שנת 1866 נחרתה בזיכרון בגלל אירוע יוצא דופן, תופעה מסתורית ומעוררת תמיהה, שאין ספק שאיש עדיין לא שכח אותה. לא רק השמועות הסעירו את אנשי הים ואת הציבור, אפילו בלב היבשות; יורדי הים עצמם היו נרגשים במיוחד. סוחרים, מלחים פשוטים, רבי חובלים ובעלי ספינות, מאירופה ומאמריקה כאחד, קציני צי מכל הארצות, וממשלות של כמה מדינות בשתי היבשות, כולם גילו עניין רב בפרשה.
כבר זמן מה נתקלו ספינות ב"דבר עצום", גוף ארוך דמוי פלך, שלפעמים זהר באור זרחני, והיה גדול ומהיר בתנועותיו לאין ערוך יותר מלווייתן.
העובדות שנרשמו על המראה הזה ביומני ספינות שונים היו תואמות ברוב הפרטים: בצורתו של הגוף או היצור, במהירותו שאינה יודעת לאות, בכוח התנועה המפתיע שלו ובחיים המיוחדים שנראה כאילו פעמו בו. אם היה זה יונק ימי, הוא עלה בגודלו על כל אלה שהמדע מיין עד אז. אם לוקחים את ממוצע התצפיות שנעשו בזמנים שונים, ודוחים גם את ההערכה הזהירה של מי שייחסו לו אורך של מאתיים רגל וגם את הדעות המופרזות שקבעו שרוחבו מיל ואורכו שלושה, אפשר היה להסיק בבטחה שהיצור המסתורי הזה עולה בהרבה על כל המידות שהכירו חוקרי הדגים של אותם ימים, אם בכלל היה קיים. ושהוא אכן היה קיים, זו הייתה עובדה שאי אפשר להכחיש; ובשל הנטייה של נפש האדם להתפעל מן המופלא, אפשר להבין את ההתרגשות שעורר המחזה העל־טבעי הזה בעולם כולו. לסווג אותו כאגדה, על כך לא היה מה לדבר.
ב-20 ביולי 1866 פגשה ספינת הקיטור "גוברנור היגינסון", של חברת הספנות "קלקוטה ובורנאך", את הגוש הנע הזה חמישה מילין מול החוף המזרחי של אוסטרליה. רב החובל בייקר חשב תחילה שלפניו שרטון חול לא מוכר; הוא אף התכונן לקבוע את מיקומו המדויק, כאשר שני עמודי מים שפלט הגוף התמוה זינקו בשריקה מאה וחמישים רגל לגובה. ובכן, אלא אם כן השרטון היה נתון להתפרצויות של גייזר, ה"גוברנור היגינסון" נתקלה לא פחות ולא יותר ביונק ימי שלא היה מוכר עד אז, שפלט מנחירי הנשימה שלו עמודי מים מעורבים באוויר ובאדים.
עובדות דומות נצפו ב-23 ביולי באותה שנה, באוקיינוס השקט, על ידי ה"קולומבוס" של חברת הספנות "הודו המערבית והאוקיינוס השקט". אבל היונק הימי יוצא הדופן הזה יכול היה לעבור ממקום למקום במהירות מפתיעה: בתוך שלושה ימים ראו אותו ה"גוברנור היגינסון" וה"קולומבוס" בשתי נקודות שונות במפה, שהמרחק ביניהן היה יותר משבע מאות ליגות ימיות (ליגה, כארבעה קילומטרים).
חמישה עשר יום לאחר מכן, אלפיים מילין משם, ה"הלווטיה" של "החברה הלאומית" וה"שאנון" של חברת "הדואר המלכותי", שהפליגו נגד הרוח באותו חלק של האוקיינוס האטלנטי שבין ארצות הברית לאירופה, דיווחו זו לזו על המפלצת בקו רוחב 42°15′ צפון ובקו אורך 60°35′ מערב. מן התצפיות האלה, שנעשו בעת ובעונה אחת, הרשו לעצמם להעריך שאורכו של היונק הוא לפחות שלוש מאות וחמישים רגל, שהרי ה"שאנון" וה"הלווטיה" היו קטנות ממנו, אף שאורכן היה שלוש מאות רגל מקצה לקצה.
והרי הלווייתנים הגדולים ביותר, אלה שפוקדים את המים סביב איי אליוטיים, קולמאק ואומגוליך, מעולם לא עברו אורך של שישים יארד, אם בכלל הגיעו אליו.
