שלוש שניות לפני שהגיע מכתבו של ג'.ב. הובסון, לא חשבתי לרדוף אחר חד־הקרן יותר משחשבתי לחצות את הים הצפוני. שלוש שניות אחרי שקראתי את מכתבו של מזכיר הצי הנכבד, הרגשתי שייעודי האמיתי, המטרה היחידה של חיי, הוא לצוד את המפלצת המטרידה הזאת ולטהר ממנה את העולם.
אבל רק עכשיו חזרתי ממסע מייגע, עייף ומשתוקק למנוחה. לא שאפתי לשום דבר מלבד לראות שוב את ארצי, את ידידיי, את דירתי הקטנה ליד הגן הבוטני, את האוספים היקרים והאהובים שלי. אבל שום דבר לא יכול היה לעצור אותי! שכחתי הכול, את העייפות, את הידידים ואת האוספים, וקיבלתי בלי היסוס את הצעתה של הממשלה האמריקנית.
"חוץ מזה," חשבתי, "כל הדרכים מובילות בחזרה לאירופה, ואולי חד־הקרן יהיה אדיב דיו להביא אותי אל חופי צרפת. אולי בעל החיים המכובד הזה ירשה לעצמו להיתפס בימי אירופה, לטובתי האישית, ואני לא אביא למוזיאון לתולדות הטבע פחות מחצי יארד מרומח השנהב שלו." אבל בינתיים הייתי צריך לחפש את הנרוול הזה בצפון האוקיינוס השקט, כלומר, כדי לחזור לצרפת, לצאת בדרך אל הצד השני של כדור הארץ.
"קונסיי!" קראתי בקול חסר סבלנות.
קונסיי היה המשרת שלי, בחור פלמי נאמן ומסור, שליווה אותי בכל מסעותיי. אהבתי אותו, והוא השיב לי אהבה. הוא היה קר רוח מטבעו, מסודר מתוך עיקרון, חרוץ מתוך הרגל, כמעט לא מתרגש מן ההפתעות השונות של החיים, זריז מאוד בידיו ומוכשר לכל שירות שנדרש ממנו; ולמרות שמו, שפירושו בצרפתית "עצה", הוא מעולם לא נתן עצות, גם לא כשביקשו ממנו.
קונסיי הלך אחריי בעשר השנים האחרונות לכל מקום שאליו הוביל אותי המדע. אף פעם לא התלונן על אורכו של מסע או על העייפות שבו, אף פעם לא סירב לארוז את מזוודתו לשום ארץ, רחוקה ככל שתהיה, אם סין ואם קונגו. מלבד כל זאת, הייתה לו בריאות טובה שעמדה בפני כל מחלה, ושרירים חזקים, אבל בלי עצבים; ומידות טובות, כמובן. הבחור היה בן שלושים, וגילו ביחס לגיל אדונו היה כחמש עשרה לעשרים. האם תסלחו לי אם אומר שהייתי בן ארבעים?
אבל לקונסיי היה פגם אחד: הוא הקפיד על נימוסים עד כדי כך שלעולם לא דיבר אליי אלא בגוף שלישי, ולפעמים זה הרגיז אותי.
"קונסיי!" קראתי שוב, וכבר התחלתי בידיים קדחתניות להתכונן ליציאה.
כמובן שסמכתי על הבחור המסור הזה. בדרך כלל לא שאלתי אותו אם נוח לו או לא ללוות אותי במסעותיי; אבל הפעם המשלחת עלולה הייתה להימשך זמן רב, והמבצע עלול היה להיות מסוכן, שהרי מדובר במרדף אחר בעל חיים שמסוגל להטביע פריגטה בקלות שבה מטביעים קליפת אגוז. היה כאן על מה לחשוב, אפילו לאדם האדיש ביותר בעולם. מה יאמר קונסיי?
"קונסיי!" קראתי בפעם השלישית.
קונסיי הופיע.
"אדוני קרא לי?" אמר כשנכנס.
"כן, בחור; תכין את הדברים בשבילי וגם בשבילך. אנחנו יוצאים בעוד שעתיים."
"כרצון אדוני," השיב קונסיי בשקט.
"אין רגע להפסיד. תנעל בתיבה שלי את כל צורכי המסע, מעילים, חולצות וגרביים, בלי לספור, כמה שרק אפשר, ותזדרז."
"ואוספיו של אדוני?" העיר קונסיי.
"נחשוב עליהם אחר כך."
"מה! הארכיותריום, ההירקותריום, האוראודונים, הכירופוטמוס ושאר העורות?"
"ישמרו אותם במלון."
"והבביר החי של אדוני?"
"יאכילו אותו כשלא נהיה כאן; וחוץ מזה, אתן הוראה לשלוח את כל גן החיות שלנו לצרפת."
"אז אנחנו לא חוזרים לפריז?" אמר קונסיי.
"כן, בוודאי," עניתי בהתחמקות, "אבל בעקיפין."
"העקיפה תמצא חן בעיני אדוני?"
"אה, זה כלום; דרך קצת פחות ישירה, זה הכול. אנחנו מפליגים על ה'אברהם לינקולן'."
