ובאמת, ממש מחוץ למצודה עמדו שני אנשים. אחד מהם נופף בבד לבן, והשני, לא פחות מסילבר עצמו, עמד לידו בשלווה.
השעה עוד הייתה מוקדמת למדי, וזה היה הבוקר הקר ביותר, אני חושב, שהייתי אי פעם בחוץ. קור שחדר עד לשד העצמות. השמיים היו בהירים ונטולי עננים מעלינו, וראשי העצים זהרו בוורוד בשמש. אבל במקום שבו עמד סילבר עם סגנו, הכול עדיין היה בצל, והם עמדו עד הברכיים באד לבן ונמוך, שזחל במהלך הלילה מתוך הביצה. הקור והאד יחד סיפרו סיפור רע על האי. זה היה בבירור מקום לח, מלא קדחת ולא בריא.
"הישארו בפנים, אנשים," אמר רב החובל. "עשרה לאחד שזה תכסיס."
אחר כך קרא אל שודד הים.
"מי שם? עמוד, או שנירה."
"דגל שביתת נשק," צעק סילבר.
רב החובל עמד במרפסת, ושמר בזהירות על עצמו מחוץ לטווח של ירייה בוגדנית, אם תהיה כזאת. הוא פנה ודיבר אלינו: "המשמרת של הרופא לתצפית. ד"ר ליבסי, קח את הצד הצפוני, בבקשה. ג'ים, את המזרחי. גריי, את המערבי. המשמרת השנייה, כל האנשים לטעון רובים. מהר, אנשים, ובזהירות."
ואז פנה שוב אל המורדים.
"ומה אתם רוצים עם דגל שביתת הנשק שלכם?" צעק.
הפעם האיש האחר הוא שענה.
"הקפטן סילבר, אדוני, רוצה לעלות לסיפון ולהגיע להסכם," צעק.
"הקפטן סילבר! לא מכיר אותו. מי זה?" צעק רב החובל. ושמענו אותו מוסיף לעצמו: "קפטן, מה? אלוהים, הנה קידום!"
לונג ג'ון ענה בעצמו. "אני, אדוני. הבחורים המסכנים האלה בחרו בי לקפטן אחרי העריקה שלך, אדוני." והוא הדגיש במיוחד את המילה "עריקה". "אנחנו מוכנים להיכנע, אם נוכל להגיע להסכם, ובלי שום הסתרות. כל מה שאני מבקש זה את המילה שלך, קפטן סמולט, שתיתן לי לצאת בריא ושלם מהמצודה הזאת פה, ודקה אחת לצאת מטווח הירי לפני שיורים."
"בחור," אמר קפטן סמולט, "אין לי שום רצון לדבר איתך. אם אתה רוצה לדבר איתי, אתה יכול לבוא, זה הכול. אם תהיה בגידה, היא תהיה מצדך, ואלוהים יעזור לך."
"זה מספיק, קפטן," צעק לונג ג'ון בעליזות. "מילה ממך מספיקה. אני מכיר ג'נטלמן, תהיה בטוח בזה."
ראינו את האיש שנשא את דגל שביתת הנשק מנסה לעצור את סילבר. ולא היה בזה פלא, כשרואים כמה מזלזלת הייתה תשובת רב החובל. אבל סילבר צחק עליו בקול וטפח לו על הגב, כאילו הרעיון לחשוש היה מגוחך. אחר כך התקדם אל המצודה, זרק את הקב שלו מעבר לגדר, הרים רגל, ובמרץ רב ובמיומנות הצליח לעבור את הגדר ולנחות בבטחה בצד השני.
אני מודה שהייתי עסוק מדי במה שקרה מכדי להועיל במשהו כזקיף. האמת היא שכבר נטשתי את חרך הירי המזרחי שלי והתגנבתי אל מאחורי רב החובל, שעכשיו התיישב על המפתן, מרפקיו על ברכיו, ראשו בין ידיו, ועיניו נעוצות במים שבעבעו מתוך דוד הברזל הישן שבחול. הוא שרק את "בואו, נערות ונערים".
לסילבר היה קשה נורא לעלות על הגבעונת. בין התלילות של המדרון, הגדמים העבים והחול הרך, הוא והקב שלו היו חסרי אונים כמו ספינה שנתקעה מול הרוח. אבל הוא דבק במשימה כמו גבר, בשתיקה, ולבסוף הגיע אל רב החובל והצדיע לו בסגנון המרשים ביותר. הוא היה לבוש בבגדיו הטובים ביותר. מעיל כחול עצום, עמוס בכפתורי נחושת, השתלשל עד הברכיים, וכובע יפה עם תחרה היה מונח על עורפו.
