ככל שתום ניסה יותר לרתק את מחשבתו לספרו, כך רעיונותיו נדדו יותר. אז לבסוף, באנחה ובפיהוק, ויתר. נראה לו שהפסקת הצהריים לעולם לא תבוא. האוויר היה מת לגמרי. לא נשבה שום משב. זה היה המנמנם מבין הימים המנמנמים. המלמול המנמנם של עשרים וחמישה התלמידים הלומדים הרגיע את הנפש כמו הקסם שבזמזום הדבורים. הרחק באור השמש הבוער, גבעת קרדיף הרימה את צלעותיה הירוקות והרכות מבעד לצעיף מנצנץ של חום, צבועה בסגול המרחק; כמה ציפורים ריחפו בכנף עצלה גבוה באוויר; שום יצור חי אחר לא נראה מלבד כמה פרות, והן ישנו. לבו של תום כאב להיות חופשי, או לפחות שיהיה לו משהו מעניין לעשות כדי להעביר את הזמן המשמים. ידו נדדה לכיסו ופניו אורו בזוהר של הכרת תודה שהייתה תפילה, אף שלא ידע זאת. אחר כך בגניבה יצאה קופסת הפיקות. הוא שחרר את הקרצייה והניח אותה על השולחן הארוך והשטוח. היצור כנראה זהר בהכרת תודה שהגיעה לכדי תפילה, גם הוא, ברגע הזה, אבל זה היה מוקדם מדי: כי כשהתחיל בהכרת תודה לצאת לדרכו, תום הסיט אותו בסיכה וגרם לו לקחת כיוון חדש.
ידיד הנפש של תום ישב לידו, סובל בדיוק כמו שתום סבל, ועכשיו התעניין מיד בעניין עמוק ואסיר תודה בבידור הזה. ידיד הנפש הזה היה ג'ו הרפר. שני הילדים היו ידידים מושבעים כל השבוע, ואויבים במלחמה בשבתות. ג'ו הוציא סיכה מדש מעילו והתחיל לעזור בהפעלת השבוי. השעשוע גבר בעניין מרגע לרגע. עד מהרה אמר תום שהם מפריעים זה לזה, ואף אחד מהם לא נהנה מן הקרצייה במלואה. אז הניח את הלוח של ג'ו על השולחן ושרטט קו באמצעו מלמעלה עד למטה.
"עכשיו," אמר, "כל זמן שהיא בצד שלך אתה יכול להציק לה ואני אעזוב אותה; אבל אם תיתן לה לברוח ולעבור לצד שלי, אתה צריך לעזוב אותה כל זמן שאני יכול למנוע ממנה לעבור."
"בסדר, קדימה; תתחיל איתה."
הקרצייה נמלטה מתום, עד מהרה, וחצתה את קו המשווה. ג'ו הציק לה זמן מה, ואז היא ברחה וחצתה בחזרה. שינוי הבסיס הזה קרה לעתים קרובות. בזמן שילד אחד הטריד את הקרצייה בעניין סוחף, השני היה מתבונן בעניין חזק לא פחות, שני הראשים רכונים יחד מעל הלוח, ושתי הנפשות מתות לכל דבר אחר. לבסוף נראה שהמזל התיישב ונשאר אצל ג'ו. הקרצייה ניסתה את הדרך הזאת, ההיא והאחרת, ונעשתה נרגשת ומודאגת כמו הילדים עצמם, אבל שוב ושוב בדיוק כשהניצחון היה בתוך אחיזתה, כביכול, ואצבעותיו של תום כבר רעדו להתחיל, הסיכה של ג'ו הייתה חוסמת אותה בזריזות, ושומרת על החזקה. לבסוף תום לא יכול היה לשאת זאת עוד. הפיתוי היה חזק מדי. אז הושיט יד ועזר בסיכה שלו. ג'ו כעס ברגע. אמר הוא:
"תום, תעזוב אותה."
"אני רק רוצה להציק לה קצת, ג'ו."
"לא, אדוני, זה לא הוגן; פשוט תעזוב אותה."
"לעזאזל, אני לא הולך להציק לה הרבה."
"תעזוב אותה, אני אומר לך."
"לא אעזוב!"
"אתה כן: היא בצד שלי של הקו."
"תקשיב, ג'ו הרפר, של מי הקרצייה הזאת?"
"לא אכפת לי של מי הקרצייה הזאת: היא בצד שלי של הקו, ואתה לא תיגע בה."
