תום התחמק הנה והנה בסמטאות עד שהיה הרחק ממסלולם של התלמידים החוזרים, ואז פתח בריצה קלה ומדוכדכת. הוא חצה פלג קטן פעמיים או שלוש, בגלל אמונה טפלה נפוצה בין ילדים שחציית מים מבלבלת את הרודפים. חצי שעה אחר כך הוא נעלם מאחורי אחוזת דאגלס על פסגת גבעת קרדיף, ובית הספר בקושי נראה הרחק בעמק מאחוריו. הוא נכנס ליער סבוך, פילס את דרכו בלי שביל עד לבו, והתיישב במקום מכוסה טחב מתחת לאלון רחב. לא נשב אפילו משב קל; חום הצהריים המת השתיק אפילו את שירת הציפורים; הטבע שכב בתרדמה שלא הופרה בשום קול מלבד נקישה רחוקה ומזדמנת של נקר, וזה רק נראה כמעמיק את השתיקה המקיפה ואת תחושת הבדידות. נפשו של הילד הייתה טבולה בעצבות; רגשותיו היו בהרמוניה שמחה עם סביבתו. הוא ישב זמן רב ומרפקיו על ברכיו וסנטרו בידיו, מהרהר. נראה לו שהחיים הם רק צרה, במקרה הטוב, והוא קינא יותר ממחצה בג'ימי הודג'ס, שהשתחרר זה לא כבר; זה ודאי שליו מאוד, חשב, לשכב ולנמנם ולחלום לעולם ועד, כשהרוח לוחשת בין העצים ומלטפת את הדשא והפרחים מעל הקבר, ואין שום דבר להיטרד ממנו ולהצטער עליו, אף פעם עוד. אילו רק היה לו רישום נקי בבית הספר של יום ראשון הוא היה מוכן ללכת, ולגמור עם הכול. עכשיו לגבי הילדה הזאת. מה הוא עשה? כלום. הוא התכוון לטוב ביותר בעולם, והתייחסו אליו כמו אל כלב: כמו אל כלב ממש. היא תצטער יום אחד: אולי כשיהיה מאוחר מדי. אה, אילו רק יכול היה למות זמנית!
אבל הלב הגמיש של הנעורים אינו יכול להידחס לצורה מוגבלת אחת זמן רב. תום התחיל עד מהרה להיסחף בלי משים בחזרה לענייני החיים האלה. מה אם יפנה את גבו, עכשיו, וייעלם באופן מסתורי? מה אם ילך: רחוק רחוק, לארצות לא ידועות מעבר לימים: ולא יחזור לעולם! איך תרגיש אז! רעיון היותו ליצן חזר אליו עכשיו, רק כדי למלא אותו גועל. כי קלות דעת ובדיחות וגרביונים מנוקדים היו עלבון, כשהם דחקו את עצמם אל רוח שהתעלתה אל הממלכה המעורפלת והנשגבת של הרומנטי. לא, הוא יהיה חייל, ויחזור אחרי שנים ארוכות, שחוק מלחמות ומהולל. לא: טוב יותר, הוא יצטרף לאינדיאנים, ויצוד ביזונים ויצא למלחמה ברכסי ההרים ובמישורים הגדולים חסרי השבילים של המערב הרחוק, והרחק בעתיד יחזור ראש שבט גדול, סומר נוצות, מכוער מצבע, ויקפץ לבית הספר של יום ראשון, באיזה בוקר קיץ מנמנם, בקריאת מלחמה מקפיאת דם, ויצרוב את גלגלי העיניים של כל חבריו בקנאה שאין לה שובע. אבל לא, היה משהו ססגוני אפילו יותר מזה. הוא יהיה פירט! זה זה! עכשיו עתידו היה פרוש לפניו בבירור, וזוהר בהדר שאין לדמיינו. איך שמו ימלא את העולם, ויגרום לאנשים לרעוד! באיזו תהילה ייחרוש את הימים הרוקדים, בספינת המרוץ הארוכה, הנמוכה, שחורת הגוף שלו, "רוח הסערה", ודגלו המזוויע מתנופף בחרטום! ובשיא תהילתו, איך יופיע פתאום בכפר הישן ויצעד לכנסייה, שזוף ומוכה מזג אוויר, במקטורן ובמכנסיים מקטיפה שחורה, במגפיו הגבוהים, בחגורת המשי הארגמנית שלו, בחגורתו סומרת אקדחי פרשים, חרבו המחלידה מפשעים לצדו, כובעו הרך עם נוצות מתנופפות, דגלו השחור פרוש, עם הגולגולת והעצמות המוצלבות עליו, וישמע באקסטזה גואה את הלחישות, "זה תום סוייר הפירט!: הנוקם השחור של הים הספרדי!"
