הרוח, שהיטיבה איתנו כרצוננו, פנתה עכשיו למערב. יכולנו לשוט הרבה יותר בקלות מהפינה הצפונית־מזרחית של האי אל פתח המפרץ הצפוני. רק שמכיוון שלא הייתה לנו אפשרות לעגון, ולא העזנו להעלות אותה על החוף עד שהגאות תעלה הרבה יותר, הזמן היה תלוי על ידינו. נווט הסירה אמר לי איך לעצור את הספינה במקום. אחרי הרבה ניסיונות הצלחתי, ושנינו ישבנו בשתיקה על עוד ארוחה.
"קפטן," אמר לבסוף, באותו חיוך לא נוח, "הנה החבר הוותיק שלי מהספינה, או'בריאן. נניח שתזרוק אותו לים. אני לא מקפיד בדרך כלל, ואני לא לוקח שום אשמה על שגמרתי איתו, אבל אני לא חושב שהוא קישוט עכשיו, נכון?"
"אני לא חזק מספיק, והעבודה הזאת לא מוצאת חן בעיניי. ושם הוא שוכב, מבחינתי," אמרתי.
"זאת ספינה חסרת מזל, ההיספניולה הזאת, ג'ים," המשיך, ממצמץ. "הרבה אנשים נהרגו בהיספניולה הזאת. המון מלחים מסכנים מתו והלכו מאז שאתה ואני עלינו לספינה בבריסטול. אף פעם לא ראיתי מזל מלוכלך כזה, לא אני. הנה או'בריאן הזה, עכשיו, הוא מת, נכון? נו, עכשיו, אני לא מלומד, ואתה בחור שיודע לקרוא ולחשב, ובפשטות, אתה חושב שמת מת לתמיד, או שהוא חוזר לחיים?"
"אתה יכול להרוג את הגוף, מר הנדס, אבל לא את הנשמה. אתה בטח כבר יודע את זה," עניתי. "או'בריאן שם נמצא בעולם אחר, ואולי צופה בנו."
"אה!" אמר. "נו, זה מצער. נראה כאילו להרוג אנשים זה בזבוז זמן. מכל מקום, רוחות לא שוות הרבה, לפי מה שראיתי. אסתכן עם הרוחות, ג'ים. ועכשיו, דיברת בגלוי, ואני אהיה אסיר תודה אם תרד לתא ההוא שם ותביא לי... נו, מה... רעמים וברקים! אני לא מצליח להיזכר בשם. נו, תביא לי בקבוק יין, ג'ים. הברנדי הזה פה חזק מדי לראש שלי."
עכשיו, ההיסוס של נווט הסירה נראה לא טבעי. ואשר לרעיון שהוא מעדיף יין על ברנדי, לא האמנתי לזה בכלל. כל הסיפור היה תירוץ. הוא רצה שאעזוב את הסיפון, את זה היה קל לראות. אבל לאיזו מטרה, לא יכולתי לדמיין בשום אופן. עיניו אף פעם לא פגשו את עיניי. הן המשיכו לנדוד הלוך ושוב, למעלה ולמטה, פעם במבט לשמיים, פעם במבט חולף על או'בריאן המת. כל הזמן הוא המשיך לחייך ולהוציא את הלשון בדרך הכי אשמה ונבוכה, כך שגם ילד היה יכול לדעת שהוא זומם איזו תרמית. עניתי מהר, עם זאת, כי ראיתי איפה היתרון שלי, ושעם בחור טיפש כל כך אוכל בקלות להסתיר את החשדות שלי עד הסוף.
"קצת יין?" אמרתי. "הרבה יותר טוב. אתה רוצה לבן או אדום?"
"נו, אני מניח שזה בערך אותו דבר בשבילי, חבר," השיב. "כל עוד הוא חזק, ויש הרבה ממנו, מה זה משנה?"
"בסדר," עניתי. "אביא לך פורט, מר הנדס. אבל אצטרך לחפור בשבילו."
