בתשע וחצי, באותו לילה, תום וסיד נשלחו לישון, כרגיל. הם אמרו את תפילותיהם, וסיד נרדם עד מהרה. תום שכב ער וחיכה, בקוצר רוח חסר מנוחה. כשנראה לו שבוודאי כמעט עלה השחר, הוא שמע את השעון מצלצל עשר! זה היה ייאוש. הוא היה מתהפך ומתנועע, כפי שעצביו דרשו, אבל פחד שיעיר את סיד. אז שכב בשקט, ובהה למעלה בחושך. הכול היה דומם בעגמומיות. לאט לאט, מתוך הדממה, רעשים קטנים שבקושי אפשר להבחין בהם התחילו להדגיש את עצמם. תקתוק השעון התחיל להסב אליו תשומת לב. קורות ישנות התחילו לחרוק באופן מסתורי. המדרגות חרקו בקלישות. מן הסתם רוחות היו בחוץ. נחירה קצובה ועמומה יצאה מחדרה של דודה פולי. ועכשיו התחיל הצרצור המייגע של צרצר שאף תחבולה אנושית לא יכלה לאתר. אחר כך התקתוק המזוויע של חיפושית מוות בקיר שליד ראש המיטה גרם לתום לרעוד: פירושו היה שימיו של מישהו ספורים. אחר כך יללת כלב רחוק עלתה באוויר הלילה, ונענתה ביללה חלשה יותר ממרחק רחוק יותר. תום היה בייסורים. לבסוף השתכנע שהזמן חדל והנצח התחיל; הוא התחיל לנמנם, בעל כורחו; השעון צלצל אחת עשרה, אבל הוא לא שמע. ואז בא, מתערבב בחלומותיו החצי-מגובשים, יבבת חתולים עגומה ביותר. פתיחת חלון שכן הפריעה לו. קריאה של "קישטה! שטן שכמותך!" ונפץ של בקבוק ריק אל גב מחסן העצים של דודתו העירו אותו לגמרי, ודקה אחת אחר כך הוא היה לבוש ומחוץ לחלון וזוחל על ארבע לאורך גג האגף. הוא "עשה מיאו" בזהירות פעם או פעמיים, בדרכו; אחר כך קפץ לגג מחסן העצים ומשם לאדמה. האקלברי פין היה שם, עם החתול המת שלו. הילדים זזו משם ונעלמו באפלה. בתום חצי שעה הם כבר בוססו בעשב הגבוה של בית הקברות.
זה היה בית קברות מן הסוג המערבי הישן. הוא היה על גבעה, כשני קילומטרים וחצי מן הכפר. הייתה סביבו גדר קרשים מטורפת, שנטתה פנימה במקומות, והחוצה בשאר המקום, אבל לא עמדה זקופה בשום מקום. עשב ועשבים שוטים צמחו בשפע על כל בית הקברות. כל הקברים הישנים שקעו, לא הייתה אף מצבה במקום; לוחות מעוגלים מלמעלה ואכולי תולעים התנודדו מעל הקברים, נשענים לתמיכה ולא מוצאים אותה. "לזכרו הקדוש של" פלוני נצבע עליהם פעם, אבל כבר אי אפשר היה לקרוא את זה, על רובם, עכשיו, גם אילו היה אור.
רוח קלושה נאנחה בין העצים, ותום פחד שאולי אלה רוחות המתים, המתלוננות על שהופרעו. הילדים דיברו מעט, ורק בלחש, כי הזמן והמקום והחגיגיות והשתיקה המקיפים העיקו על רוחם. הם מצאו את התל החד והחדש שחיפשו, והתמקמו במחסה של שלוש בוקיצות גדולות שצמחו בקבוצה במרחק מטר או שניים מן הקבר.
אחר כך חיכו בשתיקה מה שנראה זמן ארוך. קריאת ינשוף רחוק הייתה כל הקול שהטריד את הדממה המתה. הרהוריו של תום נעשו מעיקים. הוא חייב לכפות קצת שיחה. אז אמר בלחישה:
"האקי, אתה מאמין שהמתים אוהבים שאנחנו כאן?"
האקלברי לחש:
"הלוואי שידעתי. זה נורא חגיגי כזה, נכון?"
"אני מתערב שכן."
הייתה הפסקה ניכרת, בזמן שהילדים שקלו את העניין הזה בפנים. אז לחש תום:
"תשמע, האקי: אתה חושב שהוס ויליאמס שומע אותנו מדברים?"
"בטח שהוא שומע. לפחות הרוח שלו."
תום, אחרי הפסקה:
"הלוואי שהייתי אומר מר ויליאמס. אבל אף פעם לא התכוונתי לרעה. כולם קוראים לו הוס."
"אדם לא יכול להיות זהיר מדי איך הוא מדבר על המתים האלה, תום."
זה היה מצנן, והשיחה מתה שוב.
עד מהרה תום תפס בזרועו של חברו ואמר:
"ששש!"
"מה זה, תום?" והשניים נצמדו זה לזה בלבבות הולמים.
