המפקד פאראגוט היה איש ים טוב, ראוי לפריגטה שעליה פיקד. הוא וספינתו היו אחד. הוא היה נשמתה. בשאלת היונק הימי לא היה בליבו שום ספק, והוא לא הרשה שיפקפקו על הסיפון בקיומו של בעל החיים. הוא האמין בו כפי שנשים טובות מסוימות מאמינות בלווייתן של התנ"ך: מתוך אמונה, לא מתוך היגיון. המפלצת הייתה קיימת, והוא נשבע לפטור ממנה את הימים. הוא היה מעין אביר של רודוס, דיודונה דה גוזון שני, שיצא לקראת הנחש שהחריב את האי. או שהמפקד פאראגוט יהרוג את הנרוול, או שהנרוול יהרוג את המפקד. דרך שלישית לא הייתה.
הקצינים על הסיפון היו שותפים לדעת מפקדם. הם שוחחו בלי הרף, התווכחו וחישבו את הסיכויים השונים לפגישה, ועקבו בדריכות אחר פני האוקיינוס העצומים. לא אחד מהם תפס מרצונו מקום במצפה שבראש התורן, מקום שבכל נסיבות אחרות היה מקלל אותו. כל עוד השמש עשתה את מסלולה היומי, היו החבלים מלאים מלחים, שרגליהם נכוו כל כך מחום הסיפון עד שלא יכלו לעמוד עליו; ועדיין לא הגיעה ה"אברהם לינקולן" אל מימי האוקיינוס השקט החשודים. ואנשי הצוות, הם לא ביקשו דבר יותר מאשר לפגוש את חד־הקרן, לנעוץ בו צלצל, להעלות אותו לסיפון ולגמור אותו. הם התבוננו בים בתשומת לב נלהבת.
חוץ מזה, המפקד פאראגוט דיבר על סכום של אלפיים דולר, שהובטח למי שיראה ראשון את המפלצת, יהיה זה נער סיפון, מלח פשוט או קצין.
אני משאיר לכם לשפוט איך השתמשו בעיניים על סיפון ה"אברהם לינקולן".
אני עצמי לא פיגרתי אחרי האחרים, ולא ויתרתי לאיש על חלקי בתצפיות היומיות. אפשר היה לקרוא לפריגטה "ארגוס", על שם הענק בעל מאה העיניים, ממאה סיבות. רק אחד מאיתנו, קונסיי, נראה כאילו הוא מוחה באדישותו נגד השאלה שעניינה את כולנו, ולא התאים להתלהבות הכללית שעל הסיפון.
אמרתי כבר שהמפקד פאראגוט צייד את ספינתו בקפידה בכל מכשיר ללכידת היונק הימי הענקי. שום ספינת ציד לווייתנים לא הייתה חמושה טוב יותר. היה ברשותנו כל כלי מוכר, מן הצלצל שנזרק ביד ועד החיצים המשוננים של רובה הצלצלים, והכדורים המתפוצצים של רובה הציד. על הסיפון הקדמי עמד תותח מושלם שנטען מאחור, עבה מאוד בבסיסו וצר מאוד בקנה, שדגם שלו הוצג בתערוכה של 1867. כלי הנשק היקר הזה, מתוצרת אמריקה, יכול היה להטיל בקלות קליע חרוטי של תשעה ליברות למרחק ממוצע של עשרה מילין.
כך שלא חסר ל"אברהם לינקולן" שום אמצעי השמדה; ומה שעוד יותר טוב, היה על סיפונה נד לנד, נסיך מטילי הצלצל.
נד לנד היה קנדי, בעל זריזות ידיים נדירה, שלא היה לו שווה במקצועו המסוכן. מיומנות, קור רוח, תעוזה וערמומיות היו בו במידה עליונה, והיה צריך להיות לווייתן ערמומי במיוחד או ראשתן "פיקח" במיוחד כדי לחמוק ממכת הצלצל שלו.
נד לנד היה כבן ארבעים; איש גבוה (יותר משש רגל), חסון, רציני ושתקן, לפעמים אלים, ונוח מאוד לכעוס כשסתרו את דבריו. דמותו משכה תשומת לב, ובעיקר מבטו הנועז, שנתן לפניו הבעה מיוחדת.
מי שקורא לעצמו קנדי, קורא לעצמו צרפתי; ואף שנד לנד לא היה דברן, עליי להודות שהוא חיבב אותי במידה מסוימת. בלי ספק, הלאום שלי הוא שמשך אותו אליי. הייתה זו הזדמנות בשבילו לדבר, ובשבילי לשמוע, את השפה העתיקה של רבלה, שעדיין מדברים בה בכמה מחוזות בקנדה. משפחתו של מטיל הצלצל באה במקורה מקוויבק, וכבר הייתה שבט של דייגים קשוחים בזמן שהעיר הזאת עוד הייתה שייכת לצרפת.