"הנה אתה, בחור," אמר רב החובל, והרים את ראשו. "כדאי שתשב."
"אתה לא נותן לי להיכנס, קפטן?" התלונן לונג ג'ון. "זה בוקר קר מאוד, בהחלט, אדוני, לשבת בחוץ על החול."
"נו, סילבר," אמר רב החובל, "אילו רצית להיות איש ישר, היית יכול לשבת עכשיו במטבח שלך. זה מעשה ידיך. או שאתה הטבח של הספינה שלי, ואז התייחסו אליך יפה, או שאתה הקפטן סילבר, מורד ופיראט פשוט, ואז אתה יכול ללכת להיתלות!"
"נו, נו, קפטן," השיב טבח הים, והתיישב על החול כפי שנאמר לו, "תצטרך לעזור לי לקום שוב, זה הכול. מקום יפה ומתוק יש לכם פה. אה, הנה ג'ים! בוקר טוב לך, ג'ים. דוקטור, לשירותך. נו, הנה אתם כולכם יחד כמו משפחה מאושרת, כביכול."
"אם יש לך משהו להגיד, בחור, כדאי שתגיד," אמר רב החובל.
"צדקת, קפטן סמולט," השיב סילבר. "חובה זה חובה, בהחלט. נו, עכשיו, תסתכל פה, זה היה תרגיל טוב שלכם אתמול בלילה. אני לא מכחיש שזה היה תרגיל טוב. כמה מכם די מוכשרים עם הקצה של מוט. ואני גם לא אכחיש שכמה מהאנשים שלי היו מזועזעים. אולי כולם היו מזועזעים. אולי אני בעצמי הייתי מזועזע. אולי בגלל זה אני פה בשביל הסכם. אבל שים לב, קפטן, זה לא יעבוד פעמיים, רעמים! נצטרך להציב זקיפים ולהוריד קצת מהרום. אולי אתה חושב שכולנו היינו שיכורים. אבל אגיד לך שאני הייתי פיכח. הייתי רק עייף מוות. ואילו הייתי מתעורר שנייה אחת קודם, הייתי תופס אותך על חם, כן. הוא לא היה מת כשהגעתי אליו, לא הוא."
"נו?" אמר קפטן סמולט, קר רוח לגמרי.
כל מה שסילבר אמר היה חידה בשבילו, אבל לעולם לא הייתם מנחשים את זה מהטון שלו. אשר לי, התחלתי לקלוט משהו. המילים האחרונות של בן גאן חזרו לזיכרוני. התחלתי לשער שהוא ביקר אצל שודדי הים בזמן שכולם שכבו שיכורים יחד סביב האש שלהם, וחישבתי בשמחה שיש לנו רק ארבעה עשר אויבים לטפל בהם.
"נו, ככה זה," אמר סילבר. "אנחנו רוצים את האוצר הזה, ואנחנו נשיג אותו. זה העניין שלנו! אתם הייתם רוצים להציל את החיים שלכם, אני מניח. וזה העניין שלכם. יש לכם מפה, נכון?"
"ייתכן," השיב רב החובל.
"אה, נו, יש לכם, אני יודע את זה," השיב לונג ג'ון. "אתה לא צריך להיות כל כך קשוח עם אדם. אין בזה שום תועלת, תהיה בטוח בזה. מה שאני מתכוון זה שאנחנו רוצים את המפה שלכם. עכשיו, אני בעצמי אף פעם לא התכוונתי לפגוע בכם."
"זה לא יעבוד איתי, בחור," קטע אותו רב החובל. "אנחנו יודעים בדיוק מה התכוונתם לעשות, ולא אכפת לנו, כי עכשיו, אתה מבין, אתם לא יכולים לעשות את זה."
ורב החובל הסתכל עליו ברוגע והתחיל למלא מקטרת.
"אם אייב גריי..." פרץ סילבר.
"עצור שם!" צעק מר סמולט. "גריי לא סיפר לי כלום, ואני לא שאלתי אותו כלום. ויותר מזה, הייתי מעדיף לראות אותך ואותו ואת כל האי הזה מתפוצצים מהמים אל השמיים קודם. אז זאת דעתי בעניין, בחור."
