המורדים לא חזרו. אפילו לא עוד ירייה אחת מתוך היער. הם "קיבלו את המנה שלהם להיום", כפי שניסח זאת רב החובל, והמקום היה שלנו, וזמן שקט לטפל בפצועים ולהכין ארוחת צהריים. האדון טרלוני ואני בישלנו בחוץ למרות הסכנה, ואפילו בחוץ בקושי ידענו מה אנחנו עושים, מרוב אימה מהאנקות הרמות שהגיעו אלינו מהחולים של הרופא.
מתוך שמונת האנשים שנפלו בקרב, רק שלושה עדיין נשמו: הפיראט שנורה ליד חרך הירי, האנטר וקפטן סמולט. ומאלה, שני הראשונים היו כמעט מתים. המורד אכן מת תחת סכינו של הרופא, והאנטר, ככל שניסינו, לא חזר להכרה בעולם הזה. הוא החזיק מעמד כל היום, נושם בקול רם כמו שודד הים הזקן בבית, בהתקף השבץ שלו. אבל עצמות החזה שלו נמחצו מהמכה, והגולגולת שלו נסדקה בנפילה. ומתישהו בלילה שאחרי, בלי סימן ובלי קול, הוא הלך אל בוראו.
אשר לרב החובל, פצעיו היו קשים באמת, אבל לא מסוכנים. שום איבר לא נפגע פגיעה קטלנית. הכדור של אנדרסון, כי ג'וב הוא שירה בו ראשון, שבר את עצם השכמה שלו ונגע בריאה, לא קשה. השני רק קרע והזיז כמה שרירים בשוק. הוא בטוח יחלים, אמר הרופא, אבל בינתיים, ובמשך שבועות, אסור לו ללכת או להזיז את הזרוע, ואפילו לא לדבר, אם יוכל להימנע.
החתך המקרי שלי על פרקי האצבעות היה עקיצת פרעוש. דוקטור ליבסי הדביק עליו פלסטר, וגם משך לי באוזניים בהזדמנות.
אחרי ארוחת הצהריים האדון טרלוני והרופא ישבו זמן מה ליד רב החובל והתייעצו. וכשדיברו כמה שרצו, והשעה הייתה אז קצת אחרי הצהריים, הרופא לקח את הכובע והאקדחים שלו, חגר חרב, שם את המפה בכיס, ועם רובה על הכתף חצה את הגדר בצד הצפוני ויצא במרץ בין העצים.
גריי ואני ישבנו יחד בקצה הרחוק של בית העץ, כדי להיות רחוק משמיעת הקצינים שלנו מתייעצים. וגריי הוציא את המקטרת מפיו ושכח לגמרי להחזיר אותה, כל כך המום היה מהמקרה הזה.
"נו, בשם כל שדי הים," אמר, "ד"ר ליבסי השתגע?"
"נו, לא," אמרתי. "הוא כמעט האחרון בצוות הזה שישתגע, אני חושב."
"נו, חבר," אמר גריי, "אולי הוא לא משוגע. אבל אם הוא לא, תזכור את דבריי, אז אני משוגע."
"אני חושב," השבתי, "שלרופא יש רעיון. ואם אני צודק, הוא הולך עכשיו לפגוש את בן גאן."
צדקתי, כפי שהתברר אחר כך. אבל בינתיים, מכיוון שהבית היה חם ומחניק ופיסת החול הקטנה שבתוך הגדר בערה בשמש הצהריים, התחלתי לקבל מחשבה אחרת בראש, שבכלל לא הייתה נכונה כל כך. מה שהתחלתי לעשות היה לקנא ברופא, שהולך בצל הקריר של היערות, עם הציפורים סביבו והריח הנעים של האורנים, בזמן שאני יושב ונצלה, הבגדים שלי דבוקים לשרף החם, ומסביבי כל כך הרבה דם וכל כך הרבה גופות מסכנות, שנמאס לי מהמקום בגועל שהיה חזק כמעט כמו פחד.
כל הזמן שבו שטפתי את בית העץ, ואחר כך שטפתי את הכלים מארוחת הצהריים, הגועל הזה והקנאה גדלו והתחזקו, עד שלבסוף, כשהייתי ליד שק לחם ואף אחד לא הסתכל עליי באותו רגע, עשיתי את הצעד הראשון לקראת ההרפתקה הפזיזה שלי, ומילאתי את שני הכיסים של המעיל שלי בביסקוויטים.
הייתי טיפש, אם תרצו, ובהחלט עמדתי לעשות מעשה טיפשי ונועז מדי. אבל הייתי נחוש לעשות אותו עם כל אמצעי הזהירות שבכוחי. הביסקוויטים האלה, אם יקרה לי משהו, ישמרו עליי לפחות מרעב עד מאוחר ביום שאחרי.
