בגלל הנטייה של הספינה, התרנים היו תלויים הרחק מעל המים, ומהמושב שלי על הקורות שבראש התורן לא היה מתחתיי דבר מלבד פני המפרץ. הנדס, שלא טיפס כל כך גבוה, היה לכן קרוב יותר לספינה, ונפל ביני לבין המעקה. הוא עלה פעם אחת לפני המים בתוך קצף, ואז שקע שוב לתמיד. כשהמים נרגעו, ראיתי אותו שוכב מכווץ על החול הנקי והבהיר, בצל דופן הספינה. דג או שניים חלפו על פני גופו. לפעמים, בגלל רעד המים, הוא נראה כאילו זז קצת, כאילו ניסה לקום. אבל הוא היה מת לגמרי, בכל זאת, גם נורה וגם טבע, והיה למאכל לדגים, באותו מקום בדיוק שבו תכנן את מותי.
ברגע שהייתי בטוח בזה, התחלתי להרגיש חולה, חלש ומבוהל. הדם החם זרם על גבי ועל חזי. הפגיון, במקום שבו נעץ את כתפי לתורן, נראה כאילו הוא בוער כמו ברזל מלובן. ובכל זאת לא היו אלה כל כך הסבלות האמיתיות האלה שהציקו לי, כי אותן, כך נראה לי, יכולתי לשאת בלי תלונה. זו הייתה האימה שבלבי מפני נפילה מראש התורן אל המים הירוקים והשקטים ההם, ליד גופתו של נווט הסירה.
נאחזתי בשתי ידיים עד שהציפורניים כאבו לי, ועצמתי את העיניים כאילו כדי לכסות את הסכנה. בהדרגה דעתי חזרה אליי, הדופק שלי נרגע לקצב טבעי יותר, ושוב שלטתי בעצמי.
המחשבה הראשונה שלי הייתה לשלוף את הפגיון. אבל או שהוא היה תקוע חזק מדי, או שהעצבים שלי בגדו בי, ונמנעתי ברעד אלים. ומוזר, הרעד הזה עצמו עשה את העבודה. הסכין, למעשה, כמעט לגמרי החטיאה אותי. היא החזיקה אותי רק בקצת עור, וזה נקרע ברעד. הדם זרם מהר יותר, בהחלט, אבל שוב הייתי אדון לעצמי, ומחובר לתורן רק במעיל ובחולצה.
את אלה קרעתי במשיכה פתאומית, ואז חזרתי לסיפון דרך החבלים של צד ימין. בשום אופן לא הייתי מעז שוב, מזועזע כמו שהייתי, לרדת בחבלים התלויים של צד שמאל, שמהם נפל ישראל רק לפני רגע.
ירדתי למטה ועשיתי מה שיכולתי בשביל הפצע שלי. הוא כאב לי די הרבה ועדיין דימם בחופשיות, אבל הוא לא היה עמוק ולא מסוכן, וגם לא הפריע לי הרבה כשהשתמשתי בזרוע. אחר כך הסתכלתי סביבי, ומכיוון שהספינה הייתה עכשיו, במובן מסוים, שלי, התחלתי לחשוב על לפנות ממנה את הנוסע האחרון שלה, המת, או'בריאן.
הוא נפל, כאמור, אל המעקה, ושם שכב כמו בובה נוראה ומגושמת, בגודל אדם, אמנם, אבל כמה שונה מצבע החיים או מיופיים! בתנוחה הזאת יכולתי בקלות לעשות בו כרצוני. ומכיוון שההרגל להרפתקאות טרגיות שחק כמעט את כל האימה שלי מפני המתים, תפסתי אותו במותניים כאילו היה שק סובין, ובהרמה טובה אחת הפלתי אותו לים. הוא נפל בצלילה רועשת. הכובע האדום ירד ממנו ונשאר צף על פני המים. וברגע שהשכשוך שכך, ראיתי אותו ואת ישראל שוכבים זה לצד זה, שניהם רועדים עם התנועה הרוטטת של המים. או'בריאן, אף על פי שעדיין היה איש צעיר למדי, היה קירח מאוד. שם שכב, הראש הקירח הזה על ברכי האיש שהרג אותו, והדגים הזריזים שטים הלוך ושוב מעל שניהם.
עכשיו הייתי לבד על הספינה. הגאות בדיוק התהפכה. השמש הייתה כל כך קרובה לשקיעה, שכבר הצל של האורנים שעל החוף המערבי התחיל להגיע ממש לרוחב המעגן ולנפול בדוגמאות על הסיפון. בריזת הערב התעוררה, ואף על פי שהגבעה עם שתי הפסגות ממזרח חסמה אותה היטב, החבלים התחילו לשיר קצת ברכות לעצמם והמפרשים הבטלים לקשקש הלוך ושוב.
