הנפילה הבלתי צפויה הזאת הממה אותי כל כך, שאין לי זיכרון ברור של מה שהרגשתי באותו רגע. תחילה נמשכתי למטה לעומק של כעשרים רגל. אני שחיין טוב (אף שאינני מתיימר להתחרות בביירון או באדגר אלן פו, שהיו אמני השחייה), ובצלילה ההיא לא איבדתי את עשתונותיי. שתי תנועות נמרצות העלו אותי אל פני המים. דאגתי הראשונה הייתה לחפש את הפריגטה. האם ראו אנשי הצוות שנעלמתי? האם פנתה ה"אברהם לינקולן" לאחור? האם יוריד המפקד סירה? האם יכולתי לקוות שיצילו אותי?
החושך היה עמוק. ראיתי לרגע גוש שחור נעלם במזרח, ואורות הסימון שלו כבים במרחק. זו הייתה הפריגטה! אבדתי.
"הצילו! הצילו!" צעקתי, ושחיתי בייאוש לעבר ה"אברהם לינקולן".
הבגדים הכבידו עליי; הם נראו כאילו הודבקו לגופי, ושיתקו את תנועותיי.
שקעתי! נחנקתי!
"הצילו!"
זו הייתה צעקתי האחרונה. פי התמלא מים; נאבקתי כדי שלא אימשך אל התהום. פתאום נתפסו בגדיי ביד חזקה, והרגשתי שמושכים אותי במהירות אל פני הים; ושמעתי, כן, שמעתי את המילים האלה נאמרות באוזני:
"אם אדוני יואיל בטובו להישען על כתפי, אדוני ישחה בקלות רבה הרבה יותר."
תפסתי ביד אחת בזרועו של קונסיי הנאמן שלי.
"זה אתה?" אמרתי. "אתה?"
"אני עצמי," ענה קונסיי, "ומחכה לפקודותיו של אדוני."
"המכה ההיא זרקה גם אותך לים, כמוני?"
"לא; אבל מאחר שאני בשירותו של אדוני, הלכתי אחריו."
הבחור הטוב חשב שזה דבר טבעי לגמרי.
"והפריגטה?" שאלתי.
"הפריגטה?" השיב קונסיי, והתהפך על גבו. "אני חושב שמוטב שאדוני לא יסמוך עליה יותר מדי."
"אתה חושב כך?"
"אני אומר שבזמן שקפצתי לים, שמעתי את האנשים שליד ההגה אומרים: 'המדחף וההגה שבורים.'"
"שבורים?"
"כן, נשברו משיני המפלצת. זה הנזק היחיד שנגרם ל'אברהם לינקולן'. אבל בשבילנו זה סימן רע: היא כבר אינה נשמעת להגה שלה."
"אם כך, אבדנו!"
"אולי," ענה קונסיי בשלווה. "ועם זאת, יש לנו עוד כמה שעות לפנינו, ואפשר לעשות הרבה בכמה שעות."
קור הרוח הבלתי מעורער של קונסיי החזיר לי את כוחותיי. שחיתי בנמרצות רבה יותר; אבל מאחר שהבגדים, שנדבקו אליי כמו משקולת של עופרת, הגבילו אותי, התקשיתי מאוד להחזיק מעמד. קונסיי ראה זאת.
"אדוני ירשה לי לעשות חתך?" אמר; והוא החליק סכין פתוחה מתחת לבגדיי וקרע אותם מלמעלה עד למטה במהירות רבה. אחר כך הפשיט אותם ממני בזריזות, בזמן שאני שחיתי בשביל שנינו.
ואז עשיתי אותו דבר בשביל קונסיי, והמשכנו לשחות זה ליד זה.
ובכל זאת, מצבנו לא היה פחות נורא. אולי לא הבחינו כלל בהיעלמותנו; ואם הבחינו, הפריגטה לא יכלה לפנות לאחור, שהרי לא היה לה הגה. קונסיי חשב על פי ההנחה הזאת ותכנן בהתאם. הבחור קר הרוח הזה שלט בעצמו לגמרי. החלטנו אז שמאחר שהסיכוי היחיד שלנו להינצל הוא שסירות ה"אברהם לינקולן" יאספו אותנו, עלינו לנהוג כך שנוכל לחכות להן זמן רב ככל האפשר. החלטתי אפוא לחסוך בכוחותינו, כדי ששנינו לא נותש בעת ובעונה אחת; וכך עשינו: בזמן שאחד מאיתנו שכב על גבו בלי לזוז, הזרועות משולבות והרגליים מתוחות, השני שחה ודחף אותו לפניו. הגרירה הזאת לא נמשכה יותר מעשר דקות כל פעם; וכך, כשהחלפנו זה את זה, יכולנו לשחות כמה שעות, אולי עד אור הבוקר. סיכוי קלוש! אבל התקווה נטועה עמוק כל כך בלב האדם! וחוץ מזה, היינו שניים. אני מצהיר (אף שזה אולי נשמע לא סביר) שאילו ניסיתי להרוס כל תקווה, אילו רציתי להתייאש, לא הייתי יכול.