לאט לאט התחיל נד לנד ליהנות משיחה, ואני אהבתי לשמוע את סיפורי הרפתקאותיו בימי הקוטב. הוא סיפר על הציד שלו ועל הקרבות שלו בשירה טבעית של לשון; סיפורו קיבל צורה של שיר גבורה, ונדמה היה לי שאני מקשיב להומרוס קנדי ששר את האיליאדה של ארצות הצפון.
אני מתאר את חברי האמיץ הזה כפי שהכרתי אותו באמת. אנחנו ידידים ותיקים עכשיו, קשורים באותה ידידות שאינה משתנה, שנולדת ומתחשלת בתוך סכנות קיצוניות. אה, נד האמיץ! אינני מבקש דבר מלבד לחיות עוד מאה שנה, כדי שיהיה לי יותר זמן להתעכב על זכרך.
ובכן, מה הייתה דעתו של נד לנד בשאלת המפלצת הימית? עליי להודות שהוא לא האמין בחד־הקרן, והיה היחיד על הסיפון שלא היה שותף לאמונה הכללית. הוא אף נמנע מן הנושא, שיום אחד חשבתי שחובתי ללחוץ עליו בעניינו. בערב נפלא אחד, ב-30 ביולי, כלומר שלושה שבועות אחרי שיצאנו לדרך, הייתה הפריגטה מול כף בלאנק, שלושים מילין מחוף פטגוניה. חצינו את חוג הגדי, ומצר מגלן נפתח פחות משבע מאות מילין דרומה משם. בתוך פחות משמונה ימים תחרוש ה"אברהם לינקולן" את מימי האוקיינוס השקט.
ישבנו, נד לנד ואני, על הסיפון האחורי ושוחחנו על דא ועל הא, והבטנו בים המסתורי הזה, שמעמקיו הגדולים לא היו עד אז נגישים לעין אדם. באופן טבעי הובלתי את השיחה אל חד־הקרן הענקי, ובחנתי את הסיכויים השונים להצלחת המשלחת או לכישלונה. אבל כשראיתי שנד לנד נותן לי לדבר בלי לומר הרבה בעצמו, לחצתי עליו יותר.
"ובכן, נד," אמרתי, "האם ייתכן שאינך משוכנע בקיומו של היונק הימי שאנחנו רודפים אחריו? יש לך סיבה מיוחדת להיות ספקן כל כך?"
מטיל הצלצל הביט בי במבט נעוץ כמה רגעים לפני שענה, היכה במצחו הרחב בידו (מנהג שהיה לו), כאילו כדי להתרכז, ולבסוף אמר: "אולי יש לי, מסייה ארונקס."
"אבל, נד, אתה, צייד לווייתנים במקצועך, שמכיר היטב את כל היונקים הימיים הגדולים, אתה, שדמיונך יכול לקבל בקלות את ההשערה על יונקים ימיים עצומים, אתה צריך להיות האחרון שיפקפק בנסיבות כאלה!"
"זה בדיוק מה שמטעה אותך, פרופסור," השיב נד. "שההמון יאמין בשביטים יוצאי דופן שחוצים את החלל, ובקיומן של מפלצות קדמוניות מלפני המבול בלב כדור הארץ, ייתכן מאוד; אבל לא אסטרונום ולא גאולוג מאמינים בהזיות כאלה. כצייד לווייתנים רדפתי אחרי הרבה יונקים ימיים, נעצתי צלצל במספר גדול מהם, והרגתי כמה; אבל חזקים וחמושים ככל שהיו, לא הזנבות שלהם ולא כלי הנשק שלהם היו מסוגלים אפילו לשרוט את לוחות הברזל של ספינת קיטור."
"אבל, נד, מספרים על ספינות ששיני הנרוול חדרו אותן מעבר לעבר."
"ספינות עץ, זה אפשרי," השיב הקנדי, "אבל מעולם לא ראיתי את זה קורה; ועד שתהיה הוכחה נוספת, אני מכחיש שלווייתנים, יונקים ימיים או חדי־קרן ימיים יכולים אי פעם לגרום לתוצאה שאתה מתאר."
"ובכן, נד, אני חוזר על כך בשכנוע שנשען על ההיגיון של העובדות. אני מאמין בקיומו של יונק בעל מבנה גוף חזק, השייך למערכת בעלי החוליות, כמו הלווייתנים, הראשתנים או הדולפינים, ומצויד בקרן הגנה בעלת כוח חדירה רב."
