במשך זמן רב לא אירע במסעה של ה"אברהם לינקולן" שום מקרה מיוחד. אבל קרה דבר אחד שהראה את זריזותו המופלאה של נד לנד, והוכיח עד כמה אפשר לסמוך עליו.
ב-30 ביוני פגשה הפריגטה כמה ספינות ציד לווייתנים אמריקניות, ומהן נודע לנו שלא שמעו דבר על הנרוול. אבל אחד מהם, רב החובל של ה"מונרו", שידע שנד לנד הפליג על ה"אברהם לינקולן", ביקש את עזרתו בציד לווייתן שראו באופק. המפקד פאראגוט, שרצה לראות את נד לנד בעבודה, התיר לו לעלות על ה"מונרו". והגורל שיחק לקנדי שלנו כל כך, שבמקום לווייתן אחד הוא נעץ צלצל בשניים במכה כפולה: את האחד פגע ישר בלב, ואת השני תפס אחרי מרדף של כמה דקות.
בהחלט, אם המפלצת תיתקל אי פעם בצלצל של נד לנד, לא הייתי מהמר לטובתה.
הפריגטה שטה במהירות רבה לאורך החוף הדרומי־מזרחי של אמריקה. ב-3 ביולי היינו בפתח מצר מגלן, מול כף וירחנס. אבל המפקד פאראגוט לא רצה לעבור במעבר המפותל, ועקף את כף הורן.
אנשי הצוות הסכימו איתו. ובאמת, האם ייתכן שייתקלו בנרוול במעבר הצר הזה? רבים מן המלחים טענו שהמפלצת אינה יכולה לעבור שם, "שהיא גדולה מדי בשביל זה!"
ב-6 ביולי, בסביבות שלוש אחר הצהריים, עקפה ה"אברהם לינקולן", חמישה עשר מילין מדרום, את האי הבודד, הסלע האבוד הזה שבקצה יבשת אמריקה, שכמה מלחים הולנדים נתנו לו את שם עיר הולדתם, כף הורן. הספינה פנתה לכיוון צפון־מערב, ולמחרת הכה סוף־סוף המדחף של הפריגטה במימי האוקיינוס השקט.
"פקחו עיניים!" קראו המלחים.
והעיניים אכן היו פקוחות לרווחה. העיניים והמשקפות, מסונוורות מעט, זה נכון, ממראה אלפיים הדולרים, לא נחו אף לרגע. יום ולילה עקבו אחר פני האוקיינוס, ואפילו אנשים שרואים בחושך, שהכישרון הזה מגדיל את סיכוייהם פי מאה, היו מתקשים לזכות בפרס.
אני עצמי, שהכסף לא משך אותי כלל, לא הייתי האחרון בדריכותו על הסיפון. הקדשתי רק דקות ספורות לארוחות ושעות ספורות לשינה, לא היה אכפת לי אם יורד גשם או זורחת שמש, ולא זזתי מן הסיפון האחורי. פעם נשענתי על המעקה של הסיפון הקדמי, ופעם על מעקה הירכתיים, ובלעתי בעיניים בלהיטות את הקצף הרך שהלבין את הים עד כמה שהעין משגת; וכמה פעמים חלקתי את ההתרגשות של רוב הצוות, כשלווייתן גחמני הרים את גבו השחור מעל הגלים! הסיפון האחורי התמלא ברגע. מן התאים פרץ זרם של מלחים וקצינים, כל אחד בחזה מתנשף ובעין נסערת, ועקבו אחר מסלולו של היונק הימי. הבטתי והבטתי עד שכמעט התעוורתי, וקונסיי, קר רוח כתמיד, חזר ואמר בקול רגוע:
"אילו אדוני לא היה מצמצם את עיניו כל כך, הוא היה רואה טוב יותר!"
אבל ההתרגשות הייתה לשווא! ה"אברהם לינקולן" האטה ופנתה אל בעל החיים שסומן, וזה היה רק לווייתן פשוט או ראשתן מצוי, שנעלם עד מהרה בתוך סערה של קללות.
