תום המשיך לגנוח. סיד אמר:
"תום! תשמע, תום!" [אין תגובה.] "הנה, תום! תום!! מה קרה, תום?" והוא טלטל אותו והביט בפניו בדאגה.
תום גנח:
"אוי, אל, סיד. אל תטלטל אותי."
"מה, מה קרה, תום? אני חייב לקרוא לדודה."
"לא: לא משנה. זה יעבור עוד מעט, אולי. אל תקרא לאף אחד."
"אבל אני חייב! אל תגנח ככה, תום, זה נורא. כמה זמן אתה ככה?"
"שעות. אאוץ'! אוי, אל תזוז ככה, סיד, אתה תהרוג אותי."
"תום, למה לא העירות אותי קודם? אוי, תום, אל! הבשר שלי נעשה חידודין לשמוע אותך. תום, מה קרה?"
"אני סולח לך על הכול, סיד. [גניחה.] על כל מה שעשית לי אי פעם. כשאני אלך..."
"אוי, תום, אתה לא מת, נכון? אל, תום: אוי, אל. אולי..."
"אני סולח לכולם, סיד. [גניחה.] תגיד להם, סיד. וסיד, תן את מסגרת החלון שלי ואת החתול עם העין האחת שלי לילדה החדשה שבאה לעיירה, ותגיד לה..."
אבל סיד חטף את בגדיו והלך. תום סבל באמת, עכשיו, כל כך יפה עבד דמיונו, וכך גניחותיו קיבלו טון אמיתי למדי.
סיד טס במורד המדרגות ואמר:
"אוי, דודה פולי, בואי! תום מת!"
"מת!"
"כן, גברתי. אל תחכי: בואי מהר!"
"שטויות! אני לא מאמינה!"
אבל היא טסה למעלה, בכל זאת, וסיד ומרי בעקבותיה. ופניה החווירו, גם, ושפתה רעדה. כשהגיעה למיטה התנשמה:
"אתה, תום! תום, מה קרה לך?"
"אוי, דודה, אני..."
"מה קרה לך: מה קרה לך, ילד?"
"אוי, דודה, הבוהן הפצועה שלי נמקה!"
הגברת הזקנה שקעה בכיסא וצחקה קצת, אחר כך בכתה קצת, אחר כך עשתה את שניהם יחד. זה החזיר אותה לעצמה והיא אמרה:
"תום, איזו בהלה הבהלת אותי. עכשיו תפסיק עם השטויות האלה ותצא מזה."
הגניחות פסקו והכאב נעלם מן הבוהן. הילד הרגיש קצת טיפש, והוא אמר:
"דודה פולי, זה נראה נמק, וזה כאב כל כך שבכלל לא שמתי לב לשן שלי."
"השן שלך, באמת! מה קרה לשן שלך?"
"אחת מהן מתנדנדת, והיא כואבת נורא ואיום."
"נו, נו, עכשיו, אל תתחיל שוב לגנוח. תפתח את הפה. נו: השן שלך מתנדנדת, אבל אתה לא הולך למות מזה. מרי, תביאי לי חוט משי, וגחלת מן המטבח."
תום אמר:
"אוי, בבקשה, דודה, אל תעקרי אותה. היא כבר לא כואבת. שלא אזוז אף פעם אם היא כואבת. בבקשה אל, דודה. אני לא רוצה להישאר בבית ולא ללכת לבית הספר."
"אה, אתה לא רוצה, נכון? אז כל הרעש הזה היה בגלל שחשבת שתישאר בבית ולא תלך לבית הספר ותלך לדוג? תום, תום, אני אוהבת אותך כל כך, ונראה שאתה מנסה בכל דרך שאתה יכול לשבור את לבי הזקן במעשיך המקוממים." בינתיים כלי השיניים היו מוכנים. הגברת הזקנה קשרה קצה אחד של חוט המשי לשן של תום בלולאה וקשרה את השני לעמוד המיטה. אחר כך תפסה את הגחלת ופתאום דחפה אותה כמעט לתוך פניו של הילד. השן השתלשלה מעמוד המיטה, עכשיו.
אבל לכל ניסיון יש פיצויים. כשתום הלך לבית הספר אחרי ארוחת הבוקר, הוא עורר את קנאתו של כל ילד שפגש כי הרווח בשורת שיניו העליונה איפשר לו לירוק בדרך חדשה ומעוררת התפעלות. הוא אסף אחריו קהל של בחורים שהתעניינו בהצגה; ואחד שחתך את אצבעו והיה מרכז של קסם והערצה עד אז, מצא את עצמו עכשיו פתאום בלי אף חסיד, ומקופח מתהילתו. לבו היה כבד, והוא אמר בבוז שלא הרגיש שזה כלום לירוק כמו תום סוייר; אבל ילד אחר אמר, "ענבים חמוצים!" והוא נדד משם גיבור מופשט.
