הקורקל, כפי שהיו לי סיבות רבות לדעת לפני שגמרתי איתו, היה סירה בטוחה מאוד לאדם בגובה ובמשקל שלי, גם צף וגם מתמרן היטב בגלים. אבל הוא היה כלי השיט העקשן והעקום ביותר להשיט. מה שלא תעשה, הוא תמיד נסחף הצידה יותר מכל דבר אחר, ולהסתובב סביב עצמו היה התמרון שבו היה הכי טוב. אפילו בן גאן עצמו הודה שהוא "משונה להשיט עד שאתה מכיר את הדרך שלו".
בהחלט לא הכרתי את הדרך שלו. הוא פנה לכל כיוון חוץ מזה שהייתי צריך ללכת בו. רוב הזמן היינו בצד אל הזרם, ואני בטוח מאוד שבכלל לא הייתי מגיע לספינה אלמלא השפל. למזלי, ככל שחתרתי, השפל עדיין סחף אותי למטה. והנה שכבה ההיספניולה ממש בנתיב, כמעט אי אפשר היה להחטיא אותה.
קודם היא התנשאה לפניי כמו כתם של משהו שחור עוד יותר מהחושך. אחר כך התרנים והגוף שלה התחילו לקבל צורה. וברגע הבא, כך נדמה היה (כי ככל שהתקדמתי, זרם השפל נעשה נמרץ יותר), הייתי ליד חבל העוגן שלה ותפסתי בו.
חבל העוגן היה מתוח כמו מיתר של קשת, והזרם היה כל כך חזק שהיא משכה בעוגן שלה. מסביב לגוף, בחושך, הזרם המפכפך בעבע ופטפט כמו פלג הררי קטן. חתך אחד באולר הימאים שלי, וההיספניולה תשוט מזמזמת במורד השפל.
עד כאן טוב, אבל אז עלה בזיכרוני שחבל עוגן מתוח, כשחותכים אותו פתאום, הוא דבר מסוכן כמו סוס בועט. עשרה לאחד שאם אהיה פזיז מספיק לחתוך את ההיספניולה מהעוגן שלה, אני והקורקל נועף לגמרי מהמים.
זה עצר אותי לגמרי. ואילו המזל לא היה מאיר לי פנים שוב במיוחד, הייתי נאלץ לוותר על התוכנית שלי. אבל המשבים הקלים שהתחילו לנשוב מדרום־מזרח ומדרום, הסתובבו אחרי רדת הלילה לדרום־מערב. בדיוק כשהרהרתי, בא משב, תפס את ההיספניולה ודחף אותה במעלה הזרם. ולשמחתי הגדולה, הרגשתי את החבל מתרפה באחיזתי, ואת היד שבה החזקתי אותו טובלת לשנייה מתחת למים.
עם זה החלטתי, הוצאתי את האולר שלי, פתחתי אותו בשיניים, וחתכתי גדיל אחרי גדיל, עד שהספינה התנדנדה רק על שניים. אחר כך שכבתי בשקט, וחיכיתי לחתוך את האחרונים כשהמתח שוב יוקל במשב רוח.
כל הזמן הזה שמעתי קולות רמים מהתא. אבל לומר את האמת, מוחי היה עסוק כל כך במחשבות אחרות, שכמעט לא הקשבתי. עכשיו, עם זאת, כשלא היה לי שום דבר אחר לעשות, התחלתי לשים לב יותר.
אחד זיהיתי כקולו של נווט הסירה, ישראל הנדס, שהיה התותחן של פלינט בימים עברו. השני היה, כמובן, ידידי עם כובע הלילה האדום. שני האנשים היו בבירור שיכורים, והם עדיין שתו. כי אפילו בזמן שהקשבתי, אחד מהם, בצעקה שיכורה, פתח את חלון הירכתיים וזרק החוצה משהו, שניחשתי שהוא בקבוק ריק. אבל הם לא היו רק שתויים. היה ברור שהם כועסים בזעם. קללות עפו כמו ברד, ומדי פעם יצאה התפרצות כזאת שחשבתי שבוודאי תיגמר במכות. אבל בכל פעם המריבה חלפה והקולות רטנו בשקט יותר לזמן מה, עד שבא המשבר הבא, וגם הוא חלף בתורו בלי תוצאה.
על החוף ראיתי את זוהר המדורה הגדולה בוער בחום בין העצים שעל שפת החוף. מישהו שר, שיר מלחים ישן, משעמם ומזמזם, עם צניחה ורעד בסוף כל בית, וכנראה בלי שום סוף חוץ מהסבלנות של הזמר. שמעתי אותו בהפלגה יותר מפעם אחת, וזכרתי את המילים האלה:
"רק איש אחד מצוותה נותר בחיים,
מתוך שבעים וחמישה שיצאו למים."
וחשבתי שזה שיר עצוב מדי ומתאים מדי לחבורה שספגה אבדות אכזריות כאלה בבוקר. אבל באמת, ממה שראיתי, כל שודדי הים האלה היו קשוחים כמו הים שעליו שטו.
לבסוף באה הרוח. המפרשית נעה הצידה והתקרבה בחושך. הרגשתי את החבל מתרפה שוב, ובמאמץ טוב וקשה, חתכתי את הסיבים האחרונים.