הדיווחים האלה, שהגיעו בזה אחר זה, יחד עם תצפיות חדשות מסיפון ספינת האוקיינוס "פרייר", התנגשות שאירעה בין ה"אטנה" של קו אינמן לבין המפלצת, פרוטוקול רשמי שערכו קציני הפריגטה הצרפתית "נורמנדי", וסקר מדויק מאוד שערך הסגל של הקומודור פיץ־ג'יימס על סיפון ה"לורד קלייד", השפיעו מאוד על דעת הקהל. אנשים קלי דעת התבדחו על התופעה, אבל ארצות רציניות ומעשיות, כמו אנגליה, אמריקה וגרמניה, התייחסו לעניין ברצינות רבה יותר.
בכל מקום שהומה אדם הייתה המפלצת לשיחת היום. שרו עליה בבתי הקפה, לעגו לה בעיתונים והציגו אותה על הבמה. כל מיני סיפורים הופצו עליה. בעיתונים הופיעו קריקטורות של כל יצור ענקי ודמיוני, מן הלווייתן הלבן, "מובי דיק" האיום מן הארצות הצפוניות, ועד הקרקן העצום, שזרועותיו יכולות ללפות ספינה של חמש מאות טון ולגרור אותה אל תהום האוקיינוס. אפילו אגדות קדומות קמו לתחייה, והתעוררו מחדש דעותיהם של אריסטו ופליניוס, שהאמינו בקיומן של מפלצות כאלה, וכן הסיפורים הנורווגיים של הבישוף פונטופידן, דבריו של פאול הגדה, ולבסוף הדיווחים של מר הרינגטון (שאיש לא יכול היה לחשוד בתום ליבו), שטען שבהיותו על סיפון ה"קסטיליאן" ב-1857 ראה את הנחש העצום הזה, שעד אז לא נראה מעולם בשום ים מלבד בדפיו של העיתון הוותיק "לה קונסטיטוסיונל".
ואז פרץ הוויכוח האינסופי בין המאמינים לבין הספקנים, באגודות המלומדים ובכתבי העת המדעיים. "שאלת המפלצת" הלהיטה את כל הרוחות. עורכי כתבי עת מדעיים, שהתקוטטו עם המאמינים בעל־טבעי, שפכו ימים של דיו במערכה הבלתי נשכחת הזאת, ויש שאף שפכו דם; כי מן הנחש הימי עברו להתקפות אישיות.
במשך שישה חודשים התנהלה המלחמה בהצלחה משתנה, במאמרים הראשיים של המכון הגאוגרפי של ברזיל, האקדמיה המלכותית למדעים של ברלין, האגודה הבריטית, מכון סמיתסוניאן בוושינגטון, בדיונים של "הארכיפלג ההודי", ב"קוסמוס" של האב מואניו, ב"מיטיילונגן" של פטרמן, ובמדורי המדע של העיתונים הגדולים בצרפת ובארצות אחרות. העיתונים הזולים השיבו בחריפות ובלהט שאינו יודע שובע. הכותבים הסאטיריים האלה עשו פרודיה על אמרה של לינאוס, שציטטו מתנגדי המפלצת, כי "הטבע אינו בורא שוטים", והפצירו בבני דורם שלא יעשו את הטבע לשקרן בכך שיודו בקיומם של קרקנים, נחשי ים, "מובי דיקים" ושאר הזיות של מלחים מטורפים. לבסוף, מאמר בעיתון סאטירי ידוע, מעטו של כותב אהוב, חבר בכיר במערכת, גמר את המפלצת. כמו היפוליטוס, הוא הנחית עליה את מכת המוות, בתוך פרץ צחוק כללי. השנינות ניצחה את המדע.
בחודשים הראשונים של שנת 1867 נראה היה שהשאלה נקברה ולא תקום עוד לתחייה, כאשר עובדות חדשות הובאו לפני הציבור. הפעם כבר לא הייתה זו בעיה מדעית שיש לפתור, אלא סכנה ממשית שיש להיזהר ממנה ברצינות. השאלה קיבלה צורה אחרת לגמרי. המפלצת הפכה לאי קטן, לסלע, לשונית, אבל שונית שמידותיה אינן ידועות והיא נודדת ממקום למקום.
ב-5 במרץ 1867, ה"מורביאן" של חברת "אוקיינוס מונטריאול", שהייתה בלילה בקו רוחב 27°30′ ובקו אורך 72°15′, התנגשה בצד ימין של ירכתיה בסלע שלא סומן באף מפה של אותו חלק של הים. בכוחם המשותף של הרוח ושל ארבע מאות כוחות הסוס של מנועה, היא שטה במהירות של שלושה עשר קשר. אלמלא החוזק המעולה של גוף ה"מורביאן", היא הייתה נשברת מן המכה ושוקעת עם 237 הנוסעים שהביאה הביתה מקנדה.