עד מהרה נתקל תום במנודה הצעיר של הכפר, האקלברי פין, בנו של שיכור העיירה. האקלברי היה שנוא ומעורר פחד בלב שלם אצל כל האמהות בעיירה, כי היה בטלן ופרוע וגס ורע: וכי כל ילדיהן העריצו אותו כל כך, והתענגו על חברתו האסורה, והשתוקקו שיעזו להיות כמוהו. תום היה כמו שאר הילדים המכובדים, בכך שקינא בהאקלברי על מצבו המנודה והססגוני, והיה תחת פקודות קפדניות לא לשחק איתו. אז שיחק איתו בכל פעם שהייתה לו הזדמנות. האקלברי תמיד היה לבוש בבגדים שזרקו גברים מבוגרים, והם היו בפריחה נצחית ומתנפנפים בסמרטוטים. כובעו היה חורבה עצומה שסהר רחב נקטע משוליו; מעילו, כשלבש אחד, השתלשל כמעט עד עקביו והכפתורים האחוריים שלו היו נמוך על הגב; רק כתפייה אחת החזיקה את מכנסיו; מושב המכנסיים השתלשל נמוך ולא הכיל דבר, והרגליים המצוצות נגררו בעפר כשלא היו מקופלות.
האקלברי בא והלך, כרצונו החופשי. הוא ישן על מפתנים במזג אוויר נאה ובחביות ריקות בגשם; הוא לא היה צריך ללכת לבית הספר או לכנסייה, או לקרוא לאיש אדון או לציית לאיש; הוא יכול ללכת לדוג או לשחות מתי ואיפה שבחר, ולהישאר כמה זמן שהתאים לו; איש לא אסר עליו להתקוטט; הוא יכול להישאר ער עד מתי שרצה; הוא תמיד היה הילד הראשון שהלך יחף באביב והאחרון שחזר לעור בסתיו; הוא אף פעם לא היה צריך להתרחץ, או ללבוש בגדים נקיים; הוא יכול לקלל להפליא. במילה אחת, כל מה שעושה את החיים יקרים היה לילד הזה. כך חשב כל ילד מוטרד, מוגבל ומכובד בסנט פטרסבורג.
תום קרא אל המנודה הרומנטי:
"שלום, האקלברי!"
"שלום גם לך, ותראה איך זה מוצא חן בעיניך."
"מה יש לך שם?"
"חתול מת."
"תראה לי אותו, האק. וואו, הוא די קשוח. מאיפה השגת אותו?"
"קניתי אותו מילד."
"מה נתת?"
"נתתי כרטיס כחול ושלפוחית שהשגתי בבית המטבחיים."
"מאיפה השגת את הכרטיס הכחול?"
"קניתי אותו מבן רוג'רס לפני שבועיים תמורת מקל של חישוק."
"תשמע: בשביל מה טובים חתולים מתים, האק?"
"בשביל מה? לרפא יבלות."
"לא! באמת? אני יודע משהו יותר טוב."
"אני מתערב שלא. מה?"
"נו, מי גדם."
"מי גדם! לא הייתי נותן אגורה שחוקה בשביל מי גדם."
"לא היית, הא? ניסית את זה פעם?"
"לא, לא ניסיתי. אבל בוב טאנר ניסה."
"מי אמר לך!"
"נו, הוא סיפר לג'ף תאצ'ר, וג'ף סיפר לג'וני בייקר, וג'וני סיפר לג'ים הוליס, וג'ים סיפר לבן רוג'רס, ובן סיפר לאיש שחור, והאיש השחור סיפר לי. הנה!"
"נו, אז מה? הם כולם ישקרו. לפחות כולם חוץ מהאיש השחור. אני לא מכיר אותו. אבל בחיים לא ראיתי מישהו שלא ישקר. שטויות! עכשיו תגיד לי איך בוב טאנר עשה את זה, האק."
"נו, הוא לקח וטבל את היד שלו בגדם רקוב שהיו בו מי גשם."
"ביום?"
"בטח."
"עם הפנים אל הגדם?"
"כן. לפחות אני חושב."
"הוא אמר משהו?"
"אני לא חושב שאמר. אני לא יודע."