הדבר הבא שתפסתי היה זוג אקדחים. ומכיוון שכבר היו לי קרן אבק שריפה וכדורים, הרגשתי מצויד היטב בנשק.
אשר לתוכנית שהייתה לי בראש, היא לא הייתה רעה בפני עצמה. רציתי לרדת לאורך לשון החול שמפרידה בין המעגן ממזרח לבין הים הפתוח, למצוא את הסלע הלבן שראיתי בערב הקודם, ולבדוק אם שם בן גאן החביא את הסירה שלו או לא. דבר ששווה מאוד לעשות, כך אני עדיין מאמין. אבל מכיוון שהייתי בטוח שלא ירשו לי לעזוב את המתחם, התוכנית היחידה שלי הייתה להסתלק בלי רשות, ולחמוק כשאף אחד לא מסתכל. וזאת הייתה דרך כל כך רעה לעשות את זה, שהיא הפכה את הדבר עצמו לפסול. אבל הייתי רק ילד, וכבר החלטתי.
ובכן, כפי שהדברים התגלגלו לבסוף, מצאתי הזדמנות מצוינת. האדון טרלוני וגריי היו עסוקים בלעזור לרב החובל עם התחבושות שלו. השטח היה פנוי. זינקתי מעבר לגדר ואל תוך העצים הצפופים ביותר, ולפני שהבחינו בהיעדרי, כבר הייתי מחוץ לטווח הקריאה של חבריי.
זאת הייתה הטיפשות השנייה שלי, הרבה יותר גרועה מהראשונה, כי השארתי רק שני אנשים בריאים לשמור על הבית. אבל כמו הראשונה, היא עזרה להציל את כולנו.
הלכתי ישר לחוף המזרחי של האי, כי הייתי נחוש לרדת בצד הים של לשון החול, כדי להימנע מכל סיכוי שיראו אותי מהמעגן. כבר היה אחר צהריים מאוחר, אף על פי שעדיין חם ושמשי. כשהמשכתי לפלס את דרכי ביער הגבוה, שמעתי מרחוק לפניי לא רק את רעם הגלים המתמשך, אלא גם תנועה מסוימת של עלווה וחריקת ענפים, שהראו לי שבריזת הים התחזקה יותר מהרגיל. עד מהרה התחילו להגיע אליי משבי אוויר קרירים, וכמה צעדים הלאה יצאתי אל השוליים הפתוחים של החורשה, וראיתי את הים שוכב כחול ושמשי עד האופק, והגלים מתגלגלים ומטלטלים את הקצף שלהם לאורך החוף.
מעולם לא ראיתי את הים שקט סביב אי המטמון. השמש יכלה לבעור מעל, האוויר להיות בלי משב, פני המים חלקים וכחולים, ובכל זאת הגלים הגדולים האלה רצו לאורך כל החוף החיצוני, רועמים ורועמים יום ולילה. ואני כמעט לא מאמין שיש מקום אחד באי שבו אדם יהיה מחוץ לטווח השמיעה של הרעש שלהם.
הלכתי לאורך הגלים בהנאה רבה, עד שחשבתי שהגעתי מספיק דרומה, ואז נכנסתי למחסה של כמה שיחים עבים והתגנבתי בזהירות אל רכס לשון החול.
מאחוריי היה הים, לפניי המעגן. בריזת הים, כאילו כילתה את עצמה מוקדם בגלל עוצמתה הלא רגילה, כבר פסקה. במקומה באו משבים קלים ומשתנים מדרום ומדרום־מזרח, שנשאו גדות גדולות של ערפל. והמעגן, בצל הרוח של אי השלד, שכב דומם ואפור כעופרת כמו כשנכנסנו אליו לראשונה. ההיספניולה, במראה השלמה הזאת, השתקפה בדיוק מראש התורן ועד קו המים, והג'ולי רוג'ר תלוי על ראש התורן שלה.
לידה עמדה אחת הסירות הקלות, סילבר בירכתיים. אותו תמיד יכולתי לזהות. בזמן ששני אנשים נשענו מעבר למעקה הירכתיים, אחד מהם בכובע אדום, אותו נוכל בדיוק שראיתי כמה שעות קודם רוכב על הגדר. כנראה דיברו וצחקו, אף על פי שמהמרחק ההוא, יותר מקילומטר וחצי, לא יכולתי כמובן לשמוע מילה ממה שנאמר. פתאום התחילה הצרחה הכי נוראה ולא אנושית, שבהתחלה הבהילה אותי מאוד, אף על פי שעד מהרה נזכרתי בקולו של קפטן פלינט, ואפילו חשבתי שאני מזהה את הציפור לפי נוצותיה הבהירות, כשישבה על פרק היד של אדונה.