ההתנגשות של הפריגטה ביונק הימי אירעה בסביבות אחת עשרה בלילה הקודם. חישבתי אפוא שיש לפנינו שמונה שעות של שחייה עד הזריחה, מבצע אפשרי לגמרי אם נחליף זה את זה. הים, שהיה שקט מאוד, היה לטובתנו. לפעמים ניסיתי לחדור את החושך העמוק, שהתפזר רק בזכות הזרחן שעוררו תנועותינו. התבוננתי בגלים המאירים שנשברו על ידי, שפני המראה שלהם היו מנוקדים בטבעות כסופות. אפשר היה לומר שאנחנו באמבטיה של כספית.
לקראת אחת לפנות בוקר אחזה בי עייפות נוראה. איבריי התקשו תחת התכווצויות עזות. קונסיי נאלץ להחזיק אותי, והצלתנו הייתה תלויה בו בלבד. שמעתי את הבחור המסכן מתנשף; נשימתו נעשתה קצרה ומהירה. הבנתי שהוא לא יוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב.
"עזוב אותי! עזוב אותי!" אמרתי לו.
"לעזוב את אדוני? לעולם לא!" השיב. "קודם אטבע."
בדיוק אז הופיע הירח מבעד לשולי ענן סמיך שהרוח דחפה מזרחה. פני הים נצצו בקרניו. האור הטוב הזה החיה אותנו. ראשי התבהר שוב. הבטתי אל כל נקודות האופק. ראיתי את הפריגטה! היא הייתה במרחק חמישה מילין מאיתנו, ונראתה כמו גוש אפל שבקושי אפשר להבחין בו. אבל סירות לא היו!
רציתי לצעוק. אבל מה היה בזה לעזור, במרחק כזה! שפתיי הנפוחות לא יכלו להוציא קול. קונסיי עוד יכול היה להגות כמה מילים, ושמעתי אותו חוזר מפעם לפעם: "הצילו! הצילו!"
לרגע הפסקנו לזוז; הקשבנו. אולי היה זה רק צלצול באוזניים, אבל נדמה היה לי שקריאה כלשהי ענתה לקריאתו של קונסיי.
"שמעת?" לחשתי.
"כן! כן!"
וקונסיי קרא קריאה מיואשת נוספת.
הפעם לא הייתה טעות! קול אנושי ענה לקולנו! האם היה זה קולו של אומלל אחר, שננטש באמצע האוקיינוס, קורבן נוסף של המכה שספגה הספינה? או שמא הייתה זו סירה מן הפריגטה, שקראה לנו בחושך?
קונסיי עשה מאמץ אחרון, ובעודו נשען על כתפי, בזמן שאני חתרתי במאמץ נואש, הוא הרים את עצמו עד חצי גופו מעל המים, ואז נפל לאחור, מותש.
"מה ראית?"
"ראיתי..." לחש, "ראיתי... אבל אל תדבר... שמור את כל כוחך!"
מה ראה? ואז, אינני יודע למה, עלתה בראשי לראשונה המחשבה על המפלצת! אבל הקול ההוא! עברו הימים שבהם יונה הנביא מצא מחסה בבטן הדג! ובינתיים קונסיי גרר אותי שוב. מפעם לפעם הרים את ראשו, הביט לפנינו, ושלח קריאה, שנענתה בקול שהלך והתקרב. בקושי שמעתי אותו. כוחי אזל; אצבעותיי התקשו; ידי כבר לא נתנה לי תמיכה; פי, שנפתח בעוויתות, התמלא מים מלוחים. קור זחל עליי. הרמתי את ראשי בפעם האחרונה, ואז שקעתי.
ברגע זה פגע בי גוף קשה. נאחזתי בו; אחר כך הרגשתי שמושכים אותי למעלה, שמעלים אותי אל פני המים, שחזי מתרוקן מאוויר, והתעלפתי.
בטוח הוא שהתעוררתי עד מהרה, בזכות שפשופים נמרצים שקיבלתי. פקחתי למחצה את עיניי.
"קונסיי!" לחשתי.
"אדוני קורא לי?" שאל קונסיי.
באותו רגע, לאורו הדועך של הירח ששקע לעבר האופק, ראיתי פנים שלא היו של קונסיי, וזיהיתי אותן מיד.
"נד!" קראתי.
"הוא עצמו, אדוני, שמחפש את הפרס שלו!" השיב הקנדי.
"נזרקת לים מהמכה שקיבלה הפריגטה?"