אבל מזג האוויר היה טוב. המסע התנהל בתנאים הנוחים ביותר. זו הייתה אז העונה הרעה באוסטרליה, שכן יולי באזור ההוא מקביל לינואר שלנו באירופה, אבל הים היה יפה, ואפשר היה לסרוק אותו בקלות במעגל רחב.
ב-20 ביולי חצינו את חוג הגדי בקו אורך 105, וב-27 באותו חודש חצינו את קו המשווה על קו האורך ה-110. אחרי זה פנתה הפריגטה מערבה בצורה נחרצת יותר, וסרקה את המים שבמרכז האוקיינוס השקט. המפקד פאראגוט חשב, ובצדק, שמוטב להישאר במים עמוקים ולהתרחק מיבשות ומאיים, שבעל החיים עצמו נראה כאילו הוא נמנע מהם ("אולי משום שאין שם מספיק מים בשבילו!" אמרו רוב אנשי הצוות). הפריגטה עברה במרחק מסוים מאיי מרקיז ומאיי סנדוויץ', חצתה את חוג הסרטן, ופנתה אל ימי סין. היינו בזירת מעלליה האחרונים של המפלצת; ולמען האמת, כבר לא חיינו על הסיפון. הלבבות הלמו, כאילו התכוננו בפחד למחלת לב שאין לה מרפא. כל אנשי הצוות היו נתונים להתרגשות עצבנית שאינני יכול לתאר: הם לא יכלו לאכול, לא יכלו לישון. עשרים פעם ביום, טעות או אשליה אופטית של מלח כלשהו שישב על מעקה הירכתיים גרמה לזיעה קרה, והרגשות האלה, שחזרו על עצמם עשרים פעם, החזיקו אותנו במצב של התרגשות עזה כל כך, שלא היה מנוס מתגובה נגדית.
ואכן, התגובה הזאת לא איחרה לבוא. במשך שלושה חודשים, שבהם כל יום נראה כמו נצח, חרשה ה"אברהם לינקולן" את כל מימי צפון האוקיינוס השקט, רדפה אחרי לווייתנים, סטתה בחדות ממסלולה, פנתה פתאום מכיוון לכיוון, נעצרה בבת אחת, הגבירה קיטור, ונסוגה פעם אחר פעם, תוך סכנה לקלקל את המכונות שלה; ולא נשארה נקודה אחת בחופי יפן או אמריקה שלא נחקרה.
התומכים הנלהבים ביותר של המבצע הפכו עכשיו למבקריו החריפים ביותר. התגובה טיפסה מן הצוות ועד המפקד עצמו, ובוודאי, אלמלא נחישותו העיקשת של המפקד פאראגוט, הייתה הפריגטה פונה דרומה. החיפוש חסר התועלת הזה לא יכול היה להימשך עוד זמן רב. ל"אברהם לינקולן" לא היה במה להאשים את עצמה; היא עשתה כל שביכולתה כדי להצליח. מעולם לא גילה צוות של ספינה אמריקנית יותר להט וסבלנות; את הכישלון אי אפשר היה לזקוף לחובתם. לא נותר אלא לחזור.
הדבר הוצג לפני המפקד. המלחים לא יכלו להסתיר את אי שביעות רצונם, והשירות נפגע. לא אומר שפרץ מרד על הסיפון, אבל אחרי תקופה סבירה של עקשנות ביקש המפקד פאראגוט (כפי שעשה קולומבוס) שלושה ימים של סבלנות. אם בתוך שלושה ימים לא תופיע המפלצת, יסובב ההגאי את ההגה שלוש פעמים, וה"אברהם לינקולן" תפנה אל ימי אירופה.
ההבטחה הזאת ניתנה ב-2 בנובמבר. היא הצליחה לאחד מחדש את אנשי הצוות. האוקיינוס נצפה בתשומת לב מחודשת. כל אחד רצה להעיף מבט אחרון שיסכם את זיכרונותיו. המשקפות הופעלו בקדחתנות. זה היה אתגר גדול שהוצב לפני הנרוול הענקי, וקשה היה להאמין שלא ייענה לזימון ו"יופיע".
