בתקופה שבה אירעו הדברים האלה, בדיוק חזרתי ממסע מחקר מדעי בארץ נבראסקה הלא נעימה, בארצות הברית. בתוקף תפקידי כפרופסור עוזר במוזיאון לתולדות הטבע בפריז, צירפה אותי ממשלת צרפת למשלחת ההיא. אחרי שישה חודשים בנבראסקה הגעתי לניו יורק לקראת סוף מרץ, עמוס באוסף יקר ערך. יציאתי לצרפת נקבעה לימים הראשונים של מאי. בינתיים עסקתי במיון אוצרות המינרלים, הצמחים ובעלי החיים שלי, כאשר אירעה התאונה של ה"סקוטיה".
הכרתי היטב את הנושא שעמד אז על סדר היום. איך יכול היה להיות אחרת? קראתי ושבתי וקראתי את כל העיתונים האמריקניים והאירופיים, בלי להתקרב ולו במעט למסקנה. התעלומה הזאת הטרידה אותי. משום שלא יכולתי לגבש דעה, קפצתי מקצה אחד לקצה האחר. שאכן יש שם משהו, בזה לא היה ספק, ואת הספקנים הזמינו לשים את אצבעם על הפצע של ה"סקוטיה".
כשהגעתי לניו יורק, השאלה הייתה בשיאה. ההשערה על אי צף ועל שרטון שאי אפשר להתקרב אליו, שתמכו בה אנשים שלא היו מוסמכים במיוחד לשפוט, ננטשה. ובאמת, אלא אם כן היה לשרטון הזה מנוע בבטנו, איך יכול היה לשנות את מקומו במהירות מדהימה כזאת?
מאותה סיבה ויתרו גם על הרעיון של גוף צף של ספינה טרופה עצומה.
נותרו אפוא רק שני פתרונות אפשריים לשאלה, והם יצרו שתי מפלגות נפרדות: מצד אחד, אלה שדגלו במפלצת בעלת כוח עצום; מצד שני, אלה שדגלו בכלי שיט תת־ימי בעל כוח הנעה אדיר.
אבל ההשערה האחרונה, סבירה ככל שהייתה, לא עמדה בפני הבירורים שנערכו בשני העולמות. לא היה סביר שאדם פרטי יחזיק מכונה כזאת ברשותו. היכן, מתי ואיך נבנתה? ואיך אפשר היה לשמור את בנייתה בסוד? ממשלה, לעומת זאת, בהחלט יכלה להחזיק מכונת הרס כזאת. ובימים קשים אלה, ימי אסונות, כשכושר ההמצאה של האדם הכפיל את כוחם של כלי המלחמה, ייתכן שמדינה ניסתה להפעיל מכונה אימתנית כזאת בלי ידיעת האחרות. אחרי רובי השספו באו הטורפדות, אחרי הטורפדות אילי הניגוח התת־ימיים, ואחר כך — התגובה. לפחות, כך אני מקווה.
אבל ההשערה על מכונת מלחמה נפלה לנוכח הצהרות הממשלות. מאחר שהיה מדובר בטובת הציבור, והקשרים מעבר לאוקיינוס נפגעו, אי אפשר היה לפקפק בכנותן. ובכלל, איך אפשר להאמין שבנייתה של הסירה התת־ימית הזאת נעלמה מעיני הציבור? לאדם פרטי היה קשה מאוד לשמור את הסוד בנסיבות כאלה, ולמדינה שכל מעשה שלה נתון למעקב מתמיד של יריבות חזקות, זה בוודאי בלתי אפשרי.
אחרי בירורים שנערכו באנגליה, בצרפת, ברוסיה, בפרוסיה, בספרד, באיטליה ובאמריקה, ואפילו בטורקיה, נדחתה סופית ההשערה על ספינת מלחמה תת־ימית.
