בקושי התמקמתי על מוט החרטום, כשמפרש החרטום הקדמי התנופף והתמלא מהצד השני, בנפץ כמו של רובה. המפרשית רעדה עד השדרית מההיפוך, אבל ברגע הבא, כששאר המפרשים עדיין מלאים, מפרש החרטום התנופף בחזרה ונתלה בטל.
זה כמעט העיף אותי לים. ועכשיו לא בזבזתי זמן, זחלתי בחזרה לאורך מוט החרטום, ונפלתי בראש קודם על הסיפון.
הייתי בצד שמתחת לרוח של החלק הקדמי, והמפרש הראשי, שעדיין היה מלא, הסתיר ממני חלק מסוים מהסיפון האחורי. אף נפש לא נראתה. הקרשים, שלא נשטפו מאז המרד, נשאו עקבות של רגליים רבות, ובקבוק ריק, שבור בצוואר, התגלגל הלוך ושוב כמו דבר חי בתעלות הניקוז.
פתאום ההיספניולה פנתה ישר מול הרוח. מפרשי החרטום מאחוריי התפצחו בקול, ההגה נטרק, כל הספינה התרוממה ורעדה רעד מבחיל, ובאותו רגע מוט המפרש הראשי התנדנד פנימה, החבל נאנק בגלגלות, והראה לי את הסיפון האחורי בצד שמתחת לרוח.
שם היו שני השומרים, בהחלט. בעל הכובע האדום על גבו, נוקשה כמו מוט, זרועותיו פרושות לצדדים כמו צלב, ושיניו נראות מבעד לשפתיו הפתוחות. ישראל הנדס נשען על המעקה, סנטרו על חזהו, ידיו מונחות פתוחות לפניו על הסיפון, פניו לבנות, מתחת לשיזוף, כמו נר חלב.
זמן מה הספינה המשיכה לקפץ ולנוע הצידה כמו סוס פראי. המפרשים התמלאו, פעם מצד אחד, פעם מצד אחר, ומוט המפרש התנדנד הלוך ושוב עד שהתורן נאנק בקול מהמתח. ומדי פעם גם בא ענן של רסס קל מעל המעקה, ומכה כבדה של חרטום הספינה בגל. ככה הספינה הגדולה והמחובלת הזאת התקשתה במזג האוויר הרבה יותר מהקורקל העקום, תוצרת הבית, שלי, שעכשיו שקע לקרקעית הים.
בכל קפיצה של המפרשית, בעל הכובע האדום החליק הלוך ושוב. אבל, וזה היה מחזה נורא, לא התנוחה שלו ולא החיוך הקפוא שחשף את שיניו הופרעו בשום אופן מהטלטלה הגסה הזאת. בכל קפיצה גם הנדס נראה שוקע יותר בתוך עצמו ומתיישב על הסיפון, רגליו מחליקות כל הזמן הלאה, וכל הגוף נוטה לכיוון הירכתיים, כך שפניו הוסתרו ממני מעט מעט. ולבסוף לא ראיתי דבר מלבד אוזנו ותלתל מרופט של פאה אחת.
באותו זמן הבחנתי, מסביב לשניהם, בכתמי דם כהים על הקרשים, והתחלתי להיות בטוח שהם הרגו זה את זה בזעם השיכור שלהם.
בזמן שהסתכלתי ותהיתי, ברגע שקט, כשהספינה עמדה בשקט, ישראל הנדס הסתובב חלקית, ובאנקה נמוכה התפתל בחזרה לתנוחה שבה ראיתי אותו לראשונה. האנקה, שסיפרה על כאב ועל חולשת מוות, והדרך שבה לסתו נשמטה פתוחה, נגעו ישר ללבי. אבל כשנזכרתי בשיחה ששמעתי מחבית התפוחים, כל הרחמים עזבו אותי.
הלכתי אחורה עד שהגעתי לתורן הראשי.
"ברוך הבא לסיפון, מר הנדס," אמרתי באירוניה.
