למשמע הקריאה הזאת מיהרו כל אנשי הספינה אל מטיל הצלצל: המפקד, הקצינים, רבי המלחים, המלחים, נערי הסיפון; אפילו המהנדסים עזבו את המכונות, והמסיקים את התנורים.
ניתנה פקודה לעצור, והפריגטה המשיכה לנוע רק מכוח התנופה שלה. החושך היה אז עמוק, וטובות ככל שהיו עיניו של הקנדי, שאלתי את עצמי איך הצליח לראות, ומה בכלל ראה. ליבי הלם כאילו עמד להישבר. אבל נד לנד לא טעה, וכולנו ראינו את מה שהצביע עליו. במרחק שני אורכי חבל עוגן מה"אברהם לינקולן", בצד ימין של הירכתיים, נראה הים כאילו הוא מואר כולו. לא הייתה זו תופעה זרחנית פשוטה. המפלצת עלתה כמה פאתומים מן המים, והפיצה את האור העז מאוד אך התמוה, שהוזכר בדיווחים של כמה רבי חובלים. הזוהר המפואר הזה ודאי נוצר בידי מקור בעל כוח הארה גדול. החלק המואר שרטט על הים אליפסה עצומה ומוארכת מאוד, שבמרכזה התרכז להט בוער, וזוהרו המסנוור דעך בהדרגה כלפי החוץ.
"זה רק צבר של חלקיקים זרחניים," קרא אחד הקצינים.
"לא, אדוני, בוודאי שלא," השבתי. "מעולם לא הפיקו צדפות או סלפות אור עז כל כך. הזוהר הזה הוא במהותו חשמלי. וחוץ מזה, תראו, תראו! הוא זז; הוא נע קדימה, אחורה; הוא מסתער עלינו!"
צעקה כללית עלתה מן הפריגטה.
"שקט!" אמר המפקד. "הגה לצד, מכונות לאחור!"
הקיטור נסגר, וה"אברהם לינקולן" פנתה שמאלה ושרטטה חצי עיגול.
"הגה ישר, קדימה!" קרא המפקד.
הפקודות בוצעו, והפריגטה התרחקה במהירות מן האור הבוער.
טעיתי. היא ניסתה להתרחק, אבל בעל החיים העל־טבעי התקרב במהירות כפולה משלה.
התנשמנו בכבדות. התדהמה, יותר מן הפחד, הותירה אותנו אילמים וקפואים. בעל החיים השיג אותנו, משתעשע בגלים. הוא הקיף את הפריגטה, שנסעה אז במהירות של ארבעה עשר קשר, ועטף אותה בטבעות החשמליות שלו כמו באבק מאיר. אחר כך התרחק שניים או שלושה מילין, והשאיר אחריו שובל זרחני, כמו עננות הקיטור שמשאירות אחריהן רכבות האקספרס. לפתע, מקו האופק האפל שאליו נסוג כדי לצבור תנופה, הסתערה המפלצת על ה"אברהם לינקולן" במהירות מבהילה, נעצרה בבת אחת כעשרים רגל מגוף הספינה, וכבתה. היא לא צללה מתחת למים, כי זוהרה לא נחלש בהדרגה, אלא כבתה בבת אחת, כאילו מקור הקרינה המבריקה הזאת התרוקן. אחר כך הופיעה שוב בצדה השני של הספינה, כאילו הסתובבה וגלשה מתחת לגופה. בכל רגע עלולה הייתה להתרחש התנגשות שהייתה ממיטה עלינו אסון. ועם זאת, הופתעתי מתמרוני הפריגטה. היא ברחה ולא תקפה.
על פניו של המפקד, השלוות בדרך כלל, הייתה הבעה של תדהמה שאין לה הסבר.
"מסייה ארונקס," אמר, "אינני יודע עם איזה יצור אימתני יש לי עסק, ולא אסכן בפזיזות את הפריגטה שלי בתוך החושך הזה. וחוץ מזה, איך תוקפים את הדבר הלא נודע הזה, ואיך מתגוננים מפניו? נחכה לאור היום, והתמונה תשתנה."
"אין לך עוד ספק, המפקד, בטבעו של בעל החיים?"
"לא, אדוני; זה ללא ספק נרוול ענקי, ונרוול חשמלי."
"אולי," הוספתי, "אפשר להתקרב אליו רק כמו אל צלופח חשמלי או אל דג תרפד."
