היה כבר יום בהיר כשהתעוררתי ומצאתי את עצמי מיטלטל בקצה הדרום־מערבי של אי המטמון. השמש עלתה, אבל עדיין הייתה מוסתרת ממני מאחורי הגוש הגדול של המשקפת, שבצד הזה ירדה כמעט עד הים בצוקים מאיימים.
כף הולבולין וגבעת התורן האחורי היו ממש לידי. הגבעה חשופה וכהה, הכף מוקף בצוקים בגובה שנים עשר או חמישה עשר מטרים, ומעוטר בגושים גדולים של סלעים שנפלו. הייתי בקושי ארבע מאות מטרים לכיוון הים, והמחשבה הראשונה שלי הייתה לחתור פנימה ולנחות.
עד מהרה ויתרתי על הרעיון הזה. בין הסלעים שנפלו, הגלים פרצו ושאגו. הדהודים רמים, רסס כבד עף ונופל, באו זה אחר זה משנייה לשנייה. וראיתי את עצמי, אם אעז להתקרב, מוטח אל מותי על החוף המחוספס, או מבזבז את כוחי לשווא בניסיון לטפס על הצוקים התלויים.
וזה לא הכול. כי ראיתי מפלצות ענקיות וחלקלקות זוחלות יחד על משטחי סלע שטוחים, או מפילות את עצמן לים בנפצים רמים. כמו חלזונות רכים, כביכול, בגודל שלא ייאמן. ארבעים או שישים מהם יחד, גורמים לסלעים להדהד בנביחות שלהם.
הבנתי מאז שהם היו אריות ים, ובלתי מזיקים לגמרי. אבל המראה שלהם, בנוסף לקושי של החוף ולגובה הגלים, הספיק יותר ממספיק כדי להמאיס עליי את מקום הנחיתה ההוא. הרגשתי מוכן יותר לגווע ברעב בים מאשר להתמודד עם סכנות כאלה.
בינתיים היה לפניי, כך שיערתי, סיכוי טוב יותר. מצפון לכף הולבולין, היבשה נכנסת פנימה הרבה, ומשאירה בשפל רצועה ארוכה של חול צהוב. ומצפון לזה, שוב, בא כף אחר, כף היערות, כפי שסומן על המפה, קבור באורנים ירוקים וגבוהים שירדו עד שפת הים.
נזכרתי במה שסילבר אמר על הזרם שזורם צפונה לאורך כל החוף המערבי של אי המטמון. וכשראיתי ממקומי שאני כבר תחת השפעתו, העדפתי להשאיר את כף הולבולין מאחוריי ולשמור את כוחי לניסיון לנחות בכף היערות, שנראה ידידותי יותר.
היה גל גדול וחלק על הים. הרוח נשבה יציבה ועדינה מדרום, לא הייתה סתירה בינה לבין הזרם, והגלים עלו וירדו בלי להישבר.
אילו היה אחרת, הייתי בטח נספה מזמן. אבל כפי שזה היה, מפתיע כמה בקלות ובבטחה הסירה הקטנה והקלה שלי יכלה לרכוב. לעתים קרובות, כשעדיין שכבתי בתחתית והחזקתי רק עין אחת מעל השפה, ראיתי פסגה כחולה וגדולה מתרוממת קרוב מעליי. ובכל זאת הקורקל רק קיפץ קצת, רקד כמו על קפיצים, ושקע בצד השני לתוך השקע, קל כמו ציפור.
אחרי זמן מה התחלתי להיות נועז מאוד, והתיישבתי לנסות את כישרוני בחתירה. אבל אפילו שינוי קטן בפיזור המשקל גורם לשינויים אלימים בהתנהגות של קורקל. ובקושי זזתי, והסירה, שוויתרה מיד על תנועת הריקוד העדינה שלה, רצה ישר במורד מדרון מים כל כך תלול שהוא עשה לי סחרחורת, ותקעה את האף שלה, בזרם של רסס, עמוק בצד של הגל הבא.
הייתי ספוג ומבוהל, ומיד נפלתי בחזרה לתנוחה הקודמת שלי. ואז הקורקל נראה כאילו מצא שוב את דרכו, והוביל אותי ברכות כמו קודם בין הגלים. היה ברור שאסור להתערב בו. ובקצב הזה, מכיוון שלא יכולתי להשפיע בשום אופן על הנתיב שלו, איזו תקווה נשארה לי להגיע ליבשה?