התאונה אירעה בסביבות השעה חמש בבוקר, עם עלות השחר. קציני המשמרת מיהרו אל ירכתי הספינה. הם בחנו את הים בתשומת הלב המדוקדקת ביותר. הם לא ראו דבר מלבד מערבולת חזקה במרחק של כשלושה אורכי חבל עוגן, כאילו פני המים הוסערו בעוצמה. מיקום המקום נקבע במדויק, וה"מורביאן" המשיכה בדרכה בלי נזק נראה לעין. האם פגעה בסלע שקוע, או בשרידי ספינה טרופה עצומה? הם לא יכלו לדעת; אבל כשבדקו את תחתית הספינה בזמן התיקונים, התברר שחלק משדרתה נשבר.
עובדה זו, חמורה כשלעצמה, אולי הייתה נשכחת כמו רבות אחרות, אלמלא חזרה על עצמה שלושה שבועות לאחר מכן בנסיבות דומות. אבל בזכות לאומיותה של הספינה שנפגעה, ובזכות שמה הטוב של החברה שהספינה הייתה שייכת לה, נפוץ המקרה ברבים.
ב-13 באפריל 1867, כשהים יפה והרוח נוחה, הייתה ה"סקוטיה" של קו קונארד בקו אורך 15°12′ ובקו רוחב 45°37′. היא שטה במהירות של שלושה עשר קשר וחצי.
בארבע ושבע עשרה דקות אחר הצהריים, בשעה שהנוסעים היו מכונסים לארוחה באולם הגדול, הורגשה מכה קלה בגוף ה"סקוטיה", בירכתיה, מעט מאחורי גלגל ההנעה השמאלי.
ה"סקוטיה" לא פגעה בדבר; משהו פגע בה, וככל הנראה משהו חד וחודר ולא קהה. המכה הייתה כה קלה, שאיש לא היה נבהל, אלמלא צעקותיהם של אנשי משמרת הנגר, שמיהרו אל הגשר וקראו: "אנחנו שוקעים! אנחנו שוקעים!" בתחילה נבהלו הנוסעים מאוד, אבל רב החובל אנדרסון מיהר להרגיע אותם. הסכנה לא יכלה להיות מיידית. ה"סקוטיה", שהייתה מחולקת לשבעה תאים במחיצות חזקות, יכלה לעמוד בלי חשש בפני כל דליפה. רב החובל אנדרסון ירד מיד אל הבטן של הספינה. הוא מצא שהים זורם אל התא החמישי, ומהירות השטף הוכיחה שלחץ המים היה רב. למרבה המזל, בתא הזה לא היו הדוודים, אחרת היו האשים כבות מיד. רב החובל אנדרסון ציווה לעצור את המנועים מיד, ואחד האנשים ירד לברר את היקף הנזק. כעבור כמה דקות גילו שבתחתית הספינה יש חור גדול, בקוטר של שני יארד. דליפה כזאת אי אפשר היה לסתום, וה"סקוטיה", כשגלגליה שקועים למחצה, נאלצה להמשיך בדרכה. היא הייתה אז במרחק שלוש מאות מילין מכף קליר, ולאחר עיכוב של שלושה ימים, שגרם דאגה רבה בליברפול, נכנסה אל רציף החברה.
המהנדסים בדקו את ה"סקוטיה", שהוכנסה למבדוק יבש. הם בקושי האמינו למראה עיניהם: שני יארד וחצי מתחת לקו המים היה קרע סדיר, בצורת משולש שווה שוקיים. הפרצה בלוחות הברזל הייתה מוגדרת בחדות כזאת, שגם מכבש ניקוב לא היה עושה אותה נקייה יותר. היה ברור, אם כן, שהכלי שחולל את הנקב לא היה מן הסוג הרגיל; ולאחר שננעץ בכוח אדיר וחדר לוח ברזל בעובי אינץ' ושלוש שמיניות, הוא נשלף בתנועה לאחור שאין לה שום הסבר.
זו הייתה העובדה האחרונה, והיא הציפה שוב את זרם דעת הקהל. מרגע זה, כל אסון ימי שלא היה לו הסבר אחר נזקף לחובתה של המפלצת. על היצור הדמיוני הזה הוטלה האחריות לכל טביעות הספינות, שלמרבה הצער היו רבות; כי מתוך שלושת אלפים הספינות שאובדנן נרשם מדי שנה אצל לוידס, מספר ספינות המפרש וספינות הקיטור שנחשבו לאבודות לגמרי, משום שלא נשמע מהן דבר, הגיע לא פחות ממאתיים!
ועכשיו, הייתה זו ה"מפלצת" שהואשמה, בצדק או שלא בצדק, בהיעלמותן, ובגללה נעשו הקשרים בין היבשות מסוכנים יותר ויותר. הציבור דרש בתוקף שהימים ישוחררו בכל מחיר מן היונק הימי האיום הזה.