"כן, פרופסור; אבל אני הייתי בר מזל ממך, ומצאתי כמעט מיד מקום לעמוד עליו, על אי צף."
"אי?"
"או, ליתר דיוק, על הנרוול הענקי שלנו."
"הסבר את עצמך, נד!"
"רק שעד מהרה הבנתי למה הצלצל שלי לא חדר את עורו ונפגם."
"למה, נד, למה?"
"כי החיה הזאת, פרופסור, עשויה מפח ברזל."
המילים האחרונות של הקנדי חוללו מהפכה פתאומית במוחי. זחלתי במהירות אל ראשו של היצור, או החפץ, שבלט למחצה מעל המים ושימש לנו מקלט. בעטתי בו. ניכר היה שזה גוף קשה שאי אפשר לחדור אותו, ולא החומר הרך שממנו עשויים גופיהם של היונקים הימיים הגדולים. אבל הגוף הקשה הזה יכול היה להיות שריון גרמי, כמו זה של בעלי החיים הקדמוניים, והייתי רשאי למיין את המפלצת הזאת בין הזוחלים הדו־חיים, כמו הצבים או התנינים.
אבל לא! הגב השחרחר שעליו שכבתי היה חלק ומלוטש, בלי קשקשים. הבעיטה הפיקה צליל מתכתי; ובלתי ייאמן ככל שזה יהיה, הוא נראה, אם אפשר לומר, כאילו הוא עשוי מלוחות מחוברים במסמרות.
לא היה בזה שום ספק! המפלצת הזאת, תופעת הטבע הזאת שהביכה את עולם המלומדים, והסעירה והטעתה את דמיונם של יורדי הים בשני חצאי כדור הארץ, הייתה, יש להודות, תופעה מדהימה עוד יותר, שכן הייתה פשוט מעשה ידי אדם.
אבל לא היה לנו זמן להפסיד. שכבנו על גבה של מעין סירה תת־ימית, שנראתה (ככל שיכולתי לשפוט) כמו דג ענק עשוי פלדה. נד לנד כבר גיבש את דעתו בנקודה הזאת. קונסיי ואני יכולנו רק להסכים איתו.
בדיוק אז התחילה בעבוע בחלקו האחורי של הדבר המוזר הזה (שניכר היה שמונע במדחף), והוא התחיל לנוע. בקושי הספקנו להיאחז בחלקו העליון, שהתנשא כשבע רגל מעל המים, ולמרבה המזל מהירותו לא הייתה גדולה.
"כל עוד הוא שט בקו ישר," מלמל נד לנד, "לא אכפת לי; אבל אם יתחשק לו לצלול, לא הייתי נותן שני גרושים בעד חיי."
הקנדי יכול היה לנקוב גם בסכום קטן יותר. היה הכרחי באמת ליצור קשר עם היצורים, יהיו אשר יהיו, שהיו סגורים בתוך המכונה. חיפשתי בכל השטח החיצוני פתח, לוח נפתח או צוהר, אם להשתמש במונח מקצועי; אבל שורות מסמרות הברזל, שננעצו היטב בחיבורים שבין לוחות הברזל, היו ברורות ואחידות. וחוץ מזה, הירח נעלם אז, והשאיר אותנו בחושך מוחלט.
סוף־סוף עבר הלילה הארוך הזה. זיכרוני המעורפל אינו מאפשר לי לתאר את כל הרשמים שהותיר בי. אני זוכר רק פרט אחד. ברגעים מסוימים, כשהרוח והים שקטו, נדמה היה לי שאני שומע כמה פעמים קולות עמומים, מעין צלילים חולפים שהפיקו פקודות. מה הייתה, אם כן, התעלומה של כלי השיט התת־ימי הזה, שהעולם כולו חיפש לה הסבר לשווא? אילו יצורים חיו בסירה המוזרה הזאת? איזה כוח מכני גרם למהירותה המופלאה?
השחר הפציע. ערפילי הבוקר הקיפו אותנו, אבל עד מהרה התפזרו. עמדתי לבחון את גוף הכלי, שיצר מעין רציף שטוח מעל המים, כשהרגשתי שהוא שוקע לאט.
"אה, לעזאזל!" קרא נד לנד, ובעט בלוח המהדהד. "תפתחו, נבלים לא מכניסי אורחים!"
למרבה המזל, תנועת השקיעה נפסקה. פתאום נשמע מתוך הסירה רעש, כמו של חלקי ברזל שנדחפים בכוח הצידה. אחד מלוחות הברזל זז, הופיע אדם, השמיע קריאה משונה, ונעלם מיד.
כעבור כמה רגעים הופיעו בלי רעש שמונה גברים חסונים, רעולי פנים, ומשכו אותנו למטה אל תוך המכונה האימתנית שלהם.