"נו, אני מתערב שכן אגע, בכל זאת. היא הקרצייה שלי ואני אעשה בה מה שבא לי, או שאמות!"
מכה אדירה נחתה על כתפיו של תום, ואחותה על של ג'ו; ובמשך שתי דקות האבק המשיך לעוף משני המעילים וכל בית הספר נהנה מזה. הילדים היו שקועים מדי מכדי לשים לב לשקט שהתגנב לבית הספר זמן מה קודם כשהמורה בא על קצות האצבעות במורד החדר ועמד מעליהם. הוא התבונן בחלק טוב מן ההצגה לפני שתרם לה את חלקו בגיוון.
כשבית הספר התפזר בצהריים, תום טס לבקי תאצ'ר, ולחש באוזנה:
"תשימי את המצנפת ותעמידי פנים שאת הולכת הביתה; וכשתגיעי לפינה, תתחמקי מכל האחרים, ותפני לסמטה ותחזרי. אני אלך בדרך השנייה ואעבוד עליהם באותה דרך."
אז האחת הלכה עם קבוצה אחת של תלמידים, והשני עם אחרת. אחרי זמן קצר השניים נפגשו בתחתית הסמטה, וכשהגיעו לבית הספר הוא היה כולו שלהם. אז ישבו יחד, עם לוח לפניהם, ותום נתן לבקי את העיפרון והחזיק את ידה בידו, מנחה אותה, וכך יצרו עוד בית מפתיע. כשהעניין באמנות התחיל לדעוך, השניים פתחו בשיחה. תום שחה באושר. הוא אמר:
"את אוהבת עכברושים?"
"לא! אני שונאת אותם!"
"נו, גם אני: חיים. אבל אני מתכוון למתים, לסובב סביב הראש עם חוט."
"לא, לא אכפת לי הרבה מעכברושים, בכל מקרה. מה שאני אוהבת זה מסטיק."
"אה, בהחלט! הלוואי שהיה לי עכשיו."
"באמת? יש לי. אתן לך ללעוס אותו זמן מה, אבל אתה צריך להחזיר לי אותו."
זה היה מקובל, אז לעסו אותו בתורות, ונדנדו את רגליהם אל הספסל משפע של שביעות רצון.
"היית פעם בקרקס?" אמר תום.
"כן, ואבא שלי ייקח אותי שוב מתישהו, אם אהיה טובה."
"אני הייתי בקרקס שלוש או ארבע פעמים: הרבה פעמים. כנסייה זה כלום לעומת קרקס. בקרקס כל הזמן קורים דברים. אני הולך להיות ליצן בקרקס כשאגדל."
"אוי, באמת! זה יהיה נחמד. הם כל כך מקסימים, כולם מנוקדים."
"כן, זה נכון. והם מקבלים ערמות של כסף: כמעט דולר ליום, בן רוג'רס אומר. תשמעי, בקי, היית פעם מאורסת?"
"מה זה?"
"נו, מאורסת להתחתן."
"לא."
"היית רוצה?"
"אני חושבת שכן. אני לא יודעת. איך זה?"
"איך? נו, זה לא דומה לשום דבר. את רק אומרת לילד שלעולם לא יהיה לך אף אחד חוץ ממנו, לעולם לעולם לעולם, ואז מתנשקים וזה הכול. כל אחד יכול לעשות את זה."
"מתנשקים? בשביל מה מתנשקים?"
"נו, זה, את יודעת, זה בשביל: נו, הם תמיד עושים את זה."
"כולם?"
"נו, כן, כל מי שמאוהבים זה בזה. את זוכרת מה כתבתי על הלוח?"
"כ: כן."
"מה זה היה?"
"לא אגיד לך."
"שאני אגיד לך?"
"כ: כן: אבל בפעם אחרת."
"לא, עכשיו."
"לא, לא עכשיו: מחר."
"אוי, לא, עכשיו. בבקשה, בקי: אני אלחש את זה, אני אלחש את זה ממש בשקט."
כשבקי היססה, תום ראה בשתיקה הסכמה, והעביר את זרועו סביב מותניה ולחש את הדבר ברכות רבה, ופיו קרוב לאוזנה. ואז הוסיף:
"עכשיו את תלחשי לי את זה: בדיוק אותו דבר."
היא התנגדה, זמן מה, ואז אמרה:
"תסובב את הפנים שלך כך שלא תוכל לראות, ואז אני אגיד. אבל אסור לך לספר לאף אחד אף פעם: נכון, תום? עכשיו לא תספר, נכון?"
"לא, באמת, באמת שלא. עכשיו, בקי."