"כפי שאדוני מוצא לנכון," השיב קונסיי בקור רוח.
"אתה מבין, ידידי, זה קשור למפלצת, לנרוול המפורסם. אנחנו הולכים לטהר ממנו את הימים. מחבר הספר בשני כרכים גדולים על 'תעלומות מעמקי הים הגדולים' לא יכול להימנע מלהפליג עם המפקד פאראגוט. שליחות מפוארת, אבל מסוכנת! איננו יודעים לאן נגיע; בעלי החיים האלה יכולים להיות גחמניים מאוד. אבל ניסע בכל מקרה; יש לנו מפקד שעיניו פקוחות היטב."
פתחתי חשבון עבור הבביר, ועם קונסיי בעקבותיי קפצתי לתוך כרכרה. המטען שלנו הועבר מיד אל סיפון הפריגטה. מיהרתי לעלות לספינה וביקשתי לראות את המפקד פאראגוט. אחד המלחים הוביל אותי אל הסיפון האחורי, ושם עמדתי מול קצין נאה, שהושיט לי את ידו.
"מסייה פייר ארונקס?" אמר.
"הוא עצמו," השבתי. "המפקד פאראגוט?"
"ברוך הבא, פרופסור; התא שלך מוכן."
קדתי, וביקשתי שיובילו אותי אל התא שנועד לי.
ה"אברהם לינקולן" נבחרה היטב וצוידה היטב לתפקידה החדש. הייתה זו פריגטה מהירה מאוד, מצוידת במנועי לחץ גבוה שעמדו בלחץ של שבע אטמוספרות. בלחץ הזה הגיעה ה"אברהם לינקולן" למהירות ממוצעת של כמעט שמונה עשרה קשר ושליש; מהירות ניכרת, אבל בכל זאת לא מספיקה כדי להתמודד עם היונק הימי הענקי.
הסידורים בתוך הפריגטה התאימו לתכונותיה הימיות. הייתי מרוצה מאוד מהתא שלי, שהיה בחלק האחורי של הספינה ונפתח אל מגורי הקצינים.
"יהיה לנו טוב כאן," אמרתי לקונסיי.
"טוב, ברשות אדוני, כמו לסרטן נזיר בקונכייה של חילזון ים," אמר קונסיי.
השארתי את קונסיי לסדר את התיבות שלנו בנוחות, ועליתי שוב אל הסיפון האחורי כדי לצפות בהכנות ליציאה.
באותו רגע ציווה המפקד פאראגוט להתיר את חבלי העגינה האחרונים שקשרו את ה"אברהם לינקולן" אל רציף ברוקלין. כך שבעוד רבע שעה, ואולי פחות, הייתה הפריגטה מפליגה בלעדיי. הייתי מחמיץ את המשלחת יוצאת הדופן, העל־טבעית והבלתי ייאמנה הזאת, שסיפורה עלול בהחלט להיתקל בספקנות מסוימת.
אבל המפקד פאראגוט לא רצה להפסיד אף יום ואף שעה בסריקת הימים שבהם נראה בעל החיים. הוא שלח לקרוא למהנדס.
"הקיטור בלחץ מלא?" שאל.
"כן, אדוני," השיב המהנדס.
"קדימה!" קרא המפקד פאראגוט.
הרציף של ברוקלין, וכל אותו חלק של ניו יורק שגובל באיסט ריבר, היו מלאים צופים. שלוש תרועות פרצו בזו אחר זו מחמש מאות אלף גרונות; אלפי ממחטות נופפו מעל ראשי ההמון הצפוף, ובירכו את ה"אברהם לינקולן" עד שהגיעה אל מימי ההדסון, בקצה חצי האי המוארך שעליו בנויה העיר ניו יורק. אז שטה הפריגטה לאורך חוף ניו ג'רזי, על הגדה הימנית של הנהר היפה המכוסה וילות, ועברה בין המבצרים, שהצדיעו לה בתותחיהם הכבדים ביותר. ה"אברהם לינקולן" השיבה בכך שהניפה שלוש פעמים את הדגל האמריקני, ששלושים ותשעה כוכביו זהרו מראש התורן האחורי; אחר כך האטה כדי לעבור בתעלה הצרה שסומנה במצופים במפרץ הפנימי שיוצר כף סנדי הוק, ושטה לאורך החוף החולי הארוך, שם הריעו לה עוד כמה אלפי צופים בפעם האחרונה. שיירת הסירות והספינות הקטנות עוד המשיכה ללוות את הפריגטה, ולא עזבה אותה עד שהגיעו מול ספינת המגדלור, ששני אורותיה סימנו את הכניסה לתעלת ניו יורק.
הפעמון צלצל שש פעמים, הנתב ירד אל סירתו וחזר אל הסקונר הקטן שחיכה לו מאחורינו, האש בדוודים הוגברה, המדחף הכה בגלים מהר יותר, והפריגטה שטה לאורך החוף הנמוך והצהבהב של לונג איילנד; ובצלצול שמונה פעמים, אחרי שאורות פייר איילנד נעלמו מעינינו בצפון־מערב, היא דהרה בקיטור מלא אל מימיו האפלים של האוקיינוס האטלנטי.