"בלי ספק," השיב המפקד, "ואם יש בו כוח נורא כזה, הוא בעל החיים האיום ביותר שנברא אי פעם. לכן, אדוני, עליי להיזהר."
אנשי הצוות נשארו על רגליהם כל הלילה. איש לא חשב לישון. ה"אברהם לינקולן", שלא יכלה להתמודד עם מהירות כזאת, האטה את קצבה ושטה בחצי מהירות. ומצדו, הנרוול חיקה את הפריגטה, נתן לגלים לנדנד אותו כרצונם, ונראה היה שהחליט לא לעזוב את זירת המאבק. אבל לקראת חצות הוא נעלם, או, אם להשתמש במונח מתאים יותר, "כבה" כמו גחלילית גדולה. האם ברח? אפשר היה רק לחשוש מכך, לא לקוות לכך. אבל בשבע דקות לאחת לפנות בוקר נשמעה שריקה מחרישת אוזניים, כמו זו שעושה גוש מים כשהוא פורץ באלימות רבה.
המפקד, נד לנד ואני היינו אז על הסיפון האחורי, והצצנו בדריכות אל החושך העמוק.
"נד לנד," שאל המפקד, "שמעת לא פעם את שאגת הלווייתנים?"
"לא פעם, אדוני; אבל מעולם לא לווייתנים שמראם הכניס לי אלפיים דולר. אילו רק יכולתי להתקרב אליו למרחק ארבעה אורכי צלצל!"
"אבל כדי להתקרב אליו," אמר המפקד, "אצטרך להעמיד לרשותך סירת ציד?"
"בוודאי, אדוני."
"זה יהיה משחק בחיי אנשיי."
"וגם בחיי," אמר מטיל הצלצל בפשטות.
לקראת שתיים לפנות בוקר הופיע שוב האור הבוער, עז לא פחות, כחמישה מילין במעלה הרוח מה"אברהם לינקולן". למרות המרחק, ולמרות רעש הרוח והים, נשמעו בבירור מכות הזנב החזקות של בעל החיים, ואפילו נשימתו המתנשפת. נראה היה שברגע שהנרוול העצום עלה לנשום על פני המים, נבלע האוויר בריאותיו כמו הקיטור בצילינדרים העצומים של מכונה בכוח אלפיים כוחות סוס.
"הממ," חשבתי, "לווייתן בכוח של גדוד פרשים, זה יהיה לווייתן נאה!"
היינו דרוכים עד אור הבוקר, ומוכנים לקרב. כלי הציד הונחו לאורך מעקה הערסלים. סגן המפקד השני טען את רובי הצלצלים, שיכלו להטיל צלצלים למרחק של מיל, ואת רובי הציד הארוכים עם הכדורים המתפוצצים, שגרמו פצעים קטלניים אפילו לבעלי החיים האיומים ביותר. נד לנד הסתפק בהשחזת הצלצל שלו, כלי נשק נורא בידיו.
בשש התחיל השחר להפציע; ועם קרני האור הראשונות נעלם האור החשמלי של הנרוול. בשבע כבר היה היום מתקדם למדי, אבל ערפל ים סמיך מאוד הסתיר את שדה הראייה, והמשקפות הטובות ביותר לא הצליחו לחדור אותו. זה גרם אכזבה וכעס.
טיפסתי על התורן האחורי. כמה קצינים כבר ישבו בראשי התרנים. בשמונה עדיין רבץ הערפל בכבדות על הגלים, ואט אט התרוממו ממנו גלילים עבים. האופק נעשה רחב יותר ובהיר יותר בעת ובעונה אחת. פתאום, בדיוק כמו ביום הקודם, נשמע קולו של נד לנד:
"הדבר עצמו, בצד שמאל של הירכתיים!" קרא מטיל הצלצל.
כל העיניים פנו אל הנקודה שעליה הצביע. שם, במרחק מיל וחצי מן הפריגטה, הגיח גוף ארוך ושחרחר, יארד אחד מעל הגלים. זנבו, שהתנופף בעוצמה, יצר מערבולת גדולה. מעולם לא הכה זנב בים בעוצמה כזאת. שובל עצום, לבן ומסנוור, סימן את דרכו של בעל החיים ושרטט קשת ארוכה.
הפריגטה התקרבה אל היונק הימי. בחנתי אותו ביסודיות.