עם הגעתי לניו יורק כיבדו אותי כמה אנשים בכך שהתייעצו איתי על התופעה. פרסמתי בצרפת חיבור בשני כרכים גדולים, בשם "תעלומות מעמקי הים הגדולים". הספר, שזכה להערכה רבה בעולם המלומדים, קנה לי שם מיוחד בענף הזה של תולדות הטבע, שאינו מוכר כל כך. ביקשו את עצתי. כל עוד יכולתי להכחיש את מציאות העובדה, הסתפקתי בשלילה נחרצת. אבל עד מהרה, כשנדחקתי אל הפינה, נאלצתי להבהיר את עמדתי בצורה מפורשת. ואפילו "פייר ארונקס הנכבד, פרופסור במוזיאון של פריז" נקרא על ידי ה"ניו יורק הרלד" להביע דעה מוגדרת כלשהי. עשיתי משהו. דיברתי, כי לא היה בי כוח לשתוק. דנתי בשאלה מכל צדדיה, מבחינה מדינית ומבחינה מדעית; והנה לפניכם קטע ממאמר שכתבתי בקפידה שפרסמתי בגיליון של 30 באפריל. וכך נכתב בו:
"אחרי שבחנו אחת לאחת את ההשערות השונות, ודחינו כל הצעה אחרת, אין מנוס מלהודות בקיומו של בעל חיים ימי בעל כוח עצום.
"מעמקי האוקיינוס הגדולים אינם ידועים לנו כלל. המדידות אינן מגיעות אליהם. מה מתרחש באותם מעמקים רחוקים, אילו יצורים חיים, או יכולים לחיות, שנים עשר או חמישה עשר מילין מתחת לפני המים, מה מבנה גופם של בעלי החיים האלה, על כך אנו יכולים רק לנחש. ועם זאת, פתרון הבעיה שהוצגה לפניי יכול לשנות את צורת הדילמה. או שאנו מכירים את כל סוגי היצורים שמאכלסים את כוכב הלכת שלנו, או שאיננו מכירים. אם איננו מכירים את כולם, אם לטבע יש עוד סודות בתחום הדגים, אין דבר מתקבל יותר על הדעת מאשר להודות בקיומם של דגים, או של יונקים ימיים מסוגים אחרים, או אפילו של מינים חדשים, שגופם בנוי לחיות בשכבות שהמדידות אינן מגיעות אליהן, ושמקרה כלשהו, מוזר או גחמני, מעלה אותם לעתים רחוקות אל פני האוקיינוס.
"אם, לעומת זאת, אנו כן מכירים את כל המינים החיים, הרי שעלינו לחפש את בעל החיים המדובר בין היצורים הימיים שכבר סווגו; ובמקרה כזה, הייתי נוטה להודות בקיומו של נרוול ענקי.
"הנרוול המצוי, או חד־הקרן של הים, מגיע לא פעם לאורך של שישים רגל. הגדילו את מידותיו פי חמישה או פי עשרה, תנו לו כוח התואם את גודלו, הַאריכו את כלי ההרס שלו, ותקבלו את בעל החיים הדרוש. יהיו לו המידות שקבעו קציני ה'שאנון', הכלי הדרוש לנקב שב'סקוטיה', והכוח הדרוש כדי לחדור את גוף ספינת הקיטור.
"ואכן, הנרוול חמוש במעין חרב שנהב, רומח, כפי שמכנים אותה כמה מחוקרי הטבע. החט העיקרי שלו קשה כפלדה. כמה חטים כאלה נמצאו נעוצים בגופם של לווייתנים, שחד־הקרן תוקף תמיד בהצלחה. אחרים נשלפו, לא בלי טרחה, מתחתיות של ספינות שאותן ניקבו מעבר לעבר, כפי שמקדח מנקב חבית. במוזיאון של הפקולטה לרפואה בפריז שמור אחד מכלי הנשק האלה, שאורכו שני יארד ורבע וקוטרו בבסיסו חמישה עשר אינץ'.
