ברגע שסילבר נעלם, רב החובל, שעקב אחריו מקרוב, פנה אל פנים הבית ומצא שאף אחד מאיתנו לא בעמדתו חוץ מגריי. זו הייתה הפעם הראשונה שראינו אותו כועס.
"לעמדות!" שאג. ואז, כשכולנו התגנבנו בחזרה למקומותינו: "גריי," אמר, "אני ארשום את שמך ביומן. עמדת בחובתך כמו מלח. מר טרלוני, אני מופתע ממך, אדוני. דוקטור, חשבתי שלבשת את מדי המלך! אם כך שירתת בפונטנואה, אדוני, היה עדיף שתישאר בדרגש שלך."
אנשי המשמרת של הרופא חזרו כולם לחרכי הירי שלהם, השאר היו עסוקים בטעינת הרובים הנוספים, וכל אחד עם פנים אדומות, אתם יכולים להיות בטוחים, ועם נזיפה באוזן, כמו שאומרים.
רב החובל הסתכל זמן מה בשתיקה. ואז דיבר.
"חבר'ה," אמר, "נתתי לסילבר מטח. נתתי לו את זה רותח בכוונה. ולפני שתעבור השעה, כמו שהוא אמר, יעלו עלינו. הם רבים מאיתנו, אני לא צריך להגיד לכם את זה. אבל אנחנו נלחמים במחסה. ולפני דקה הייתי אומר שאנחנו נלחמים במשמעת. אין לי שום ספק שאנחנו יכולים להכות אותם, אם תרצו."
אחר כך עבר בסיבוב ווידא, כפי שאמר, שהכול מוכן.
בשני הצדדים הקצרים של הבית, מזרח ומערב, היו רק שני חרכי ירי. בצד הדרומי, שבו הייתה המרפסת, שוב שניים. ובצד הצפוני, חמישה. היו עשרים רובים בשביל שבעתנו. עצי ההסקה נבנו לארבע ערימות, שולחנות, אפשר לומר, אחת בערך באמצע כל צד, ועל כל אחד מהשולחנות האלה הונחו קצת תחמושת וארבעה רובים טעונים, מוכנים ליד המגינים. באמצע היו מסודרות החרבות.
"תוציאו את האש," אמר רב החובל. "הקור עבר, ואסור שיהיה לנו עשן בעיניים."
מר טרלוני נשא החוצה את סל האש מברזל כמו שהוא, והגחלים נחנקו בחול.
"הוקינס עוד לא אכל ארוחת בוקר. הוקינס, תיקח לעצמך, ותחזור לעמדה שלך לאכול," המשיך קפטן סמולט. "מהר, בחור. תצטרך את זה לפני שתגמור. האנטר, תחלק סבב ברנדי לכל האנשים."
ובזמן שכל זה קרה, רב החובל השלים בראשו את תוכנית ההגנה.
"דוקטור, אתה תיקח את הדלת," המשיך. "שים לב, ואל תחשוף את עצמך. תישאר בפנים, ותירה דרך המרפסת. האנטר, קח את הצד המזרחי, שם. ג'ויס, אתה תעמוד במערבי, בחור. מר טרלוני, אתה היורה הכי טוב. אתה וגריי תיקחו את הצד הצפוני הארוך הזה, עם חמשת חרכי הירי. שם הסכנה. אם הם יוכלו להגיע אליו ולירות עלינו דרך הפתחים שלנו, המצב יתחיל להיראות מכוער. הוקינס, לא אתה ולא אני שווים הרבה ביריות. אנחנו נעמוד מוכנים לטעון ולעזור."
כמו שרב החובל אמר, הקור עבר. ברגע שהשמש טיפסה מעל חגורת העצים שלנו, היא נפלה בכל עוזה על הקרחת ושתתה את האדים בלגימה אחת. עד מהרה החול נאפה והשרף נמס בבולי העץ של הבית. ז'קטים ומעילים הושלכו הצידה, חולצות נפתחו בצוואר והופשלו עד הכתפיים. ועמדנו שם, כל אחד בעמדתו, בקדחת של חום ושל חרדה.
עברה שעה.
"לעזאזל איתם!" אמר רב החובל. "זה משעמם כמו דממת רוח באוקיינוס. גריי, תשרוק לרוח."
ובדיוק ברגע הזה הגיעה הידיעה הראשונה על ההתקפה.
"סליחה, אדוני," אמר ג'ויס, "אם אני רואה מישהו, אני צריך לירות?"
"אמרתי לך!" צעק רב החובל.
"תודה, אדוני," השיב ג'ויס באותו נימוס שקט.