הדיווחים של ה"שאנון" ושל ה"הלווטיה" הגזימו במידה מסוימת בגודלו, והערכתי את אורכו ב-250 רגל בלבד. ואשר לשאר מידותיו, יכולתי רק לשער שהן תואמות זו את זו להפליא. בזמן שהתבוננתי בתופעה הזאת, נפלטו מנחיריו שני סילונים של אדים ומים, שהתנשאו לגובה 120 רגל; כך נוכחתי לדעת איך הוא נושם. הסקתי סופית שהוא שייך למערכת בעלי החוליות, למחלקת היונקים.
אנשי הצוות חיכו בקוצר רוח לפקודות מפקדם. המפקד, אחרי שהתבונן בבעל החיים בתשומת לב, קרא למהנדס. המהנדס רץ אליו.
"אדוני," אמר המפקד, "יש לך קיטור?"
"כן, אדוני," ענה המהנדס.
"טוב, הגבר את האש ותן את כל הקיטור."
שלוש תרועות קיבלו את הפקודה הזאת. הגיעה שעת המאבק. כעבור כמה רגעים פלטו שתי הארובות של הפריגטה סילונים של עשן שחור, והסיפון רעד מרטט הדוודים.
ה"אברהם לינקולן", מונעת במדחף הנפלא שלה, שטה ישר אל בעל החיים. בעל החיים הניח לה להתקרב עד חצי אורך חבל עוגן; ואז, כאילו בז לצלילה, עשה סיבוב קטן ונעצר במרחק קצר.
המרדף הזה נמשך כמעט שלושה רבעי שעה, בלי שהפריגטה הרוויחה אפילו שני יארד על היונק הימי. היה ברור לגמרי שבקצב הזה לא נשיג אותו לעולם.
"ובכן, מר לנד," שאל המפקד, "אתה ממליץ לי להוריד את הסירות לים?"
"לא, אדוני," השיב נד לנד, "כי את החיה הזאת לא נתפוס בקלות."
"מה נעשה, אם כן?"
"הגבר את הקיטור אם אתה יכול, אדוני. ברשותך, אני מתכוון להתמקם מתחת למוט החרטום, ואם נגיע למרחק הטלה, אטיל את הצלצל שלי."
"לך, נד," אמר המפקד. "מהנדס, הגבר את הלחץ."
נד לנד הלך אל עמדתו. האש הוגברה, המדחף הסתובב ארבעים ושלוש פעמים בדקה, והקיטור פרץ מן השסתומים. הטלנו את מד המהירות, וחישבנו שה"אברהם לינקולן" שטה במהירות של 18 וחצי מיל לשעה.
אבל בעל החיים הארור שחה גם הוא במהירות של 18 וחצי מיל לשעה.
שעה שלמה שמרה הפריגטה על הקצב הזה, בלי להרוויח אפילו שש רגל. זה היה משפיל בשביל אחת הספינות המהירות ביותר בצי האמריקני. כעס עיקש אחז באנשי הצוות; המלחים גידפו את המפלצת, שכמו קודם לא טרחה לענות להם; המפקד כבר לא הסתפק בסלסול זקנו, הוא כרסם אותו.
שוב קראו למהנדס.
"נתת את כל הקיטור?"
"כן, אדוני," השיב המהנדס.
מהירותה של ה"אברהם לינקולן" גברה. התרנים שלה רעדו עד בסיסיהם, וענני העשן בקושי מצאו דרך לצאת מן הארובות הצרות.
הטילו את מד המהירות בפעם השנייה.
"ובכן?" שאל המפקד את האיש שליד ההגה.
"תשעה עשר מיל ושלוש עשיריות, אדוני."
"עוד קיטור!"
המהנדס ציית. מד הלחץ הראה עשר מעלות. אבל גם היונק הימי התחמם, בלי ספק; כי בלי להתאמץ הוא עשה 19 ושלוש עשיריות מיל.
איזה מרדף! לא, אינני יכול לתאר את ההתרגשות שרטטה בי. נד לנד נשאר בעמדתו, הצלצל בידו. כמה פעמים הניח לנו בעל החיים להתקרב אליו. "נתפוס אותו! נתפוס אותו!" קרא הקנדי. אבל בדיוק כשעמד להכות, חמק היונק הימי במהירות שאי אפשר היה להעריך בפחות משלושים מיל לשעה, ואפילו כששטנו במהירות המרבית שלנו, הוא התגרה בפריגטה והקיף אותה שוב ושוב. צעקת זעם פרצה מפי כולם!