עם זה מיהרתי במורד פתח הירידה עם כל הרעש שיכולתי, חלצתי את הנעליים, רצתי בשקט לאורך המעבר המסורג, עליתי בסולם של החלק הקדמי, והוצאתי את הראש מפתח הירידה הקדמי. ידעתי שהוא לא יצפה לראות אותי שם, ובכל זאת נקטתי כל אמצעי זהירות אפשרי. ובהחלט, הגרוע שבחשדות שלי התברר כנכון מדי.
הוא קם מהתנוחה שלו על הידיים והברכיים, ואף על פי שהרגל שלו כאבה לו בבירור די חזק כשזז, כי שמעתי אותו חונק אנקה, הוא גרר את עצמו לרוחב הסיפון בקצב טוב ומהיר. תוך חצי דקה הגיע לתעלות הניקוז בצד שמאל, ושלף מתוך גליל חבל סכין ארוכה, או ליתר דיוק פגיון קצר, מוכתם בדם עד הניצב. הוא הסתכל עליו לרגע, דוחף קדימה את הלסת התחתונה, ניסה את החוד על ידו, ואז, כשהוא מסתיר אותו בחיפזון בחיק המעיל שלו, התגלגל בחזרה למקומו הקודם ליד המעקה.
זה היה כל מה שהייתי צריך לדעת. ישראל יכול לזוז, הוא חמוש עכשיו, ואם טרח כל כך כדי להיפטר ממני, היה ברור שאני אמור להיות הקורבן. מה יעשה אחר כך, אם ינסה לזחול לרוחב כל האי מהמפרץ הצפוני אל המחנה שבין הביצות, או אם יירה בתותח, בתקווה שחבריו יבואו ראשונים לעזור לו, את זה, כמובן, לא יכולתי לדעת.
ובכל זאת הרגשתי בטוח שאוכל לסמוך עליו בנקודה אחת, כי בה האינטרסים שלנו היו זהים, וזה היה בעניין המפרשית. שנינו רצינו שהיא תעלה על החוף בבטחה מספיק, במקום מוגן, כך שכשיגיע הזמן אפשר יהיה לשחרר אותה שוב בכמה שפחות עבודה וסכנה. ועד שזה ייעשה, חשבתי, חיי בוודאי יינצלו.
בזמן שהפכתי בעניין במוחי, לא התבטלתי בגופי. התגנבתי בחזרה לתא, נעלתי שוב את הנעליים, הנחתי את ידי באקראי על בקבוק יין, ועכשיו, עם זה כתירוץ, הופעתי שוב על הסיפון.
הנדס שכב כמו שהשארתי אותו, כולו קרוס כמו צרור, ועפעפיו מושפלים כאילו הוא חלש מכדי לשאת את האור. אבל הוא הרים את מבטו כשבאתי, שבר את צוואר הבקבוק כמו אדם שעשה את אותו דבר הרבה פעמים, ולגם לגימה טובה, עם הברכה האהובה עליו: "לחיי המזל!" אחר כך שכב בשקט קצת, ואז, כששלף מקל טבק, ביקש ממני לחתוך לו חתיכה ללעיסה.
"תחתוך לי חתיכה מזה," אמר, "כי אין לי סכין, ובקושי יש לי כוח, גם אילו הייתה. אה, ג'ים, ג'ים, אני חושב שפספסתי את הפנייה! תחתוך לי חתיכה, שכנראה תהיה האחרונה, בחור, כי אני בדרך לבית הנצח שלי, בלי ספק."
"נו," אמרתי, "אחתוך לך קצת טבק. אבל אילו הייתי במקומך וחשבתי שאני במצב כל כך רע, הייתי מתפלל כמו אדם ירא שמיים."
"למה?" אמר. "נו, תגיד לי למה."
"למה?" צעקתי. "בדיוק עכשיו שאלת אותי על המתים. הפרת את האמון שנתנו בך. חיית בחטא ובשקר ובדם. איש שהרגת שוכב לרגליך ברגע הזה, ואתה שואל אותי למה! בשביל רחמי שמיים, מר הנדס, בגלל זה."