שום דבר לא קרה זמן מה, אבל ההערה העמידה את כולנו על המשמר. מאמצים אוזניים ועיניים, היורים עם הרובים מאוזנים בידיהם, רב החובל באמצע בית העץ, פיו קפוץ מאוד וזעף על פניו.
כך עברו כמה שניות, עד שפתאום ג'ויס הרים את הרובה שלו וירה. הנפץ בקושי גווע, וכבר חזר שוב ושוב מבחוץ במטח מפוזר, ירייה אחרי ירייה, כמו שורת אווזים, מכל צד של המתחם. כמה כדורים פגעו בבית העץ, אבל אף אחד לא חדר. וכשהעשן התפזר ונעלם, המצודה והיער שסביבה נראו שקטים וריקים כמו קודם. אף ענף לא נע, אף ברק של קנה רובה לא הסגיר את נוכחות אויבינו.
"פגעת באיש שלך?" שאל רב החובל.
"לא, אדוני," השיב ג'ויס. "נדמה לי שלא, אדוני."
"הדבר הטוב הבא אחרי פגיעה זה להגיד את האמת," מלמל קפטן סמולט. "תטען את הרובה שלו, הוקינס. כמה היו בצד שלך, היית אומר, דוקטור?"
"אני יודע בדיוק," אמר ד"ר ליבסי. "שלוש יריות נורו בצד הזה. ראיתי את שלושת ההבזקים. שניים קרובים זה לזה, אחד יותר מערבה."
"שלוש!" חזר רב החובל. "וכמה בצד שלך, מר טרלוני?"
אבל על זה לא היה קל כל כך לענות. הרבה יריות באו מהצפון. שבע לפי החישוב של האדון טרלוני, שמונה או תשע לפי גריי. ממזרח וממערב נורתה רק ירייה אחת. היה ברור, אם כך, שההתקפה תתפתח מהצפון, ושבשלושת הצדדים האחרים רק יציקו לנו במראית עין של קרב. אבל קפטן סמולט לא שינה דבר בסידורים שלו. אם המורדים יצליחו לחצות את הגדר, טען, הם יתפסו כל חרך ירי לא מוגן ויירו בנו כמו בעכברושים במבצר שלנו.
וגם לא נשאר לנו הרבה זמן לחשוב. פתאום, בתרועת "הידד!" רמה, ענן קטן של פיראטים זינק מהיער בצד הצפוני ורץ ישר אל הגדר. באותו רגע נפתחה שוב אש מהיער, וכדור רובה שר דרך הפתח וניפץ לרסיסים את הרובה של הרופא.
הפולשים טיפסו מעל הגדר כמו קופים. האדון טרלוני וגריי ירו שוב ושוב. שלושה אנשים נפלו, אחד קדימה לתוך המתחם, שניים אחורה מבחוץ. אבל אחד מאלה היה בבירור יותר מפוחד מפגוע, כי הוא קם שוב על רגליו כהרף עין ונעלם מיד בין העצים.
שניים נפלו, אחד ברח, ארבעה הצליחו לעמוד בתוך ההגנות שלנו, בעוד שממחסה היער שבעה או שמונה אנשים, כל אחד מהם מצויד כנראה בכמה רובים, המשיכו באש חזקה אבל חסרת תועלת על בית העץ.
הארבעה שעלו פנו ישר אל הבניין, צועקים בריצה, והאנשים בין העצים צעקו בחזרה כדי לעודד אותם. כמה יריות נורו, אבל החיפזון של היורים היה כזה שנראה שאף אחת לא פגעה. תוך רגע ארבעת הפיראטים טיפסו על התל והיו עלינו.
ראשו של ג'וב אנדרסון, רב המלחים, הופיע בחרך הירי האמצעי.
"עליהם, כולם, כולם!" שאג בקול רעם.
באותו רגע, פיראט אחר תפס את הרובה של האנטר בלוע, חטף אותו מידיו, משך אותו החוצה דרך חרך הירי, ובמכה מהממת אחת הפיל את הבחור המסכן חסר הכרה על הרצפה. בינתיים שלישי, שרץ בלי פגע מסביב לבית, הופיע פתאום בפתח והתנפל בחרבו על הרופא.
המצב שלנו התהפך לגמרי. לפני רגע ירינו, ממחסה, באויב חשוף. עכשיו אנחנו היינו חשופים ולא יכולנו להשיב מכה.
בית העץ היה מלא עשן, ולו אנחנו חייבים את הביטחון היחסי שלנו. צעקות ובלבול, הבזקים ונפצים של יריות אקדח, ואנקה רמה אחת הדהדו באוזניי.