לרוח הייתה השפעה מועטה בלבד על הקורקל, וכמעט מיד נסחפתי אל חרטום ההיספניולה. באותו זמן, המפרשית התחילה להסתובב על עקבה, סובבה לאט, קצה אחרי קצה, לרוחב הזרם.
עבדתי כמו שד, כי ציפיתי בכל רגע להיות מוצף. ומכיוון שגיליתי שאני לא יכול לדחוף את הקורקל ישר הרחק, דחפתי עכשיו ישר אחורה. לבסוף השתחררתי מהשכנה המסוכנת שלי, ובדיוק כשנתתי את הדחיפה האחרונה, ידיי נתקלו בחבל דק שנגרר מעבר למעקה הירכתיים. מיד תפסתי בו.
למה עשיתי את זה, אני בקושי יכול לומר. בהתחלה זה היה סתם אינסטינקט. אבל ברגע שהחזקתי אותו בידיים ומצאתי שהוא קשור, הסקרנות התחילה להשתלט עליי, והחלטתי שאציץ פעם אחת דרך חלון התא.
משכתי את עצמי יד אחרי יד על החבל, וכשהערכתי שאני קרוב מספיק, התרוממתי, בסיכון אינסופי, לבערך חצי מגובהי, וכך יכולתי לראות את התקרה ופרוסה מפנים התא.
בשלב הזה המפרשית והמלווה הקטן שלה גלשו די מהר במים. האמת היא שכבר הגענו לגובה המדורה. הספינה "דיברה", כמו שמלחים אומרים, בקול רם, דרכה על האדוות הרבות בשכשוך בלתי פוסק. ועד שהעליתי את עיניי מעל אדן החלון, לא הבנתי למה השומרים לא נבהלו. מבט אחד, עם זאת, הספיק. ורק מבט אחד העזתי להעיף מהסירה הלא יציבה ההיא. הוא הראה לי את הנדס וחברו נעולים זה בזה במאבק קטלני, כל אחד עם יד על גרונו של השני.
נפלתי שוב על הספסל, לא מוקדם מדי, כי כמעט נפלתי למים. לרגע לא ראיתי דבר חוץ משני הפרצופים הזועמים והסמוקים האלה, מתנדנדים יחד מתחת למנורה המעשנת. ועצמתי את העיניים כדי שיתרגלו שוב לחושך.
השיר האינסופי הסתיים לבסוף, וכל החבורה המצומצמת סביב המדורה פרצה בפזמון ששמעתי כל כך הרבה פעמים:
"חמישה עשר איש על תיבת המת,
יו־הו־הו, ובקבוק של רום!
השתייה והשטן גמרו את השאר,
יו־הו־הו, ובקבוק של רום!"
בדיוק חשבתי כמה עסוקים השתייה והשטן ברגע הזה ממש בתא של ההיספניולה, כשהופתעתי מטלטלה פתאומית של הקורקל. באותו רגע הוא סטה בחדות ונראה ששינה כיוון. בינתיים המהירות גדלה באופן מוזר.
פקחתי את עיניי מיד. מסביבי היו אדוות קטנות, מתנפצות בקול חד וסומר, ונוצצות קלות באור. ההיספניולה עצמה, שבשובלה, במרחק של כמה מטרים, עדיין הסתחררתי, נראתה מתנודדת בנתיבה, וראיתי את התרנים שלה מיטלטלים קצת על רקע שחור הלילה. ויותר מזה, כשהסתכלתי זמן רב יותר, הייתי בטוח שגם היא פונה דרומה.
הצצתי מעבר לכתפי, והלב שלי קפץ אל הצלעות. שם, ממש מאחוריי, היה זוהר המדורה. הזרם פנה בזווית ישרה, וסחף איתו את המפרשית הגבוהה ואת הקורקל הקטן והרוקד. הולך ומאיץ, הולך ומבעבע גבוה יותר, הולך וממלמל בקול רם יותר, הוא הסתחרר דרך המיצרים אל הים הפתוח.
פתאום המפרשית שלפניי סטתה באלימות, ופנתה, אולי, בעשרים מעלות. וכמעט באותו רגע צעקה אחת באה אחרי השנייה מהסיפון. שמעתי רגליים רוקעות על סולם הירידה וידעתי ששני השיכורים הופרעו סוף סוף במריבה שלהם והתעוררו להבין את האסון שלהם.
שכבתי שטוח בתחתית הסירה האומללה ההיא, והפקדתי באדיקות את רוחי בידי בוראה. בסוף המיצרים, הייתי בטוח, ניפול לתוך שרטון של גלים משתוללים, שם כל הצרות שלי ייגמרו מהר. ואף על פי שאולי יכולתי לשאת למות, לא יכולתי לשאת להסתכל על גורלי כשהוא מתקרב.
כך בטח שכבתי שעות, מוכה הלוך ושוב בלי הרף על הגלים, נרטב מדי פעם מרסס מעופף, ולא מפסיק לצפות למוות בצלילה הבאה. בהדרגה העייפות גברה עליי. קהות, מין טמטום מדי פעם, ירדו על מוחי אפילו בתוך הפחדים שלי, עד שלבסוף השינה באה, ובקורקל המיטלטל בים שכבתי וחלמתי על הבית ועל "האדמירל בנבו" הישן.