דיברתי בקצת להט, כי חשבתי על הפגיון המדמם שהסתיר בכיסו, ושבמחשבותיו הרעות תכנן לגמור איתי בו. הוא, מצדו, לגם לגימה גדולה מהיין ודיבר בחגיגיות יוצאת דופן ביותר.
"שלושים שנה," אמר, "הפלגתי בימים וראיתי טוב ורע, טוב יותר ורע יותר, מזג אוויר נאה וסוער, אספקה שנגמרת, סכינים שעובדות, ומה לא. נו, עכשיו אני אומר לך, עוד לא ראיתי שיצא טוב מטוב. מי שמכה ראשון, זה מה שאני אוהב. מתים לא נושכים. אלה הדעות שלי, אמן, כך יהי. ועכשיו, תסתכל פה," הוסיף, ושינה פתאום את הטון שלו, "היה לנו בערך מספיק מהשטויות האלה. הגאות עלתה מספיק עכשיו. רק תקבל את הפקודות שלי, קפטן הוקינס, ונשוט ישר פנימה ונגמור עם זה."
בסך הכול היה לנו בקושי שלושה קילומטרים לשוט. אבל הניווט היה עדין. הכניסה למעגן הצפוני הזה לא רק הייתה צרה ורדודה, אלא גם נמשכה ממזרח למערב, כך שהיה צריך להשיט את המפרשית בעדינות כדי להכניס אותה. אני חושב שהייתי פקוד טוב וזריז, ואני בטוח מאוד שהנדס היה נווט מצוין. כי פנינו שוב ושוב וחמקנו פנימה, חולפים על פני הגדות כמעט בנגיעה, בביטחון ובדיוק שהיה תענוג לראות.
בקושי עברנו את הכפים, והיבשה נסגרה סביבנו. חופי המפרץ הצפוני היו מיוערים בצפיפות כמו אלה של המעגן הדרומי. אבל השטח היה ארוך וצר יותר, ודומה יותר למה שהיה באמת, שפך של נהר. ממש לפנינו, בקצה הדרומי, ראינו את שרידי ספינה בשלבי התפוררות אחרונים. היא הייתה ספינה גדולה בעלת שלושה תרנים, אבל שכבה כל כך הרבה זמן חשופה לפגעי מזג האוויר, שהייתה תלויה מסביב בקורים גדולים של אצות מטפטפות, ועל הסיפון שלה שיחי חוף הכו שורש ועכשיו פרחו בצפיפות. זה היה מראה עצוב, אבל הוא הראה לנו שהמעגן רגוע.
"עכשיו," אמר הנדס, "תסתכל שם. הנה מקום מושלם להעלות ספינה על החוף. חול שטוח ויפה, אף פעם לא משב רוח, עצים מסביב, ופרחים פורחים כמו בגינה על הספינה הישנה ההיא."
"וברגע שנעלה אותה על החוף," שאלתי, "איך נשחרר אותה שוב?"
"נו, ככה," השיב. "לוקחים חבל לחוף שם, בצד השני, בשפל, מלפפים אותו סביב אחד מהאורנים הגדולים ההם, מחזירים אותו, מלפפים סביב הכננת, ומחכים לגאות. כשמגיעה הגאות, כל האנשים מושכים בחבל, והיא משתחררת מתוקה כמו הטבע. ועכשיו, ילד, תהיה מוכן. אנחנו קרובים למקום עכשיו, ויש לה יותר מדי תנופה. ימינה קצת... ככה... יציב... ימינה... שמאלה קצת... יציב... יציב!"
כך נתן את פקודותיו, ואני צייתתי להן בעצירת נשימה, עד שפתאום צעק: "עכשיו, בחור, לרוח!" וסובבתי את ההגה עד הסוף, וההיספניולה הסתובבה במהירות ורצה בחרטום ישר אל החוף הנמוך והמיוער.