"אהה! מדברים על לרפא יבלות במי גדם בדרך טיפשית ארורה כזאת! הרי זה לא יועיל בכלום. אתה צריך ללכת לגמרי לבד, לאמצע היער, למקום שאתה יודע שיש גדם עם מי גדם, ובדיוק בחצות אתה נשען בגב אל הגדם ותוקע את היד פנימה ואומר:
'גרגר שעורה, גרגר שעורה, סובין של תירס,
מי גדם, מי גדם, תבלעו את היבלות האלה עד הסוף,'
ואז ללכת משם מהר, אחד עשר צעדים, בעיניים עצומות, ואז להסתובב שלוש פעמים וללכת הביתה בלי לדבר עם אף אחד. כי אם אתה מדבר הכישוף מתקלקל."
"נו, זה נשמע כמו דרך טובה; אבל זו לא הדרך שבוב טאנר עשה."
"לא, אדוני, אתה יכול להתערב שלא, כי הוא הילד הכי מלא יבלות בעיירה הזאת; ולא הייתה לו אף יבלת אם היה יודע איך להפעיל מי גדם. הורדתי אלפי יבלות מהידיים שלי ככה, האק. אני משחק עם צפרדעים כל כך הרבה שתמיד יש לי די הרבה יבלות. לפעמים אני מוריד אותן עם שעועית."
"כן, שעועית זה טוב. עשיתי את זה."
"באמת? מה הדרך שלך?"
"לוקחים ומפצלים את השעועית, וחותכים את היבלת כדי לקבל קצת דם, ואז שמים את הדם על חתיכה אחת של השעועית ולוקחים וחופרים חור וקוברים אותה בערך בחצות בפרשת דרכים בלי ירח, ואז שורפים את שאר השעועית. אתה מבין, החתיכה שיש עליה דם תמשיך למשוך ולמשוך, מנסה להביא אליה את החתיכה השנייה, וזה עוזר לדם למשוך את היבלת, ועוד מעט היא נופלת."
"כן, זה זה, האק: זה זה; אבל כשאתה קובר את זה אם אתה אומר 'למטה שעועית; הלאה יבלת; אל תבואי עוד להטריד אותי!' זה יותר טוב. ככה ג'ו הרפר עושה, והוא היה כמעט עד קונוויל וכמעט בכל מקום. אבל תשמע: איך מרפאים אותן עם חתולים מתים?"
"נו, לוקחים את החתול והולכים ונכנסים לבית הקברות בערך בחצות כשמישהו שהיה רשע נקבר; וכשחצות מגיע שד יבוא, או אולי שניים או שלושה, אבל אי אפשר לראות אותם, אפשר רק לשמוע משהו כמו רוח, או אולי לשמוע אותם מדברים; וכשהם לוקחים את הבחור ההוא, זורקים את החתול אחריהם ואומרים, 'שד אחרי מת, חתול אחרי שד, יבלות אחרי חתול, גמרתי איתכן!' זה יוריד כל יבלת."
"נשמע נכון. ניסית את זה פעם, האק?"
"לא, אבל אמא הופקינס הזקנה סיפרה לי."
"נו, אז אני מניח שזה נכון. כי אומרים שהיא מכשפה."
"תשמע! הרי, תום, אני יודע שהיא כן. היא כישפה את אבא. אבא אומר את זה בעצמו. הוא עבר שם יום אחד, והוא ראה שהיא מכשפת אותו, אז הוא הרים אבן, ואם היא לא הייתה מתחמקת, הוא היה פוגע בה. נו, באותו לילה עצמו הוא התגלגל מסככה שבה שכב שיכור, ושבר את היד."
"הרי זה נורא. איך הוא ידע שהיא מכשפת אותו?"
"אלוהים, אבא יכול לדעת, בקלות. אבא אומר שכשהן ממשיכות להסתכל עליך ישר בלי להזיז את העיניים, הן מכשפות אותך. במיוחד אם הן ממלמלות. כי כשהן ממלמלות הן אומרות את תפילת האדון מהסוף להתחלה."
"תשמע, האקי, מתי אתה הולך לנסות את החתול?"
"הלילה. אני חושב שהם יבואו לקחת את הוס ויליאמס הזקן הלילה."
"אבל קברו אותו בשבת. הם לא לקחו אותו בליל שבת?"
"מה, איך אתה מדבר! איך הכישופים שלהם יכלו לעבוד עד חצות?: ואז זה כבר יום ראשון. שדים לא מתרוצצים הרבה ביום ראשון, אני לא חושב."
"לא חשבתי על זה. זה נכון. תן לי ללכת איתך?"
"בטח: אם אתה לא מפחד."
"מפחד! לא סביר. תעשה מיאו?"