התחלתי לראות סכנה לספינה. את מפרשי החרטום הורדתי מהר והפלתי אותם לסיפון. אבל המפרש הראשי היה עניין קשה יותר. כמובן, כשהמפרשית נטתה, מוט המפרש התנדנד החוצה מעבר לדופן, והקצה שלו ומטר או שניים של מפרש היו תלויים אפילו מתחת למים. חשבתי שזה עושה את המצב מסוכן עוד יותר. ובכל זאת המתח היה כל כך כבד, שחצי פחדתי להתערב. לבסוף לקחתי את הסכין שלי וחתכתי את חבלי ההרמה. ראש המפרש נפל מיד, בטן גדולה של בד רפוי צפה רחבה על המים. ומכיוון שככל שמשכתי לא הצלחתי להזיז את חבל ההורדה, זה היה כל מה שיכולתי להשיג. לגבי השאר, ההיספניולה תצטרך לסמוך על המזל, כמוני.
בשלב הזה כל המעגן כבר שקע בצל. הקרניים האחרונות, אני זוכר, נפלו דרך קרחת יער ובהקו כמו תכשיטים על מעטה הפרחים של הספינה ההרוסה. התחיל להיות קריר. הגאות נסוגה במהירות לכיוון הים, והמפרשית שקעה יותר ויותר על צדה.
טיפסתי קדימה והצצתי מעבר לדופן. זה נראה רדוד מספיק, ובזמן שהחזקתי בשתי ידיים את חבל העוגן החתוך כביטחון אחרון, הנחתי לעצמי לרדת בעדינות מעבר לדופן. המים בקושי הגיעו למותניים שלי. החול היה מוצק ומכוסה בסימני אדוות, וצעדתי לחוף במצב רוח מרומם, והשארתי את ההיספניולה על צדה, עם המפרש הראשי נגרר רחב על פני המפרץ. בערך באותו זמן השמש שקעה לגמרי, והבריזה שרקה נמוך בדמדומים בין האורנים המיטלטלים.
לפחות, ולבסוף, ירדתי מהים, ולא חזרתי משם בידיים ריקות. שם שכבה המפרשית, סוף סוף נקייה משודדי ים ומוכנה שהאנשים שלנו יעלו עליה ויצאו שוב לים. שום דבר לא היה קרוב יותר ללבי מאשר להגיע הביתה למצודה ולהתרברב בהישגים שלי. ייתכן שיאשימו אותי קצת על ההתחמקות שלי, אבל הכיבוש מחדש של ההיספניולה היה תשובה מוחצת, וקיוויתי שאפילו קפטן סמולט יודה שלא בזבזתי את זמני.
כך חשבתי, ובמצב רוח מצוין, התחלתי לפנות הביתה אל בית העץ ואל חבריי. נזכרתי שהמזרחי מבין הנהרות שנשפכים למעגן של קפטן קיד זורם מהגבעה בעלת שתי הפסגות שמשמאלי, והטיתי את דרכי לכיוון ההוא, כדי לחצות את הנחל כשהוא עוד קטן. היער היה פתוח למדי, וכשהלכתי לאורך השלוחות הנמוכות, עקפתי עד מהרה את פינת הגבעה ההיא, ולא הרבה אחר כך חציתי את הנחל במים עד אמצע השוק.
זה הביא אותי קרוב למקום שבו פגשתי את בן גאן, הנטוש. והלכתי בזהירות רבה יותר, שומר עין על כל צד. הדמדומים ירדו כמעט לגמרי, וכשנפתח לפניי הנקיק שבין שתי הפסגות, הבחנתי בזוהר מרצד על רקע השמיים, במקום שבו, כך הערכתי, איש האי מבשל את ארוחת הערב שלו מול אש גדולה. ובכל זאת תהיתי בלבי שהוא מראה את עצמו בחוסר זהירות כזה. כי אם אני יכול לראות את הזוהר הזה, האם הוא לא יגיע לעיני סילבר עצמו, במקום שבו הוא חונה על החוף בין הביצות?
בהדרגה הלילה נעשה שחור יותר. כל מה שיכולתי לעשות היה לכוון את עצמי אפילו בערך לכיוון היעד שלי. הגבעה הכפולה מאחוריי והמשקפת מימיני נראו חלשות וחלשות יותר. הכוכבים היו מעטים וחיוורים. ובשטח הנמוך שבו נדדתי, המשכתי למעוד בין שיחים ולהתגלגל לתוך בורות חול.
פתאום מין בהירות נפלה סביבי. הרמתי את הראש. ניצנוץ חיוור של קרני ירח נחת על פסגת המשקפת, וזמן קצר אחר כך ראיתי משהו רחב וכסוף נע נמוך מאחורי העצים, וידעתי שהירח עלה.