התחלתי לפחד נורא, אבל שמרתי על קור רוח בכל זאת. קודם, בתנועה זהירה ככל האפשר, רוקנתי בהדרגה את הקורקל ממים בכובע הימאים שלי. אחר כך, כשהעליתי שוב את עיניי מעל השפה, התחלתי לחקור איך הוא מצליח לחמוק בשקט כזה בין הגלים.
גיליתי שכל גל, במקום הר גדול, חלק ומבריק, כפי שהוא נראה מהחוף או מסיפון של ספינה, היה ממש כמו רכס גבעות על יבשה, מלא פסגות ומקומות חלקים ועמקים. הקורקל, כשהשאירו אותו לעצמו, פנה מצד לצד, ופילס, כביכול, את דרכו דרך החלקים הנמוכים האלה, ונמנע מהמדרונות התלולים ומהפסגות הגבוהות והמתמוטטות של הגל.
"נו, עכשיו," חשבתי לעצמי, "ברור שאני חייב לשכב במקומי ולא להפר את האיזון. אבל ברור גם שאני יכול להוציא את המשוט מעבר לדופן, ומדי פעם, במקומות חלקים, לתת לו דחיפה או שתיים לכיוון היבשה." אמרתי ועשיתי. שם שכבתי על המרפקים בתנוחה הכי מתישה, ומדי פעם נתתי משיכה חלשה או שתיים כדי להפנות את החרטום לחוף.
זאת הייתה עבודה מעייפת ואיטית מאוד, ובכל זאת התקדמתי בבירור. וכשהתקרבנו לכף היערות, אף על פי שראיתי שבוודאות אחטיא את הנקודה ההיא, עדיין עשיתי כמאה מטרים מזרחה. הייתי, למעשה, קרוב. ראיתי את צמרות העצים הירוקות והקרירות מתנדנדות יחד ברוח, והייתי בטוח שאגיע ללשון היבשה הבאה בלי ספק.
הגיע הזמן, כי עכשיו התחלתי להתייסר מצמא. הלהט של השמש מלמעלה, ההשתקפות שלה אלף פעמים מהגלים, מי הים שנפלו עליי והתייבשו, וכיסו אפילו את שפתיי בשכבת מלח, כל אלה יחד גרמו לגרון שלי לבעור ולראש שלי לכאוב. המראה של העצים, כל כך קרובים, כמעט חלה אותי מגעגוע. אבל הזרם נשא אותי מהר על פני הכף, וכשקטע הים הבא נפתח, ראיתי מראה ששינה את אופי המחשבות שלי.
ממש לפניי, פחות מקילומטר משם, ראיתי את ההיספניולה במפרשים פרושים. הייתי בטוח, כמובן, שיתפסו אותי. אבל הייתי כל כך מיוסר מחוסר מים, שבקושי ידעתי אם לשמוח או להצטער על המחשבה. והרבה לפני שהגעתי למסקנה, ההפתעה השתלטה לגמרי על מוחי, ולא יכולתי לעשות דבר מלבד לבהות ולתהות.
על ההיספניולה היו פרושים המפרש הראשי ושני מפרשי החרטום, והבד הלבן והיפה בהק בשמש כמו שלג או כסף. כשראיתי אותה לראשונה, כל המפרשים שלה היו מלאים. היא שטה בנתיב של בערך צפון־מערב, ושיערתי שהאנשים על הסיפון מקיפים את האי בדרכם חזרה למעגן. עד מהרה התחילה לפנות יותר ויותר מערבה, כך שחשבתי שראו אותי ומסתובבים כדי לרדוף אחריי. לבסוף, עם זאת, היא נפלה ישר מול הרוח, נעצרה לגמרי, ועמדה שם זמן מה חסרת אונים, כשהמפרשים שלה רועדים.
"בחורים מגושמים," אמרתי, "הם בטח עדיין שיכורים כמו ינשופים." וחשבתי איך קפטן סמולט היה מקפיץ אותם.
בינתיים המפרשית סטתה בהדרגה והתמלאה שוב בכיוון אחר, שטה במהירות דקה בערך, ונעצרה שוב ישר מול הרוח. שוב ושוב זה חזר על עצמו. הלוך ושוב, למעלה ולמטה, צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה, ההיספניולה שטה בצלילות ובזינוקים, ובכל חזרה נגמרה כמו שהתחילה, במפרשים מתנופפים בבטלה. התברר לי שאף אחד לא מחזיק בהגה. ואם כך, איפה האנשים? או שהם שיכורים כמו מתים, או שנטשו אותה, חשבתי. ואולי, אם אצליח לעלות עליה, אוכל להחזיר את הספינה לרב החובל שלה.