"ששש! הנה זה שוב! לא שמעת?"
"אני..."
"הנה! עכשיו אתה שומע."
"אלוהים, תום, הם באים! הם באים, בטוח. מה נעשה?"
"אני לא יודע. אתה חושב שהם יראו אותנו?"
"אוי, תום, הם יכולים לראות בחושך, כמו חתולים. הלוואי שלא הייתי בא."
"אוי, אל תפחד. אני לא מאמין שהם יטרידו אותנו. אנחנו לא עושים שום נזק. אם נשב בשקט גמור, אולי הם בכלל לא ישימו לב אלינו."
"אני אנסה, תום, אבל, אלוהים, אני רועד כולי."
"תקשיב!"
הילדים הצמידו את ראשיהם ובקושי נשמו. קול עמום של קולות צף מן הקצה הרחוק של בית הקברות.
"תראה! תראה שם!" לחש תום. "מה זה?"
"זו אש של שדים. אוי, תום, זה נורא."
כמה דמויות מעורפלות התקרבו באפלה, מנדנדות פנס פח מיושן שנקד את האדמה בניצוצות אור קטנים לאין ספור. עד מהרה לחש האקלברי ברעד:
"אלה השדים בטוח. שלושה מהם! אלוהים, תום, אנחנו אבודים! אתה יודע להתפלל?"
"אני אנסה, אבל אל תפחד. הם לא יפגעו בנו. 'עכשיו אני שוכב לישון, אני...'"
"ששש!"
"מה זה, האק?"
"הם בני אדם! אחד מהם, בכל אופן. אחד מהם זה הקול של מאף פוטר הזקן."
"לא: זה לא נכון, נכון?"
"אני מתערב שאני מכיר אותו. אל תזוז ואל תנוע. הוא לא חד מספיק כדי לשים לב אלינו. שיכור, כרגיל, כנראה: הזקן הארור!"
"בסדר, אני אשב בשקט. עכשיו הם תקועים. לא מוצאים את זה. הנה הם באים שוב. עכשיו הם חמים. קר שוב. חם שוב. רותח! הם מכוונים נכון, הפעם. תשמע, האק, אני מכיר עוד אחד מהקולות האלה; זה ג'ו האינדיאני."
"זה נכון: הרוצח הזה! הייתי מעדיף בהרבה שהם יהיו שדים. מה הם יכולים לזמום?"
הלחישה מתה לגמרי, עכשיו, כי שלושת הגברים הגיעו לקבר ועמדו במרחק מטר או שניים ממחבואם של הילדים.
"הנה זה," אמר הקול השלישי; ובעליו הרים את הפנס וחשף את פניו של הרופא הצעיר רובינסון.
פוטר וג'ו האינדיאני נשאו אלונקה עם חבל וזוג אתים עליה. הם השליכו את משאם והתחילו לפתוח את הקבר. הרופא הניח את הפנס בראש הקבר ובא והתיישב בגבו אל אחת הבוקיצות. הוא היה קרוב כל כך שהילדים יכלו לגעת בו.
"מהרו, אנשים!" אמר, בקול נמוך; "הירח עלול לצאת בכל רגע."
הם נהמו תשובה והמשיכו לחפור. זמן מה לא היה רעש מלבד הקול השורט של האתים שפורקים את מטענם של עפר וחצץ. זה היה חדגוני מאוד. לבסוף את פגעה בארון בהטעמה עמומה של עץ, ובתוך עוד דקה או שתיים הגברים הרימו אותו החוצה על האדמה. הם עקרו את המכסה באתים שלהם, הוציאו את הגופה והשליכו אותה בגסות על האדמה. הירח נסחף מאחורי העננים וחשף את הפנים החיוורות. האלונקה הוכנה והגווייה הונחה עליה, מכוסה בשמיכה, וקשורה למקומה בחבל. פוטר הוציא סכין קפיצית גדולה וחתך את הקצה המשתלשל של החבל ואז אמר:
"עכשיו הדבר הארור מוכן, מנסר עצמות, ואתה פשוט תוציא עוד חמישה, או שהוא נשאר כאן."
"זה הדיבור!" אמר ג'ו האינדיאני.
"תקשיבו, מה פירוש הדבר?" אמר הרופא. "דרשתם את שכרכם מראש, ושילמתי לכם."
"כן, ועשית יותר מזה," אמר ג'ו האינדיאני, כשהתקרב אל הרופא, שעמד עכשיו. "לפני חמש שנים גירשת אותי מן המטבח של אבא שלך לילה אחד, כשבאתי לבקש משהו לאכול, ואמרת שלא באתי לשם לטובה; וכשנשבעתי שאתנקם בך גם אם זה ייקח מאה שנה, אבא שלך הכניס אותי לכלא בתור נווד. חשבת שאשכח? לא לחינם זורם בי הדם האינדיאני. ועכשיו תפסתי אותך, ואתה צריך לסגור חשבון, אתה יודע!"