"החוצה, חבר'ה, החוצה, ונילחם בהם בשטח פתוח! חרבות!" צעק רב החובל.
חטפתי חרב מהערימה, ומישהו, שחטף אחרת באותו זמן, חתך אותי על פרקי האצבעות, וכמעט לא הרגשתי. זינקתי החוצה מהדלת אל אור השמש הבהיר. מישהו היה קרוב מאחוריי, לא ידעתי מי. ממש לפניי, הרופא רדף אחרי התוקף שלו במורד הגבעה, ובדיוק כשעיניי נפלו עליו, הוא שבר את הגנתו והפיל אותו על גבו במכה גדולה.
"מסביב לבית, חבר'ה! מסביב לבית!" צעק רב החובל. ואפילו בתוך המהומה, הבחנתי בשינוי בקולו.
באופן מכני צייתתי, פניתי מזרחה, ועם חרב מורמת רצתי מסביב לפינת הבית. ברגע הבא הייתי פנים אל פנים עם אנדרסון. הוא שאג בקול, והחרב שלו עלתה מעל ראשו, מבריקה באור השמש. לא היה לי זמן לפחד. אבל בזמן שהמכה עוד הייתה תלויה מעליי, זינקתי כהרף עין הצידה, ורגלי החליקה בחול הרך, והתגלגלתי בראש קודם במורד המדרון.
כשיצאתי לראשונה מהדלת, שאר המורדים כבר טיפסו במעלה הגדר כדי לחסל אותנו. איש אחד, בכובע לילה אדום, עם החרב בפיו, אפילו הגיע לראש הגדר והעביר רגל אחת. ובכן, המרווח היה כל כך קצר, שכשעמדתי שוב על רגליי, הכול היה באותה תנוחה. הבחור עם כובע הלילה האדום עדיין באמצע הדרך מעל, אחר עדיין רק מראה את ראשו מעל ראש הגדר. ובכל זאת, ברגע הקצר הזה, הקרב נגמר והניצחון היה שלנו.
גריי, שבא צמוד אחריי, הפיל את רב המלחים הגדול לפני שהספיק להתאושש מהמכה האחרונה שלו. אחר נורה ליד חרך ירי ממש כשירה לתוך הבית, ועכשיו שכב בייסורים, האקדח עדיין מעלה עשן בידו. שלישי, כפי שראיתי, הרופא טיפל בו במכה אחת. מתוך הארבעה שטיפסו על הגדר, רק אחד נשאר בלי שנדע מה עלה בגורלו. והוא, אחרי שהשאיר את החרב שלו בשדה, טיפס עכשיו החוצה שוב, ופחד מוות עליו.
"לירות, לירות מהבית!" צעק הרופא. "ואתם, חבר'ה, בחזרה למחסה."
אבל לא שמעו לדבריו, שום ירייה לא נורתה, והפולש האחרון הצליח לברוח ונעלם עם השאר לתוך היער. תוך שלוש שניות לא נשאר דבר מכוח התוקפים מלבד החמישה שנפלו, ארבעה בתוך הגדר ואחד מחוצה לה.
הרופא וגריי ואני רצנו במלוא המהירות אל המחסה. השורדים יחזרו בקרוב למקום שבו השאירו את הרובים שלהם, והאש עלולה להתחדש בכל רגע.
הבית התנקה בשלב הזה קצת מהעשן, וראינו במבט אחד את המחיר ששילמנו על הניצחון. האנטר שכב ליד חרך הירי שלו, המום. ג'ויס ליד שלו, נורה בראש, ולא יזוז עוד לעולם. ובאמצע ממש, האדון טרלוני תמך ברב החובל, אחד חיוור כמו השני.
"רב החובל פצוע," אמר מר טרלוני.
"הם ברחו?" שאל מר סמולט.
"כל מי שיכול, אתה יכול להיות בטוח," השיב הרופא. "אבל חמישה מהם לא יברחו יותר לעולם."
"חמישה!" צעק רב החובל. "נו, זה יותר טוב. חמישה מול שלושה משאיר אותנו ארבעה מול תשעה. זה יחס טוב יותר ממה שהיה לנו בהתחלה. היינו אז שבעה מול תשעה עשר, או שחשבנו שאנחנו, וזה קשה באותה מידה לשאת."*
* המורדים היו בקרוב רק שמונה במספר, כי האיש שמר טרלוני ירה בו על המפרשית מת באותו ערב מפצעו. אבל את זה, כמובן, החבורה הנאמנה גילתה רק אחר כך.