הזרם נשא את הקורקל ואת המפרשית דרומה באותו קצב. אשר לשיט של המפרשית, הוא היה כל כך פרוע ולסירוגין, והיא נתקעה בכל פעם כל כך הרבה זמן מול הרוח, שבוודאי לא התקדמה, אם לא אפילו נסוגה. אילו רק העזתי לשבת ולחתור, הייתי בטוח שאשיג אותה. בתוכנית היה ניחוח של הרפתקה שהלהיב אותי, והמחשבה על חבית המים שליד פתח הירידה הקדמי הכפילה את האומץ הגדל שלי.
קמתי, והתקבלתי כמעט מיד בענן רסס נוסף, אבל הפעם דבקתי במטרה שלי, והתחלתי, בכל כוחי ובזהירות, לחתור אחרי ההיספניולה שאין איש בהגה שלה. פעם אחת נכנס פנימה גל כל כך כבד, שנאלצתי לעצור ולרוקן מים, והלב שלי מפרפר כמו ציפור. אבל בהדרגה למדתי את העניין, והובלתי את הקורקל שלי בין הגלים, רק מדי פעם עם מכה על החרטום והתזה של קצף בפנים.
עכשיו התקרבתי מהר אל המפרשית. ראיתי את הנחושת נוצצת על ידית ההגה כשהיא נחבטת הלוך ושוב, ועדיין אף נפש לא הופיעה על הסיפונים שלה. לא יכולתי שלא להניח שהיא נטושה. אם לא, האנשים שוכבים שיכורים למטה, שם אולי אוכל לנעול אותם, ולעשות כרצוני עם הספינה.
זמן מה היא עשתה את הדבר הגרוע ביותר בשבילי: עמדה במקום. היא כיוונה כמעט ישר דרומה, וסטתה, כמובן, כל הזמן. בכל פעם שסטתה, המפרשים שלה התמלאו בחלקם, ואלה החזירו אותה ברגע ישר מול הרוח. אמרתי שזה היה הדבר הגרוע ביותר בשבילי. כי חסרת אונים ככל שנראתה במצב הזה, עם הבד מתפצח כמו תותחים והגלגלות מתגלגלות ונחבטות על הסיפון, היא עדיין המשיכה לברוח ממני, לא רק במהירות הזרם, אלא בכל הסחף הצדדי שלה, שהיה כמובן גדול.
אבל עכשיו, סוף סוף, הייתה לי ההזדמנות שלי. הרוח נפלה לכמה שניות, נמוך מאוד, והזרם סובב אותה בהדרגה. ההיספניולה הסתובבה לאט סביב מרכזה, ולבסוף הפנתה אליי את הירכתיים, עם חלון התא עדיין פעור לרווחה והמנורה שמעל השולחן עדיין דולקת אל תוך היום. המפרש הראשי היה תלוי שמוט כמו דגל. היא עמדה דוממת לגמרי, חוץ מהזרם.
בזמן הקצר האחרון אפילו נסוגתי, אבל עכשיו, כשהכפלתי את מאמציי, התחלתי שוב להתקרב אל הנרדפת.
לא הייתי מאה מטרים ממנה כשהרוח באה שוב בבת אחת. היא התמלאה מצד שמאל ויצאה שוב לדרך, מתכופפת ומחליקה כמו סנונית.
הדחף הראשון שלי היה ייאוש, אבל השני היה שמחה. היא הסתובבה, עד שהייתה עם הצד אליי, והמשיכה להסתובב עד שכיסתה חצי, ואחר כך שני שלישים, ואחר כך שלושה רבעים מהמרחק שהפריד בינינו. ראיתי את הגלים רותחים לבנים מתחת לחרטום שלה. היא נראתה לי גבוהה מאוד מהמקום הנמוך שלי בקורקל.
ואז, פתאום, התחלתי להבין. בקושי היה לי זמן לחשוב, בקושי זמן לפעול ולהציל את עצמי. הייתי על פסגת גל אחד כשהמפרשית באה, מתכופפת, מעל הגל הבא. מוט החרטום היה מעל ראשי. קפצתי על רגליי וזינקתי, ובזינוק דחקתי את הקורקל מתחת למים. ביד אחת תפסתי את מוט מפרש החרטום, בזמן שרגלי נתקעה בין החבלים. וכשעדיין נאחזתי שם מתנשף, חבטה עמומה אמרה לי שהמפרשית הסתערה על הקורקל ופגעה בו, ושנשארתי בלי דרך חזרה, על ההיספניולה.