ההתפרצות הקטנה הזאת נראתה כאילו קיררה את סילבר. הוא התחיל להתרגז קודם, אבל עכשיו אסף את עצמו.
"סביר מאוד," אמר. "לא הייתי שם גבולות למה שג'נטלמנים יכולים לחשוב שהוא כשורה, או לא, לפי העניין. ומאחר שאתה עומד לעשן מקטרת, קפטן, אני ארשה לעצמי לעשות כמוך."
והוא מילא מקטרת והדליק אותה. ושני האנשים ישבו ועישנו בשתיקה די הרבה זמן, פעם מסתכלים זה לזה בפנים, פעם דוחסים את הטבק, פעם רוכנים קדימה לירוק. זה היה טוב כמו הצגה לראות אותם.
"עכשיו," המשיך סילבר, "ככה זה. אתם נותנים לנו את המפה כדי למצוא לפיה את האוצר, ומפסיקים לירות במלחים מסכנים ולרסק להם את הראשים כשהם ישנים. אתם עושים את זה, ואנחנו נציע לכם בחירה. או שתעלו לסיפון איתנו, ברגע שהאוצר יועמס, ואז אני אתן לכם את השבועה שלי, במילת הכבוד שלי, להוריד אתכם במקום בטוח על החוף. או, אם זה לא לטעמכם, כי כמה מהאנשים שלי קשוחים ויש להם חשבונות ישנים בגלל ההתעללות, אז אתם יכולים להישאר פה, אתם יכולים. נחלק איתכם את האספקה, איש מול איש. ואתן את השבועה שלי, כמו קודם, לדבר עם הספינה הראשונה שאראה, ולשלוח אותם לפה לאסוף אתכם. עכשיו, תודה שזה דיבור רציני. יפה מזה לא הייתם יכולים לצפות לקבל, אתם. ואני מקווה," והוא הרים את קולו, "שכל האנשים בבית העץ הזה פה ישקלו את המילים שלי, כי מה שנאמר לאחד נאמר לכולם."
קפטן סמולט קם ממקומו ונקש את אפר המקטרת שלו לתוך כף ידו השמאלית.
"זה הכול?" שאל.
"כל מילה אחרונה, רעמים!" ענה ג'ון. "תסרב לזה, ולא תראה ממני יותר כלום חוץ מכדורי רובים."
"טוב מאוד," אמר רב החובל. "עכשיו תשמע אותי. אם תבואו אחד אחד, בלי נשק, אני מתחייב לשים את כולכם בכבלים ולקחת אתכם הביתה למשפט הוגן באנגליה. אם לא, שמי אלכסנדר סמולט, הנפתי את הדגל של המלך שלי, ואני אשלח את כולכם לקרקעית הים. אתם לא יכולים למצוא את האוצר. אתם לא יכולים להשיט את הספינה. אין ביניכם אף אדם אחד שמסוגל להשיט את הספינה. אתם לא יכולים להילחם בנו. גריי, שם, נמלט מחמישה מכם. הספינה שלכם תקועה, מר סילבר. אתם על חוף מסוכן, ועוד תגלו את זה. אני עומד פה ואומר לך את זה. ואלה המילים הטובות האחרונות שתקבל ממני. כי בשם שמיים, אני אכניס לך כדור בגב בפעם הבאה שאפגוש אותך. לך, בחור. הסתלק מפה, בבקשה, יד אחרי יד, ומהר."
הפנים של סילבר היו מחזה. עיניו יצאו מחוריהן מזעם. הוא ניער את האש מהמקטרת שלו.
"תן לי יד לקום!" צעק.
"לא אני," השיב רב החובל.
"מי ייתן לי יד לקום?" שאג.
אף אדם מאיתנו לא זז. נוהם את הקללות הגסות ביותר, הוא זחל לאורך החול עד שתפס במרפסת ויכול היה להרים את עצמו שוב על הקב שלו. אחר כך ירק לתוך המעיין.
"הנה!" צעק. "זה מה שאני חושב עליכם. לפני שתעבור שעה, אני אנפץ את בית העץ הישן שלכם כמו חבית רום. תצחקו, רעמים, תצחקו! לפני שתעבור שעה, תצחקו מהצד השני. אלה שימותו יהיו בני המזל."
ובקללה נוראה הוא דשדש משם, חרש את דרכו במורד החול, קיבל עזרה לעבור את הגדר, אחרי ארבעה או חמישה ניסיונות כושלים, מהאיש עם דגל שביתת הנשק, ונעלם רגע אחר כך בין העצים.