בעזרתו עברתי במהירות את מה שנשאר מהמסע שלי, ולפעמים הולך, לפעמים רץ, התקרבתי בקוצר רוח אל המצודה. ובכל זאת, כשהתחלתי לפלס את דרכי בחורשה שלפניה, לא הייתי פזיז כל כך שלא האטתי את הקצב והלכתי קצת בזהירות. זה היה סוף עלוב להרפתקאות שלי, להיירות בטעות על ידי החבורה שלי.
הירח טיפס גבוה וגבוה יותר. האור שלו התחיל ליפול פה ושם בגושים דרך האזורים הפתוחים יותר של היער. וממש לפניי הופיע בין העצים זוהר בצבע אחר. הוא היה אדום וחם, ומדי פעם החשיך קצת, כמו גחלים של מדורה גדולה שמעלות עשן.
בחיים לא יכולתי לחשוב מה זה יכול להיות.
לבסוף הגעתי ממש לשולי הקרחת. הקצה המערבי כבר היה טבול באור ירח. השאר, ובית העץ עצמו, עדיין שכבו בצל שחור מנומר בפסים כסופים וארוכים של אור. בצד השני של הבית, אש עצומה בערה עד שנהייתה גחלים לוחשות, והפיצה זוהר אדום ויציב, בניגוד חזק לחיוורון הרך של הירח. לא נעה אף נפש, ולא נשמע שום קול מלבד רעשי הבריזה.
עצרתי, עם הרבה תמיהה בלבי, ואולי גם קצת אימה. לא היה זה מנהגנו להבעיר אש גדולה. האמת היא שבפקודת רב החובל היינו די קמצנים בעצי הסקה. והתחלתי לפחד שמשהו השתבש בזמן שלא הייתי.
התגנבתי מסביב לקצה המזרחי, צמוד לצל, ובמקום נוח, שבו החושך היה הכי סמיך, חציתי את הגדר.
כדי להיות בטוח יותר, ירדתי על הידיים והברכיים וזחלתי, בלי קול, לכיוון פינת הבית. כשהתקרבתי, לבי הוקל פתאום ומאוד. זה לא קול נעים כשלעצמו, והתלוננתי עליו לא פעם בזמנים אחרים, אבל באותו רגע זה היה כמו מוזיקה לשמוע את חבריי נוחרים יחד, כל כך חזק ובשלווה בשנתם. קריאת השומר בים, ה"הכול בסדר" היפה ההוא, מעולם לא נפלה על אוזניי במרגיע יותר.
בינתיים לא היה ספק בדבר אחד: הם שמרו שמירה גרועה להחריד. אילו היו אלה סילבר והחבר'ה שלו שהתגנבו אליהם עכשיו, אף נפש לא הייתה רואה את השחר. זה מה שזה, חשבתי, כשרב החובל פצוע. ושוב האשמתי את עצמי בחריפות על שהשארתי אותם בסכנה הזאת, עם כל כך מעטים לשמור.
בשלב הזה הגעתי לדלת ונעמדתי. הכול היה חשוך בפנים, כך שלא יכולתי להבחין בעיניים בשום דבר. אשר לקולות, היה הזמזום היציב של הנוחרים, ורעש קטן מדי פעם, מין ניקור או רפרוף, שלא יכולתי להסביר בשום אופן.
עם הזרועות לפניי נכנסתי בצעדים בטוחים. אשכב במקום שלי, חשבתי בצחקוק שקט, ואהנה מהפרצופים שלהם כשימצאו אותי בבוקר.
רגלי פגעה במשהו רך. זו הייתה רגל של ישן. והוא התהפך ונאנק, אבל בלי להתעורר.
ואז, פתאום, קול צווחני פרץ מתוך החושך:
"מטבעות שמונה! מטבעות שמונה! מטבעות שמונה! מטבעות שמונה! מטבעות שמונה!" וכן הלאה, בלי הפסקה ובלי שינוי, כמו נקישות של טחנה קטנטנה.
התוכי הירוק של סילבר, קפטן פלינט! אותה שמעתי מנקרת בפיסת קליפת עץ. היא, ששמרה יותר טוב מכל בן אדם, היא שהכריזה כך על בואי, בפזמון המייגע שלה.
לא נשאר לי זמן להתאושש. לשמע הטון החד והקוטע של התוכי, הישנים התעוררו וקפצו על רגליהם. ובקללה אדירה, צעק קולו של סילבר: "מי שם?"
הסתובבתי לברוח, נתקלתי בחוזקה באדם אחד, נרתעתי, ורצתי ישר לתוך זרועותיו של שני, שמצדו סגר עליי והחזיק אותי חזק.
"תביא לפיד, דיק," אמר סילבר, כשהלכידה שלי הובטחה כך.
ואחד האנשים יצא מבית העץ וחזר מיד עם אוד בוער.