הוא סובב את פניו. היא רכנה בביישנות עד שנשימתה הניעה את תלתליו ולחשה, "אני: אוהבת: אותך!"
אחר כך קפצה משם ורצה סביב ושוב סביב השולחנות והספסלים, ותום אחריה, ומצאה מקלט בפינה לבסוף, עם הסינר הלבן הקטן שלה על פניה. תום חיבק אותה סביב צווארה והתחנן:
"עכשיו, בקי, הכול גמור: הכול נגמר חוץ מהנשיקה. אל תפחדי מזה: זה בכלל לא כלום. בבקשה, בקי." והוא משך בסינר שלה ובידיים.
לאט לאט היא נכנעה, והניחה לידיה ליפול; פניה, זוהרות כולן מן המאבק, עלו ונכנעו. תום נישק את השפתיים האדומות ואמר:
"עכשיו הכול גמור, בקי. ותמיד אחרי זה, את יודעת, את אף פעם לא תאהבי אף אחד חוץ ממני, ואת אף פעם לא תתחתני עם אף אחד חוץ ממני, לעולם ולעולמי עולמים. כן?"
"לא, לעולם לא אוהב אף אחד חוץ ממך, תום, ולעולם לא אתחתן עם אף אחד חוץ ממך: וגם אתה לא תתחתן אף פעם עם אף אחת חוץ ממני."
"בטח. כמובן. זה חלק מזה. ותמיד כשבאים לבית הספר או כשהולכים הביתה, את תלכי איתי, כשאף אחד לא מסתכל: ואת בוחרת בי ואני בוחר בך במסיבות, כי ככה עושים כשמאורסים."
"זה כל כך נחמד. אף פעם לא שמעתי על זה קודם."
"אוי, זה ממש כיף! הרי, אני ואיימי לורנס..."
העיניים הגדולות סיפרו לתום על טעותו והוא עצר, מבולבל.
"אוי, תום! אז אני לא הראשונה שהיית מאורס לה!"
הילדה התחילה לבכות. תום אמר:
"אוי, אל תבכי, בקי, לא אכפת לי ממנה יותר."
"כן, אכפת לך, תום: אתה יודע שכן."
תום ניסה לשים את זרועו סביב צווארה, אבל היא דחפה אותו ממנה והפנתה את פניה לקיר, והמשיכה לבכות. תום ניסה שוב, עם מילים מרגיעות בפיו, ונהדף שוב. אז גאוותו התעוררה, והוא צעד משם ויצא החוצה. הוא עמד בסביבה, חסר מנוחה ולא נוח, זמן מה, מעיף מבט בדלת, מדי פעם, מקווה שהיא תתחרט ותבוא למצוא אותו. אבל היא לא באה. אז התחיל להרגיש רע ולפחד שהוא טועה. היה לו מאבק קשה לעשות צעדים חדשים, עכשיו, אבל אזר כוח ונכנס. היא עדיין עמדה שם מאחור בפינה, מתייפחת, ופניה לקיר. לבו של תום ייסר אותו. הוא ניגש אליה ועמד רגע, לא יודע בדיוק איך להמשיך. אז אמר בהיסוס:
"בקי, אני: לא אכפת לי מאף אחת חוץ ממך."
אין תשובה: רק יבבות.
"בקי": בתחינה. "בקי, לא תגידי משהו?"
עוד יבבות.
תום הוציא את התכשיט היקר ביותר שלו, ידית פליז מראש של כן אח, והעביר אותה סביבה כך שתוכל לראות אותה, ואמר:
"בבקשה, בקי, לא תיקחי את זה?"
היא היכתה אותה לרצפה. אז תום צעד החוצה מן הבית ומעבר לגבעות והרחק, כדי לא לחזור לבית הספר עוד באותו יום. עד מהרה בקי התחילה לחשוד. היא רצה לדלת; הוא לא נראה; היא טסה מסביב לחצר המשחקים; הוא לא היה שם. אז קראה:
"תום! תחזור, תום!"
היא הקשיבה בדריכות, אבל לא הייתה תשובה. לא היו לה חברים מלבד השתיקה והבדידות. אז התיישבה לבכות שוב ולנזוף בעצמה; ובינתיים התלמידים התחילו להתאסף שוב, והיא הייתה צריכה להסתיר את צערה ולהשקיט את לבה השבור ולשאת את הצלב של אחר צהריים ארוך, עגום וכואב, בלי אף אחד בין הזרים סביבה להחליף איתו צער.