ההתרגשות מהתמרונים האחרונים האלה קצת הפריעה למשמר שהחזקתי עד אז, בחדות למדי, על נווט הסירה. אפילו אז עדיין הייתי כל כך מרותק, בהמתנה שהספינה תיגע בקרקע, ששכחתי לגמרי את הסכנה שהייתה תלויה מעל ראשי, ועמדתי ומתחתי את הצוואר מעבר למעקה הימני והסתכלתי על האדוות המתפשטות לרוחב לפני החרטום. אולי הייתי נופל בלי מאבק על חיי, אלמלא תקף אותי פתאום אי שקט וגרם לי לסובב את הראש. אולי שמעתי חריקה, או ראיתי את הצל שלו זז בזווית העין. אולי זה היה אינסטינקט כמו של חתול. אבל, בהחלט, כשהסתכלתי סביב, הנה היה הנדס, כבר באמצע הדרך אליי, עם הפגיון ביד ימין.
שנינו בטח צעקנו בקול כשעינינו נפגשו. אבל בעוד שלי הייתה צעקת אימה צווחנית, שלו הייתה שאגת זעם כמו של שור מסתער. באותו רגע הוא השליך את עצמו קדימה, ואני זינקתי הצידה לכיוון החרטום. כשעשיתי את זה, עזבתי את ידית ההגה, שקפצה בחדות לצד, ואני חושב שזה הציל את חיי, כי היא פגעה בהנדס בחזה ועצרה אותו, לרגע, לגמרי.
לפני שהספיק להתאושש, כבר הייתי בבטחה מחוץ לפינה שבה לכד אותי, עם כל הסיפון לחמוק בו. ממש לפני התורן הראשי עצרתי, שלפתי אקדח מהכיס, כיוונתי בקור רוח, אף על פי שהוא כבר הסתובב ושוב בא ישר אחריי, ולחצתי על ההדק. הנוקר נפל, אבל לא בא אחריו לא הבזק ולא קול. אבק ההצתה היה חסר תועלת ממי הים. קיללתי את עצמי על הרשלנות שלי. למה לא החלפתי, הרבה קודם, את אבק ההצתה וטענתי מחדש את הנשק היחיד שלי? אז לא הייתי עכשיו סתם כבשה בורחת מפני הקצב הזה.
פצוע ככל שהיה, היה מדהים כמה מהר הוא זז, שיערו האפרפר נופל על פניו, ופניו עצמן אדומות כמו דגל אדום מרוב חיפזון וזעם. לא היה לי זמן לנסות את האקדח השני שלי, וגם לא הרבה רצון, כי הייתי בטוח שהוא יהיה חסר תועלת. דבר אחד ראיתי בבירור: אסור לי פשוט לסגת לפניו, אחרת הוא ילכוד אותי מהר בחרטום, כמו שלפני רגע כמעט לכד אותי בירכתיים. ברגע שאילכד כך, עשרים וחמישה סנטימטרים של הפגיון המוכתם בדם יהיו החוויה האחרונה שלי בצד הזה של הנצח. שמתי את כפות ידיי על התורן הראשי, שהיה עבה למדי, וחיכיתי, כל עצב מתוח.
כשראה שאני מתכוון לחמוק, גם הוא עצר. ורגע או שניים עברו בתנועות הטעיה מצדו ובתנועות מקבילות מצדי. זה היה משחק כמו שלעתים קרובות שיחקתי בבית, בין הסלעים של מפרץ הגבעה השחורה. אבל אף פעם לפני כן, אתם יכולים להיות בטוחים, עם לב הולם בפראות כמו עכשיו. ובכל זאת, כאמור, זה היה משחק של ילדים, וחשבתי שאוכל להחזיק מעמד בו מול מלח זקן עם ירך פצועה. האמת היא שהאומץ שלי התחיל לעלות כל כך גבוה, שהרשיתי לעצמי כמה מחשבות חטופות על איך העניין ייגמר. ובעוד שראיתי בוודאות שאוכל למשוך אותו הרבה זמן, לא ראיתי שום תקווה להימלטות סופית.
ובכן, כשהדברים עמדו כך, פתאום ההיספניולה פגעה בקרקע, התנודדה, נגררה לרגע בחול, ואז, מהירה כמו מכה, נטתה לצד שמאל עד שהסיפון עמד בזווית של ארבעים וחמש מעלות, וכחבית מים התיזה פנימה דרך חורי הניקוז ושכבה, בשלולית, בין הסיפון למעקה.