"כן: ואתה תענה במיאו, אם תהיה לך הזדמנות. בפעם הקודמת, השארת אותי לעשות מיאו עד שהייז הזקן התחיל לזרוק עליי אבנים ואמר 'לעזאזל החתול הזה!' אז זרקתי לבנה דרך החלון שלו: אבל אל תספר."
"לא אספר. לא יכולתי לעשות מיאו בלילה ההוא, כי דודה השגיחה עליי, אבל אני אעשה מיאו הפעם. תשמע: מה זה?"
"רק קרצייה."
"מאיפה השגת אותה?"
"בחוץ ביער."
"מה תיקח בשבילה?"
"אני לא יודע. אני לא רוצה למכור אותה."
"בסדר. זו קרצייה נורא קטנה, בכל מקרה."
"אה, כל אחד יכול להשמיץ קרצייה שלא שייכת לו. אני מרוצה ממנה. היא קרצייה טובה מספיק בשבילי."
"שטויות, יש קרציות בשפע. הייתי יכול להשיג אלף כאלה אם הייתי רוצה."
"נו, אז למה אתה לא? כי אתה יודע טוב מאוד שאתה לא יכול. זו קרצייה מוקדמת למדי, אני חושב. היא הראשונה שראיתי השנה."
"תשמע, האק: אני אתן לך את השן שלי בשבילה."
"בוא נראה אותה."
תום הוציא פיסת נייר ופתח אותה בזהירות. האקלברי הביט בה בכמיהה. הפיתוי היה חזק מאוד. לבסוף אמר:
"היא אמיתית?"
תום הרים את שפתו והראה את החלל.
"נו, בסדר," אמר האקלברי, "עשינו עסק."
תום סגר את הקרצייה בקופסת הפיקות שזה לא כבר הייתה הכלא של הצבטן, והילדים נפרדו, כל אחד מרגיש עשיר יותר משהיה קודם.
כשתום הגיע לבית הספר הקטן והמבודד מעץ, הוא נכנס בצעד נמרץ, בהליכה של מי שבא בכל המהירות הכנה. הוא תלה את כובעו על יתד והשליך את עצמו למקומו בזריזות עניינית. המורה, יושב על כיסאו כמו על כס גבוה, כורסה גדולה עם מושב קלוע, נמנם, מורדם מזמזום הלימוד המנמנם. ההפרעה העירה אותו.
"תומס סוייר!"
תום ידע שכששמו נאמר במלואו, פירוש הדבר צרות.
"אדוני!"
"בוא הנה. ובכן, אדוני, למה אתה מאחר שוב, כרגיל?"
תום עמד למצוא מקלט בשקר, כשראה שתי צמות ארוכות של שיער צהוב משתלשלות על גב שאותו זיהה בכוח הסימפתיה החשמלית של האהבה; וליד הדמות ההיא היה המקום הפנוי היחיד בצד הבנות של בית הספר. הוא אמר מיד:
"עצרתי לדבר עם האקלברי פין!"
הדופק של המורה עמד מלכת, והוא בהה בחוסר אונים. זמזום הלימוד פסק. התלמידים תהו אם הילד הפזיז הזה איבד את דעתו. המורה אמר:
"אתה: אתה עשית מה?"
"עצרתי לדבר עם האקלברי פין."
אי אפשר היה לטעות במילים.
"תומס סוייר, זו ההודאה המדהימה ביותר ששמעתי אי פעם. סרגל לבדו לא יספיק לעבירה הזאת. תוריד את המעיל."
זרועו של המורה פעלה עד שהתעייפה ומלאי המקלות פחת בצורה ניכרת. ואז באה הפקודה:
"עכשיו, אדוני, לך ושב עם הבנות! ושזה יהיה לך לאזהרה."
הצחקוק שגלש סביב החדר נראה כמביך את הילד, אבל באמת התוצאה הזאת נגרמה יותר מיראת הכבוד שחש כלפי האלילה האלמונית שלו ומן ההנאה המפחידה שבמזלו הטוב. הוא התיישב בקצה ספסל האורן והילדה הזיזה את עצמה ממנו בהנפת ראש. דחיפות וקריצות ולחישות עברו בחדר, אבל תום ישב בשקט, וזרועותיו על השולחן הארוך והנמוך שלפניו, ונראה כאילו הוא לומד בספרו.