כן, זה הוכרע; הקריירה שלו נקבעה. הוא יברח מן הבית ויתחיל בה. הוא יתחיל כבר בבוקר שלמחרת. לכן עליו להתחיל להתכונן עכשיו. הוא יאסוף את משאביו יחד. הוא ניגש לבול עץ רקוב קרוב והתחיל לחפור מתחת לקצה אחד שלו באולר הבארלו שלו. עד מהרה פגע בעץ שנשמע חלול. הוא הניח את ידו שם ואמר את הלחש הזה ברושם:
"מה שלא בא לכאן, בוא! מה שכאן, הישאר כאן!"
אחר כך גירד את העפר, וחשף רעף אורן. הוא הרים אותו וגילה בית אוצר קטן ונאה שקרקעיתו ודפנותיו היו מרעפים. בתוכו הייתה מונחת גולה. תדהמתו של תום לא ידעה גבול! הוא גירד בראשו במבט מבולבל, ואמר:
"נו, זה עולה על הכול!"
אחר כך זרק את הגולה בעצבנות, ועמד ושקל. האמת הייתה, שאמונה טפלה שלו נכשלה, כאן, שהוא וכל חבריו תמיד ראו בה דבר שאינו טועה. אם קוברים גולה עם לחשים נחוצים מסוימים, ומשאירים אותה לבד שבועיים, ואז פותחים את המקום בלחש שזה עתה השתמש בו, מוצאים שכל הגולות שאי פעם אבדו לך התאספו שם, בינתיים, לא משנה כמה רחוק הופרדו. אבל עכשיו, הדבר הזה נכשל באמת ובלי ספק. כל מבנה האמונה של תום התערער עד יסודותיו. הוא שמע פעמים רבות על הדבר הזה מצליח אבל אף פעם לא על כישלונו קודם. לא עלה בדעתו שניסה אותו כמה פעמים קודם, בעצמו, אבל אף פעם לא יכול היה למצוא את המחבואים אחר כך. הוא התלבט בעניין זמן מה, ולבסוף החליט שאיזו מכשפה התערבה ושברה את הכישוף. הוא חשב שירגיע את עצמו בעניין הזה; אז חיפש מסביב עד שמצא מקום חולי קטן עם שקע קטן בצורת משפך בתוכו. הוא השכיב את עצמו והצמיד את פיו לשקע הזה וקרא:
"חרק-חול, חרק-חול, תגיד לי מה שאני רוצה לדעת! חרק-חול, חרק-חול, תגיד לי מה שאני רוצה לדעת!"
החול התחיל לנוע, ועד מהרה חרק שחור קטן הופיע לשנייה ואז זינק בחזרה פנימה בבהלה.
"הוא לא מעז לספר! אז זו הייתה מכשפה שעשתה את זה. פשוט ידעתי."
הוא ידע היטב את חוסר התועלת שבניסיון להיאבק במכשפות, אז ויתר מיואש. אבל עלה בדעתו שכדאי לו לקחת את הגולה שזה עתה זרק, ולכן הלך וחיפש אותה בסבלנות. אבל לא יכול היה למצוא אותה. עכשיו חזר לבית האוצר שלו והעמיד את עצמו בזהירות בדיוק כמו שעמד כשזרק את הגולה; אחר כך לקח גולה אחרת מכיסו וזרק אותה באותה דרך, ואמר:
"אח, לך תמצא את אחיך!"
הוא הסתכל איפה היא נעצרה, והלך לשם והביט. אבל היא כנראה נפלה קרוב מדי או הלכה רחוק מדי; אז ניסה עוד פעמיים. החזרה האחרונה הצליחה. שתי הגולות היו מונחות במרחק שלושים סנטימטרים זו מזו.