זמן קצר אחר כך הסירה הקטנה דחפה מהספינה וחתרה לחוף, והאיש עם הכובע האדום וחברו ירדו למטה דרך פתח הירידה של התא.
בערך באותו זמן השמש שקעה מאחורי המשקפת, ומכיוון שהערפל התקבץ במהירות, התחיל להחשיך ברצינות. ראיתי שאסור לי לבזבז זמן, אם אני רוצה למצוא את הסירה באותו ערב.
הסלע הלבן, שנראה היטב מעל הסבך, עדיין היה כמאתיים מטרים הלאה במורד לשון החול, ולקח לי זמן לא מבוטל להגיע אליו, כשאני זוחל, לעתים קרובות על ארבע, בין השיחים. הלילה כמעט ירד כשהנחתי את ידי על צדדיו המחוספסים. ממש מתחתיו היה שקע קטנטן של דשא ירוק, מוסתר בסוללות ובסבך עבה בגובה הברך, שצמח שם בשפע רב. ובאמצע העמק הקטן, בהחלט, היה אוהל קטן מעורות עיזים, כמו אלה שהנוודים סוחבים איתם באנגליה.
קפצתי לתוך השקע, הרמתי את צד האוהל, והנה הייתה הסירה של בן גאן. תוצרת בית, אם משהו אי פעם היה תוצרת בית. שלד גס ועקום של עץ קשה, ומתוחה עליו עטיפה של עור עיזים, עם השיער בפנים. הדבר היה קטן מאוד, אפילו בשבילי, ואני בקושי יכול לדמיין שהוא צף עם אדם בגודל מלא. היה ספסל אחד שהוצב הכי נמוך שאפשר, מעין משענת רגליים בחרטום, ומשוט כפול להנעה.
עוד לא ראיתי אז קורקל, סירת עור כמו שעשו הבריטים הקדומים, אבל ראיתי אחת מאז. ואני לא יכול לתת לכם מושג הוגן יותר על הסירה של בן גאן מאשר לומר שהיא הייתה כמו הקורקל הראשון והגרוע ביותר שאדם עשה אי פעם. אבל את היתרון הגדול של הקורקל בהחלט היה לה, כי היא הייתה קלה מאוד וקל לשאת אותה.
ובכן, עכשיו, כשמצאתי את הסירה, הייתם חושבים שהיה לי מספיק מעשי שובבות לפעם אחת. אבל בינתיים עלה בי רעיון נוסף, והתאהבתי בו בעקשנות כזאת, שהייתי מבצע אותו, אני מאמין, אפילו נגד רצונו של קפטן סמולט עצמו. הרעיון היה לחמוק החוצה בחסות הלילה, לחתוך את חבל העוגן של ההיספניולה, ולתת לה להיסחף לחוף לאן שתרצה. הייתי משוכנע לגמרי שהמורדים, אחרי המפלה שלהם בבוקר, לא רוצים שום דבר יותר מאשר להרים עוגן ולצאת לים. את זה, חשבתי, יהיה דבר נהדר למנוע. ועכשיו, כשראיתי איך השאירו את השומרים שלהם בלי סירה, חשבתי שאפשר לעשות את זה בסיכון קטן.
התיישבתי לחכות לחושך, ואכלתי ארוחה דשנה של ביסקוויטים. זה היה לילה אחד מעשרת אלפים בשביל המטרה שלי. הערפל קבר עכשיו את כל השמיים. כשקרני האור האחרונות של היום דעכו ונעלמו, חושך מוחלט ירד על אי המטמון. וכשלבסוף שמתי את הקורקל על הכתף וגיששתי את דרכי, מועד, החוצה מהשקע שבו אכלתי ארוחת ערב, היו רק שתי נקודות נראות בכל המעגן.
אחת הייתה האש הגדולה על החוף, שלידה שכבו הפיראטים המובסים ונהנו בביצה. השנייה, רק כתם אור על החושך, סימנה את מקומה של הספינה העוגנת. היא הסתובבה עם השפל, החרטום שלה פנה עכשיו אליי. האורות היחידים על הסיפון היו בתא, ומה שראיתי היה רק השתקפות על הערפל של הקרניים החזקות שזרמו מחלון הירכתיים.
השפל כבר נמשך זמן מה, ונאלצתי לצעוד דרך רצועה ארוכה של חול ביצתי, שבה שקעתי כמה פעמים מעל הקרסול, לפני שהגעתי לשפת המים הנסוגים. וכשצעדתי קצת פנימה, בכוח ובזריזות, הנחתי את הקורקל שלי, השדרית למטה, על פני המים.