הוא גלגל את עיניו בכבדות, אבל היה במצב רע מדי בשביל להביע הפתעה. כל מה שיכול היה לעשות היה לומר מילה אחת: "ברנדי."
עלה בדעתי שאין זמן לבזבז, ובזמן שהתחמקתי ממוט המפרש כשהוא שוב התנודד לרוחב הסיפון, החלקתי אחורה ובמורד מדרגות הירידה אל התא.
זה היה מחזה של בלגן שאתם בקושי יכולים לדמיין. כל המקומות הנעולים נפרצו בחיפוש אחרי המפה. הרצפה הייתה מכוסה בבוץ סמיך, במקום שבו הבריונים ישבו לשתות או להתייעץ אחרי שצעדו בביצות סביב המחנה שלהם. המחיצות, צבועות כולן בלבן בהיר ומעוטרות בשוליים מוזהבים, נשאו דוגמה של ידיים מלוכלכות. עשרות בקבוקים ריקים צלצלו יחד בפינות עם נדנוד הספינה. אחד מספרי הרפואה של הרופא שכב פתוח על השולחן, חצי מהדפים נתלשו ממנו, אני מניח, כדי להדליק מקטרות. ובתוך כל זה, המנורה עדיין הפיצה זוהר מעושן, עמום וחום.
נכנסתי למרתף. כל החביות נעלמו, ומהבקבוקים, מספר מפתיע ביותר נשתו עד תומם ונזרקו. בהחלט, מאז שהמרד התחיל, אף אחד מהם לא יכול היה להיות פיכח.
כשחיפשתי מסביב, מצאתי בקבוק שנשאר בו קצת ברנדי, בשביל הנדס. ובשבילי מצאתי קצת ביסקוויט, קצת פירות כבושים, אשכול גדול של צימוקים וחתיכת גבינה. עם אלה עליתי לסיפון, הנחתי את המלאי שלי מאחורי ראש ההגה והרחק מהישג ידו של נווט הסירה, הלכתי קדימה אל חבית המים ושתיתי שתייה טובה ועמוקה של מים, ורק אז, ולא לפני כן, נתתי להנדס את הברנדי.
הוא בטח שתה כוסית שלמה לפני שהוריד את הבקבוק מפיו.
"כן," אמר, "רעמים, אבל הייתי צריך קצת מזה!"
אני כבר התיישבתי בפינה שלי והתחלתי לאכול.
"פצוע הרבה?" שאלתי אותו.
הוא רטן, או ליתר דיוק, אפשר לומר, נבח.
"אם הרופא ההוא היה על הסיפון," אמר, "הייתי בסדר גמור תוך כמה ימים. אבל אין לי שום מזל, אתה מבין, וזה מה שלא בסדר איתי. ואשר לסמרטוט ההוא, הוא מת היטב, הוא," הוסיף, והצביע על האיש עם הכובע האדום. "הוא בכלל לא היה מלח. ומאיפה אתה הגעת?"
"נו," אמרתי, "עליתי לסיפון כדי להשתלט על הספינה הזאת, מר הנדס. ותואיל בבקשה לראות בי את רב החובל שלך עד להודעה חדשה."
הוא הסתכל עליי בחמיצות למדי, אבל לא אמר כלום. קצת צבע חזר ללחייו, אף על פי שעדיין נראה חולה מאוד, ועדיין המשיך להחליק ולשקוע כשהספינה נחבטה.
"דרך אגב," המשכתי, "אני לא יכול לסבול את הדגל הזה, מר הנדס. וברשותך, אוריד אותו. עדיף בלי דגל בכלל מאשר זה."
ושוב, כשהתחמקתי ממוט המפרש, רצתי אל חבלי הדגל, הורדתי את הדגל השחור והארור שלהם, וזרקתי אותו לים.
"אלוהים, שמור על המלך!" אמרתי, ונופפתי בכובע שלי. "וזה הסוף של קפטן סילבר!"
הוא עקב אחריי בחדות ובערמומיות, סנטרו כל הזמן על חזהו.