עברו יומיים; הקיטור היה בחצי לחץ; ניסו אלף תחבולות כדי למשוך את תשומת לבו של בעל החיים ולעורר אותו מאדישותו, למקרה שהוא נמצא באזור. כמויות גדולות של קותלי חזיר נגררו בשובל הספינה, לשביעות רצונם הרבה (עליי לומר) של הכרישים. סירות קטנות יצאו לכל הכיוונים סביב ה"אברהם לינקולן" בזמן שעמדה במקומה, ולא השאירו נקודה בים שלא נבדקה. אבל הגיע ליל ה-4 בנובמבר, והתעלומה התת־ימית לא נפתרה.
למחרת, ב-5 בנובמבר, בשעה שתים עשרה בצהריים, יפוג (מבחינה מוסרית) הזמן שנקצב; אחרי השעה הזאת, נאמן להבטחתו, יפנה המפקד פאראגוט לכיוון דרום־מזרח, ויעזוב לתמיד את האזורים הצפוניים של האוקיינוס השקט.
הפריגטה הייתה אז בקו רוחב 31°15′ צפון ובקו אורך 136°42′ מזרח. חופי יפן היו עדיין במרחק של פחות ממאתיים מילין מאיתנו. הלילה התקרב. הפעמון צלצל זה עתה שמונה פעמים; עננים גדולים הסתירו את פני הירח, שהיה אז ברבע הראשון שלו. הים התנודד בשקט מתחת לירכתי הספינה.
באותו רגע נשענתי קדימה על המעקה הימני. קונסיי, שעמד לידי, הביט ישר לפניו. אנשי הצוות, שישבו על סולמות החבלים, בחנו את האופק, שהלך והצטמצם והחשיך. קצינים עם משקפות לילה סרקו את החושך ההולך וגובר; לפעמים נצץ האוקיינוס תחת קרני הירח שחדרו בין שני עננים, ואחר כך נבלע כל זכר לאור בחושך.
כשהבטתי בקונסיי, ראיתי שגם עליו השפיעה מעט ההתרגשות הכללית. לפחות כך חשבתי. אולי לראשונה רטטו עצביו מתוך סקרנות.
"נו, קונסיי," אמרתי, "זו ההזדמנות האחרונה לשים בכיס את אלפיים הדולרים."
"אם יורשה לי לומר, אדוני," השיב קונסיי, "מעולם לא חשבתי שאזכה בפרס; ואילו ממשלת האיחוד הייתה מציעה מאה אלף דולר, היא לא הייתה מתרוששת בגלל זה."
"אתה צודק, קונסיי. זה עניין טיפשי בסופו של דבר, ונכנסנו אליו בקלות דעת רבה מדי. כמה זמן אבד, כמה התרגשויות לשווא! היינו יכולים להיות בחזרה בצרפת לפני שישה חודשים."
"בחדרו הקטן של אדוני," השיב קונסיי, "ובמוזיאון של אדוני, וכבר הייתי ממיין את כל המאובנים של אדוני. והבביר היה מותקן בכלוב שלו בגן הבוטני, ומושך אליו את כל הסקרנים של הבירה!"
"כפי שאתה אומר, קונסיי. אני משער שיש לנו סיכוי לא רע שיצחקו עלינו בגלל כל הטרחה הזאת."
"זה די בטוח," השיב קונסיי בשקט. "אני חושב שילעגו לאדוני. והאם עליי לומר זאת?"
"דבר, ידידי הטוב."
"ובכן, אדוני רק יקבל את מה שמגיע לו."
"באמת!"
"כשיש לאדם הכבוד להיות מלומד כמו אדוני, אסור לו לחשוף את עצמו ל..."
לקונסיי לא היה זמן לסיים את המחמאה שלו. בתוך השקט הכללי נשמע פתאום קול. זה היה קולו של נד לנד, שצעק:
"הנה! הדבר שאנחנו מחפשים, בצד הרוח שלנו!"