בצהריים לא התקדמנו יותר מאשר בשמונה בבוקר.
המפקד החליט אז לנקוט אמצעים ישירים יותר.
"אה!" אמר. "בעל החיים הזה מהיר יותר מה'אברהם לינקולן'. טוב מאוד! נראה אם הוא יחמוק מן הקליעים החרוטיים האלה. שלח את אנשיך אל הסיפון הקדמי, אדוני."
התותח שבסיפון הקדמי נטען מיד וכוון. אבל הפגז עבר כמה רגל מעל היונק הימי, שהיה במרחק חצי מיל.
"עוד אחד, יותר ימינה," קרא המפקד, "וחמישה דולר למי שיפגע בחיה הארורה הזאת!"
תותחן זקן בעל זקן אפור (אני רואה אותו גם עכשיו), בעין יציבה ובפנים רציניות, ניגש אל התותח וכיוון זמן רב. נשמע קול נפץ חזק, ואיתו התערבבו תרועות הצוות.
הפגז עשה את שלו; הוא פגע בבעל החיים, אבל לא פגיעה קטלנית, ואחרי שהחליק על פני השטח המעוגל, אבד בים בעומק של שני מילין.
המרדף החל שוב, והמפקד רכן אליי ואמר:
"ארדוף אחרי החיה הזאת עד שהפריגטה שלי תתפוצץ."
"כן," עניתי, "ותעשה בצדק."
קיוויתי שבעל החיים יתעייף, ושלא יהיה אדיש לעייפות כמו מכונת קיטור! אבל זה לא הועיל. שעות עברו, בלי שגילה שום סימן של תשישות.
ועם זאת, יש לומר לשבחה של ה"אברהם לינקולן" שהיא נאבקה בלי לאות. אני מעריך שהמרחק שעברה באותו יום אומלל, 6 בנובמבר, לא היה פחות משלוש מאות מילין. אבל הלילה ירד, וכיסה בצלו את האוקיינוס הסוער.
עכשיו חשבתי שהמשלחת שלנו הגיעה לסופה, ושלא נראה עוד לעולם את בעל החיים יוצא הדופן. טעיתי. בעשר דקות לאחת עשרה בלילה הופיע שוב האור החשמלי, שלושה מילין במעלה הרוח מן הפריגטה, טהור ועז כמו בלילה הקודם.
הנרוול נראה כאילו אינו זז; אולי, עייף מעבודת היום, הוא ישן, ונתן לעצמו לצוף עם תנודות הגלים. זו הייתה הזדמנות, והמפקד החליט לנצל אותה.
הוא נתן את פקודותיו. ה"אברהם לינקולן" המשיכה בחצי קיטור, והתקדמה בזהירות כדי לא להעיר את יריבה. לא נדיר לפגוש באמצע האוקיינוס לווייתנים ששקועים בשינה עמוקה כל כך, שאפשר לתקוף אותם בהצלחה, ונד לנד כבר נעץ צלצל ביותר מאחד בזמן שישן. הקנדי הלך לתפוס שוב את מקומו מתחת למוט החרטום.
הפריגטה התקרבה בלי רעש, נעצרה במרחק שני אורכי חבל עוגן מבעל החיים, והמשיכה לגלוש בתנופתה. איש לא נשם; שקט עמוק שרר על הסיפון. היינו במרחק פחות ממאה רגל מן המוקד הבוער, שאורו גבר וסנוור את עינינו.
ברגע זה, כשנשענתי על מעקה הסיפון הקדמי, ראיתי מתחתיי את נד לנד, אוחז ביד אחת בשרשרת שמתחת למוט החרטום, ובידו השנייה מניף את הצלצל הנורא שלו, בקושי עשרים רגל מבעל החיים הדומם. פתאום התיישרה זרועו, והצלצל הוטל; שמעתי את הקול המצלצל של כלי הנשק, שנראה כאילו פגע בגוף קשה. האור החשמלי כבה בבת אחת, ושני מפלי מים עצומים התנפצו על סיפון הפריגטה, זרמו כמו שטפון מן החרטום ועד הירכתיים, הפילו אנשים וקרעו את קשירות התרנים. מכה נוראה באה אחריהם, ואני, שנזרקתי מעבר למעקה בלי שהספקתי לעצור את עצמי, נפלתי לים.