שנינו התהפכנו תוך שנייה, ושנינו התגלגלנו, כמעט יחד, לתוך תעלות הניקוז, ובעל הכובע האדום המת, זרועותיו עדיין פרושות, התגלגל בנוקשות אחרינו. היינו כל כך קרובים, שראשי נחבט ברגלו של נווט הסירה בחבטה שהרעידה לי את השיניים. למרות המכה, אני הייתי הראשון שעמד שוב על רגליו, כי הנדס הסתבך עם הגופה. ההטיה הפתאומית של הספינה הפכה את הסיפון למקום שאי אפשר לרוץ עליו. הייתי צריך למצוא דרך מילוט חדשה, ומיד, כי האויב שלי כמעט נגע בי. מהר כמו מחשבה, זינקתי אל חבלי התורן האחורי, טיפסתי מקרקש יד אחרי יד, ולא נשמתי עד שישבתי על הקורות שבראש התורן.
ניצלתי בזכות הזריזות. הפגיון פגע פחות מחמישה עשר סנטימטרים מתחתיי בזמן שטיפסתי במנוסה. והנה עמד ישראל הנדס, פיו פתוח ופניו מורמות אל פניי, פסל מושלם של הפתעה ואכזבה.
עכשיו, כשהיה לי רגע לעצמי, לא בזבזתי זמן והחלפתי את אבק ההצתה באקדח שלי. ואז, כשאחד מוכן לשימוש, וכדי להיות בטוח פי שניים, התחלתי להוציא את הטעינה מהשני ולטעון אותו מחדש מההתחלה.
העיסוק החדש שלי הדהים את הנדס לגמרי. הוא התחיל לראות שהקוביות נופלות נגדו. ואחרי היסוס ברור, גם הוא משך את עצמו בכבדות אל החבלים, ועם הפגיון בשיניו התחיל לטפס לאט ובכאב. זה עלה לו בזמן רב ובאנקות בלי סוף לגרור את רגלו הפצועה אחריו, ואני גמרתי בשקט את הסידורים שלי לפני שהוא היה הרבה יותר משליש מהדרך למעלה. ואז, עם אקדח בכל יד, פניתי אליו.
"עוד צעד אחד, מר הנדס," אמרתי, "ואני יורה! מתים לא נושכים, אתה יודע," הוספתי בצחקוק.
הוא עצר מיד. ראיתי לפי תנועות פניו שהוא מנסה לחשוב, והתהליך היה כל כך איטי ומייגע, שבביטחון החדש שלי צחקתי בקול. לבסוף, אחרי בליעה או שתיים, הוא דיבר, ופניו עדיין נושאות את אותה הבעה של מבוכה קיצונית. כדי לדבר הוא היה צריך להוציא את הפגיון מפיו, אבל בכל השאר נשאר בלי לזוז.
"ג'ים," אמר, "אני חושב שהסתבכנו, אתה ואני, ונצטרך לחתום על הסכם. הייתי תופס אותך אלמלא הטלטלה ההיא, אבל אין לי מזל, לא לי. ואני חושב שאצטרך להיכנע, וזה קשה, אתה מבין, לרב חובל ותיק מול נער ספינה צעיר כמוך, ג'ים."
שתיתי את מילותיו וחייכתי בלי הפסקה, שחצן כמו תרנגול על גדר, כשבבת אחת ידו הימנית עפה לאחור מעבר לכתפו. משהו שר באוויר כמו חץ. הרגשתי מכה ואחר כך כאב חד, והנה הייתי נעוץ בכתף אל התורן. בכאב הנורא ובהפתעה של הרגע, אני בקושי יכול לומר שזה היה ברצוני, ואני בטוח שזה היה בלי כוונה מודעת, שני האקדחים שלי נורו, ושניהם נשמטו מידיי. הם לא נפלו לבד. בצעקה חנוקה, נווט הסירה שחרר את אחיזתו בחבלים וצלל, ראש קודם, לתוך המים.