"ובכן! נניח שכלי הנשק הזה חזק פי שישה, ושבעל החיים חזק פי עשרה; שלחו אותו במהירות של עשרים מיל לשעה, ותקבלו מכה שיכולה לגרום לאסון הנדון. לכן, עד שיתקבל מידע נוסף, אני אמשיך לטעון שזהו חד־קרן ימי בעל מידות עצומות, החמוש לא ברומח אלא בחרטום ניגוח של ממש, כמו הפריגטות המשוריינות או אילי הניגוח של המלחמה, שאת כובד משקלם ואת כוח ההנעה שלהם יש לו בעת ובעונה אחת. כך אפשר להסביר את התופעה התמוהה הזאת, אלא אם כן מדובר במשהו שעולה על כל מה ששוער, נראה, הורגש או נחווה אי פעם; וגם זה עדיין בגבולות האפשר."
המילים האחרונות האלה היו פחדניות מצדי; אבל עד גבול מסוים רציתי להגן על כבודי כפרופסור, ולא לתת יותר מדי סיבה לצחוק לאמריקנים, שכאשר הם צוחקים, הם צוחקים היטב.
השארתי לעצמי פתח מילוט. אבל למעשה הודיתי בקיומה של ה"מפלצת". על מאמרי התנהל ויכוח סוער, וזה קנה לו מוניטין רב. הוא אסף סביבו מספר מסוים של תומכים. הפתרון שהציע נתן, לפחות, חופש מלא לדמיון. נפש האדם אוהבת רעיונות כבירים על יצורים על־טבעיים. והים הוא בדיוק הכלי הטוב ביותר עבורם, הסביבה היחידה שבה יכולים להיווצר ולגדול הענקים האלה, שלעומתם בעלי החיים של היבשה, כמו הפילים או הקרנפים, אינם כלום.
העיתונים של התעשייה והמסחר דנו בשאלה בעיקר מנקודת המבט הזאת. ה"שיפינג אנד מרקנטייל גאזט", ה"לוידס ליסט", ה"פאקט־בוט" וה"סקירה הימית והקולוניאלית", כולם עיתונים שהיו נאמנים לחברות הביטוח שאיימו להעלות את דמי הביטוח שלהן, היו תמימי דעים בנקודה הזאת. דעת הקהל אמרה את דברה. ארצות הברית היו הראשונות בשטח; ובניו יורק החלו בהכנות למשלחת שנועדה לרדוף אחר הנרוול הזה. פריגטה מהירה מאוד, ה"אברהם לינקולן", הוכנה להפלגה במהירות האפשרית. מחסני הנשק נפתחו לפני המפקד פאראגוט, שזירז את חימוש הפריגטה שלו; אבל כפי שקורה תמיד, ברגע שהוחלט לרדוף אחר המפלצת, המפלצת לא הופיעה. במשך חודשיים לא שמע איש דבר עליה. אף ספינה לא נתקלה בה. נראה היה כאילו חד־הקרן הזה יודע על המזימות שנרקמות סביבו. דיברו עליו כל כך הרבה, אפילו דרך הכבל הטלגרפי שבמעמקי האטלנטי, שהלצנים טענו שהיצור הערמומי עצר מברק בדרכו ומפיק ממנו תועלת.
וכך, כשהפריגטה חומשה למסע ארוך וצוידה בכלי ציד אימתניים, איש לא ידע לאיזה כיוון לשוט. חוסר הסבלנות גבר והלך, עד שב-2 ביולי נודע שספינת קיטור של קו סן פרנסיסקו, שהפליגה מקליפורניה לשנגחאי, ראתה את בעל החיים שלושה שבועות קודם לכן בצפון האוקיינוס השקט. ההתרגשות שעוררה הידיעה הזאת הייתה עצומה. הספינה צוידה מחדש במזון ומולאה היטב בפחם.
שלוש שעות לפני שה"אברהם לינקולן" עזבה את רציף ברוקלין, קיבלתי מכתב בזו הלשון:
"אל מסייה ארונקס, פרופסור במוזיאון של פריז, מלון השדרה החמישית, ניו יורק.
"אדוני, אם תסכים להצטרף ל'אברהם לינקולן' במשלחת הזאת, ממשלת ארצות הברית תשמח לראות את צרפת מיוצגת במבצע. המפקד פאראגוט מעמיד תא לרשותך.
"בברכה לבבית, ג'.ב. הובסון, מזכיר הצי."