"הממ!" אמר מטיל הצלצל, וניענע בראשו בארשת של אדם שאינו מוכן להשתכנע.
"שים לב לדבר אחד, ידידי הקנדי הטוב," המשכתי. "אם בעל חיים כזה קיים, אם הוא חי במעמקי האוקיינוס, אם הוא פוקד את השכבות שנמצאות מילין מתחת לפני המים, הרי שבהכרח יש לו מבנה גוף שחוזקו אינו דומה לשום דבר."
"ולמה מבנה גוף חזק כל כך?" שאל נד.
"משום שנדרש כוח שאין לשער כדי להחזיק מעמד בשכבות האלה ולעמוד בלחץ שלהן. הקשב לי. נניח שלחץ האוויר שווה למשקלו של עמוד מים בגובה שלושים ושתיים רגל. במציאות עמוד המים היה קצר יותר, כי אנחנו מדברים על מי ים, שצפיפותם גדולה מזו של מים מתוקים. ובכן, כשאתה צולל, נד, כמה פעמים שלושים ושתיים רגל של מים שיש מעליך, כך וכך פעמים נושא גופך לחץ השווה ללחץ האוויר, כלומר 15 ליברות על כל אינץ' רבוע של שטח פניו. מכאן שבעומק 320 רגל הלחץ הזה שווה ללחץ של 10 אטמוספרות, של 100 אטמוספרות בעומק 3,200 רגל, ושל 1,000 אטמוספרות בעומק 32,000 רגל, כלומר כ-6 מילין; וזה אומר שאילו יכולת להגיע לעומק כזה באוקיינוס, כל שלוש שמיניות אינץ' רבוע משטח גופך היו נושאות לחץ של 5,600 ליברות. אה! נד האמיץ שלי, אתה יודע כמה אינצ'ים רבועים יש לך על פני גופך?"
"אין לי מושג, מסייה ארונקס."
"בערך 6,500; ומאחר שבמציאות לחץ האוויר הוא כ-15 ליברות לאינץ' רבוע, 6,500 האינצ'ים הרבועים שלך נושאים ברגע זה לחץ של 97,500 ליברות."
"בלי שאני מרגיש בזה?"
"בלי שאתה מרגיש בזה. ואם אינך נמחץ תחת לחץ כזה, זה משום שהאוויר חודר אל תוך גופך באותו לחץ. מכאן שיש איזון מושלם בין הלחץ מבפנים ללחץ מבחוץ, והם מבטלים זה את זה, וזה מאפשר לך לשאת אותו בלי שום אי נוחות. אבל במים זה דבר אחר."
"כן, אני מבין," השיב נד, וגילה יותר עניין, "כי המים מקיפים אותי, אבל אינם חודרים פנימה."
"בדיוק, נד: כך שבעומק 32 רגל מתחת לפני הים היית נתון ללחץ של 97,500 ליברות; בעומק 320 רגל, פי עשרה מזה; בעומק 3,200 רגל, פי מאה; ולבסוף, בעומק 32,000 רגל, פי אלף, כלומר 97,500,000 ליברות. במילים אחרות, היית נמעך כאילו הוציאו אותך מבין לוחותיו של מכבש הידראולי!"
"לעזאזל!" קרא נד.
"ובכן, מטיל הצלצל הטוב שלי, אם איזה בעל חוליות, באורך של כמה מאות יארד ורחב בהתאם, יכול להחזיק מעמד במעמקים כאלה, הרי שעל יצורים ששטח פניהם הוא מיליוני אינצ'ים רבועים, עלינו להעריך את הלחץ שהם נושאים בעשרות מיליוני ליברות. חשוב, אם כן, מה צריכה להיות עמידות השלד שלהם, ומה צריך להיות חוזק מבנה גופם, כדי לעמוד בלחץ כזה!"
"אם כך," קרא נד לנד, "הם צריכים להיות עשויים מלוחות ברזל בעובי שמונה אינץ', כמו הפריגטות המשוריינות."
"כפי שאתה אומר, נד. וחשוב איזה הרס היה גורם גוש כזה, אילו הוטל במהירות של רכבת אקספרס אל גופה של ספינה."
"כן... בוודאי... אולי," השיב הקנדי, מזועזע מן המספרים האלה, אבל עדיין לא מוכן להיכנע.
"ובכן, שכנעתי אותך?"
"שכנעת אותי בדבר אחד, אדוני: שאם בעלי חיים כאלה קיימים בקרקעית הים, הם בהכרח חזקים כפי שאתה אומר."
"אבל אם הם אינם קיימים, מטיל הצלצל העקשן שלי, איך תסביר את התאונה של ה'סקוטיה'?"