"אני מניח," אמר לבסוף, "אני מניח, קפטן הוקינס, שאתה רוצה קצת להגיע עכשיו לחוף. נניח שנדבר."
"נו, כן," אמרתי, "בכל לבי, מר הנדס. דבר." וחזרתי לארוחה שלי בתיאבון טוב.
"האיש הזה," התחיל, והנהן בחולשה לעבר הגופה, "או'בריאן היה שמו, אירי, האיש הזה ואני פרשנו עליה את המפרשים, כדי להשיט אותה בחזרה. נו, עכשיו הוא מת, מת כמו מי שיפוליים. ומי ישיט את הספינה הזאת, אני לא רואה. בלי שאתן לך רמז, אתה לא האיש לזה, כמה שאני יכול לראות. עכשיו, תסתכל פה, אתה נותן לי אוכל ושתייה וצעיף ישן או מטפחת לקשור את הפצע שלי, ואני אגיד לך איך להשיט אותה. וזה בערך הוגן לכל הצדדים, אני חושב."
"אגיד לך דבר אחד," אמרתי. "אני לא חוזר למעגן של קפטן קיד. אני מתכוון להיכנס למפרץ הצפוני ולהעלות אותה בשקט על החוף שם."
"בטח שכן," צעק. "נו, אני לא בטלן גמור כזה, בסופו של דבר. אני רואה, נכון? ניסיתי את מזלי, כן, והפסדתי, ואתה זה שיש לו יתרון עליי. המפרץ הצפוני? נו, אין לי ברירה, לא לי! הייתי עוזר לך להשיט אותה עד לרציף ההוצאות להורג, רעמים! כן, הייתי."
ובכן, כפי שנראה לי, היה בזה קצת היגיון. סגרנו את העסקה במקום. תוך שלוש דקות ההיספניולה שטה בקלות עם הרוח לאורך חוף אי המטמון, עם תקוות טובות לעקוף את הכף הצפוני לפני הצהריים ולהפליג שוב למטה עד המפרץ הצפוני לפני הגאות, כשנוכל להעלות אותה בבטחה על החוף ולחכות עד שהמים היורדים יאפשרו לנו לרדת ליבשה.
אחר כך קשרתי את ידית ההגה וירדתי למטה אל התיבה שלי, שם לקחתי מטפחת משי רכה של אמי. בה, ובעזרתי, הנדס חבש את פצע הדקירה הגדול והמדמם שקיבל בירכו. ואחרי שאכל קצת ולגם עוד לגימה או שתיים של ברנדי, הוא התחיל להתאושש לעין, התיישב זקוף יותר, דיבר בקול רם וברור יותר, ונראה מכל הבחינות כמו אדם אחר.
הרוח שירתה אותנו להפליא. החלקנו לפניה כמו ציפור, חוף האי מבזיק על פנינו והנוף משתנה בכל דקה. עד מהרה עברנו את האזורים הגבוהים ושטנו לצד ארץ נמוכה וחולית, מנוקדת בדלילות באורנים ננסיים. ועד מהרה עברנו גם את זה, ועקפנו את פינת הגבעה הסלעית שמסיימת את האי בצפון.
התרוממה רוחי מאוד מהפיקוד החדש שלי, ושמחתי במזג האוויר הבהיר והשמשי ובנופים השונים של החוף. עכשיו היו לי הרבה מים ודברים טובים לאכול, והמצפון שלי, שייסר אותי קשות על העריקה שלי, נרגע בזכות הכיבוש הגדול שעשיתי. לא היה נשאר לי, אני חושב, שום דבר לרצות, אלמלא עיניו של נווט הסירה שעקבו אחריי בלעג על הסיפון, והחיוך המוזר שהופיע כל הזמן על פניו. זה היה חיוך שהיה בו משהו גם מכאב וגם מחולשה, חיוך של זקן מיוסר. אבל היה בו, חוץ מזה, גרגר של לעג, צל של בגידה, בהבעה שלו, כשהוא צפה בערמומיות, וצפה, וצפה בי בעבודתי.