בדיוק כאן נשמעה בעמימות תקיעה של חצוצרת פח צעצוע במורד המעברים הירוקים של היער. תום השליך מעליו את מעילו ומכנסיו, הפך כתפייה לחגורה, גרף כמה זרדים מאחורי בול העץ הרקוב, וחשף קשת וחץ גסים, חרב מרצועת עץ וחצוצרת פח, וברגע תפס את הדברים האלה וזינק משם, ברגליים חשופות, בחולצה מתנפנפת. עד מהרה עצר מתחת לבוקיצה גדולה, תקע תקיעת תשובה, ואז התחיל ללכת על קצות האצבעות ולהציץ בזהירות, לכאן ולכאן. הוא אמר בזהירות: לפלוגה דמיונית:
"עמדו, אנשיי העליזים! הישארו מוסתרים עד שאתקע."
עכשיו הופיע ג'ו הרפר, לבוש קל וחמוש בקפידה כמו תום. תום קרא:
"עמוד! מי בא הנה ליער שרווד בלי רשותי?"
"גאי מגיסבורן אינו צריך רשות מאיש. מי אתה ש: ש..."
"מעז לדבר בלשון כזאת," אמר תום, מלחש לו: כי הם דיברו "לפי הספר", מן הזיכרון.
"מי אתה שמעז לדבר בלשון כזאת?"
"אני, אכן! אני רובין הוד, כפי שגווייתך הנבזית תדע עד מהרה."
"אם כן אתה באמת אותו פורע חוק מפורסם? בשמחה רבה אתמודד איתך על מעברי היער העליז. היזהר!"
הם לקחו את חרבות העץ שלהם, השליכו את שאר הציוד שלהם על האדמה, נעמדו בתנוחת סיוף, רגל מול רגל, והתחילו קרב רציני וזהיר, "שתיים למעלה ושתיים למטה." עד מהרה אמר תום:
"עכשיו, אם תפסת את העניין, תן בחיים!"
אז הם "נתנו בחיים", מתנשפים ומזיעים מן העבודה. לאט לאט צעק תום:
"תיפול! תיפול! למה אתה לא נופל?"
"לא אפול! למה אתה לא נופל בעצמך? אתה מפסיד."
"נו, זה לא כלום. אני לא יכול ליפול; זה לא ככה בספר. הספר אומר, 'אז במכה אחת לאחור הרג את גאי מגיסבורן המסכן.' אתה צריך להסתובב ולתת לי להכות אותך בגב."
לא היה אפשר להתחמק מן הסמכויות, אז ג'ו הסתובב, ספג את המכה ונפל.
"עכשיו," אמר ג'ו, כשקם, "אתה צריך לתת לי להרוג אותך. זה הוגן."
"נו, אני לא יכול לעשות את זה, זה לא בספר."
"נו, זה רשעות ארורה: זה הכול."
"נו, תשמע, ג'ו, אתה יכול להיות האח טאק או מאץ' בן הטוחן, ולהרביץ לי במוט; או שאני אהיה השריף של נוטינגהאם ואתה תהיה רובין הוד קצת ותהרוג אותי."
זה היה משביע רצון, וכך ההרפתקאות האלה בוצעו. אחר כך תום נעשה שוב רובין הוד, והנזירה הבוגדנית הניחה לו לדמם את כוחו מפצעו המוזנח. ולבסוף ג'ו, בייצגו שבט שלם של פורעי חוק בוכים, גרר אותו בעצב החוצה, נתן את קשתו לידיו החלשות, ותום אמר, "במקום שבו ייפול החץ הזה, שם קברו את רובין הוד המסכן תחת העץ הירוק." אחר כך ירה את החץ ונפל לאחור והיה מת, אבל הוא נחת על סרפד וקפץ בעליזות רבה מדי בשביל גווייה.
הילדים התלבשו, הסתירו את ציודם, והלכו משם מצטערים שאין עוד פורעי חוק, ותוהים מה הציוויליזציה המודרנית יכולה לטעון שעשתה כדי לפצות על אובדנם. הם אמרו שהיו מעדיפים להיות פורעי חוק שנה ביער שרווד מאשר נשיא ארצות הברית לעולם.