לאט לאט תשומת הלב הוסרה ממנו, והמלמול הרגיל של בית הספר עלה שוב באוויר הכבד. עד מהרה הילד התחיל לגנוב מבטים חומקים בילדה. היא הבחינה בזה, "עיקמה את הפה" אליו ונתנה לו את עורפה במשך דקה. כשפנתה שוב בזהירות, אפרסק היה מונח לפניה. היא דחפה אותו הצידה. תום החזיר אותו בעדינות. היא דחפה אותו שוב, אבל בפחות עוינות. תום החזיר אותו בסבלנות למקומו. אז הניחה לו להישאר. תום שרבט על הלוח שלו, "בבקשה קחי אותו: יש לי עוד." הילדה העיפה מבט במילים, אבל לא נתנה שום סימן. עכשיו הילד התחיל לצייר משהו על הלוח, מסתיר את עבודתו ביד שמאל. זמן מה הילדה סירבה לשים לב; אבל הסקרנות האנושית שלה התחילה עד מהרה להתגלות בסימנים שבקושי אפשר להבחין בהם. הילד המשיך לעבוד, כביכול בלי לשים לב. הילדה עשתה מין ניסיון לא מחייב לראות, אבל הילד לא הסגיר שהוא מודע לכך. לבסוף נכנעה ולחשה בהיסוס:
"תן לי לראות."
תום חשף בחלקו קריקטורה עגומה של בית עם שני גמלונים ופקק-חולץ של עשן יוצא מן הארובה. אז התעניינותה של הילדה התחילה להיצמד לעבודה והיא שכחה כל דבר אחר. כשהציור נגמר, היא הביטה רגע, ואז לחשה:
"זה יפה: תצייר איש."
האמן הקים איש בחצר הקדמית, שדמה למנוף. הוא היה יכול לצעוד מעל הבית; אבל הילדה לא הייתה קפדנית; היא הייתה מרוצה מן המפלצת, ולחשה:
"זה איש יפה: עכשיו תצייר אותי באה."
תום צייר שעון חול עם ירח מלא וגפיים של קש וחימש את האצבעות הפרושות במניפה מבשרת רעות. הילדה אמרה:
"זה נורא יפה: הלוואי שיכולתי לצייר."
"זה קל," לחש תום, "אני ילמד אותך."
"אוי, באמת? מתי?"
"בצהריים. את הולכת הביתה לארוחת צהריים?"
"אני אשאר אם אתה תישאר."
"טוב: סגרנו. מה השם שלך?"
"בקי תאצ'ר. מה שלך? אה, אני יודעת. זה תומס סוייר."
"זה השם שבו מרביצים לי. אני תום כשאני טוב. תקראי לי תום, כן?"
"כן."
עכשיו תום התחיל לשרבט משהו על הלוח, מסתיר את המילים מן הילדה. אבל היא לא הייתה ביישנית הפעם. היא התחננה לראות. תום אמר:
"אה, זה לא כלום."
"כן זה כן."
"לא זה לא. את לא רוצה לראות."
"כן אני רוצה, באמת שאני רוצה. בבקשה תן לי."
"את תספרי."
"לא, לא אספר: במילה ובמילה ובמילה כפולה שלא."
"לא תספרי לאף אחד בכלל? אף פעם, כל עוד את חיה?"
"לא, לא אספר אף פעם לאף אחד. עכשיו תן לי."
"אה, את לא רוצה לראות!"
"עכשיו כשאתה מתנהג אליי ככה, אני כן אראה." והיא הניחה את ידה הקטנה על ידו והתפתח מאבק קטן, תום מעמיד פנים שהוא מתנגד ברצינות אבל נותן לידו להחליק לאט לאט עד שנחשפו המילים האלה: "אני אוהב אותך."
"אוי, רע שכמותך!" והיא היכתה בידו מכה חדה, אבל הסמיקה ונראתה מרוצה, בכל זאת.
בדיוק בצומת הזה הילד הרגיש אחיזה איטית וגורלית נסגרת על אוזנו, ודחף הרמה יציב. בדרך הזאת נישא על פני הבית והונח במקומו שלו, תחת אש מתובלת של צחקוקים מכל בית הספר. אחר כך עמד המורה מעליו כמה רגעים איומים, ולבסוף התרחק אל כסאו בלי לומר מילה. אבל אף שאוזנו של תום צרבה, לבו צהל.
כשבית הספר נרגע תום עשה מאמץ כן ללמוד, אבל המהומה בתוכו הייתה גדולה מדי. בתורו תפס את מקומו בשיעור הקריאה ועשה בו בלגן; אחר כך בשיעור הגאוגרפיה והפך אגמים להרים, הרים לנהרות, ונהרות ליבשות, עד שחזר התוהו ובוהו; אחר כך בשיעור האיות, ו"הורד" ברצף של מילים של תינוקות, עד שנעצר בתחתית ומסר את מדליית הבדיל שענד בראווה במשך חודשים.