הוא איים על הרופא, ואגרופו בפניו, עד אז. הרופא היכה פתאום ושיטח את הבריון על האדמה. פוטר הפיל את הסכין שלו, וקרא:
"היי, עכשיו, אל תרביץ לשותף שלי!" וברגע הבא נאבק ברופא והשניים נלחמו בכל כוחם, רומסים את העשב וקורעים את האדמה בעקביהם. ג'ו האינדיאני קפץ על רגליו, עיניו בוערות בתשוקה, חטף את הסכין של פוטר, והלך זוחל, כמו חתול וכפוף, סביב ושוב סביב הנאבקים, מחפש הזדמנות. בבת אחת הרופא השתחרר, תפס את הלוח הכבד שבראש קברו של ויליאמס והפיל בו את פוטר ארצה: ובאותו רגע ראה ג'ו האינדיאני את ההזדמנות שלו ותקע את הסכין עד הניצב בחזהו של הצעיר. הוא התנודד ונפל חלקית על פוטר, מציף אותו בדמו, ובאותו רגע העננים מחקו את המחזה הנורא ושני הילדים המבוהלים טסו משם בחושך.
עד מהרה, כשהירח הגיח שוב, ג'ו האינדיאני עמד מעל שתי הדמויות, מתבונן בהן. הרופא מלמל בלי שאפשר להבין, השמיע נשיפה ארוכה או שתיים ודמם. ג'ו האינדיאני מלמל:
"החשבון הזה סגור: לעזאזל איתך."
אחר כך שדד את הגופה. אחרי זה שם את הסכין הקטלנית ביד ימינו הפתוחה של פוטר, והתיישב על הארון המפורק. שלוש: ארבע: חמש דקות עברו, ואז פוטר התחיל לזוז ולגנוח. ידו נסגרה על הסכין; הוא הרים אותה, העיף בה מבט, והניח לה ליפול, ברעד. אז התיישב, דחף את הגופה ממנו, והביט בה, ואחר כך סביבו, בבלבול. עיניו פגשו את עיני ג'ו.
"אלוהים, מה זה, ג'ו?" אמר.
"זה עסק מלוכלך," אמר ג'ו, בלי לזוז. "למה עשית את זה?"
"אני! אני אף פעם לא עשיתי את זה!"
"תקשיב! דיבור כזה לא יעבור."
פוטר רעד והחוויר.
"חשבתי שהתפכחתי. לא היה לי עניין לשתות הלילה. אבל זה עוד בראש שלי: יותר גרוע מכשהתחלנו לבוא לכאן. אני כולי מבולבל; לא זוכר מזה כלום, כמעט. תגיד לי, ג'ו: בכנות, עכשיו, חבר ותיק: אני עשיתי את זה? ג'ו, אף פעם לא התכוונתי: על נשמתי וכבודי, אף פעם לא התכוונתי, ג'ו. תגיד לי איך זה היה, ג'ו. אוי, זה נורא: והוא כל כך צעיר ומבטיח."
"נו, שניכם נאבקתם, והוא הנחית עליך אחת עם הלוח ונפלת שטוח; ואז קמת, מתנודד ומועד כזה, וחטפת את הסכין ותקעת אותה בו, בדיוק כשהוא הנחית עליך עוד מכה איומה: ופה שכבת, מת כמו יתד עד עכשיו."
"אוי, לא ידעתי מה אני עושה. שאמות ברגע זה אם ידעתי. זה היה כולו בגלל הוויסקי וההתרגשות, אני חושב. אף פעם לא השתמשתי בנשק בחיים שלי קודם, ג'ו. התקוטטתי, אבל אף פעם לא בנשק. כולם יגידו את זה. ג'ו, אל תספר! תגיד שלא תספר, ג'ו: זה בחור טוב. תמיד חיבבתי אותך, ג'ו, וגם עמדתי לצדך. אתה לא זוכר? לא תספר, נכון, ג'ו?" והיצור המסכן נפל על ברכיו לפני הרוצח האדיש, ושילב את ידיו המתחננות.
"לא, תמיד היית הוגן וישר איתי, מאף פוטר, ולא אבגוד בך. הנה, עכשיו, זה הכי הוגן שאדם יכול לומר."
"אוי, ג'ו, אתה מלאך. אברך אותך על זה עד יומי האחרון." ופוטר התחיל לבכות.
"בוא, עכשיו, די עם זה. זה לא זמן לייבב. לך בדרך ההיא ואני אלך בזאת. זוז, עכשיו, ואל תשאיר עקבות מאחוריך."
פוטר פתח בריצה קלה שגדלה מהר לריצה. ג'ו האינדיאני עמד והביט אחריו. הוא מלמל:
"אם הוא המום מן המכה ומבולבל מן הרום כמו שהוא נראה, הוא לא יחשוב על הסכין עד שיגיע רחוק כל כך שיפחד לחזור בשבילה למקום כזה לבד: לב של תרנגולת!"
שתיים או שלוש דקות אחר כך האיש הנרצח, הגווייה העטופה בשמיכה, הארון חסר המכסה והקבר הפתוח היו תחת שום השגחה מלבד זו של הירח. גם הדממה הייתה שלמה שוב.