החטיפה האלימה הזאת, שבוצעה בגסות כזאת, התרחשה במהירות הברק. צמרמורת עברה בכל גופי. עם מי יש לנו עסק? בלי ספק, עם סוג חדש של שודדי ים, שחוקרים את הים בדרכם שלהם.
אך נסגר הפתח הצר מעליי, ומיד עטף אותי החושך. עיניי, מסונוורות מן האור שבחוץ, לא יכלו להבחין בשום דבר. הרגשתי את כפות רגליי היחפות נאחזות בשלבים של סולם ברזל. נד לנד וקונסיי, שהוחזקו בחוזקה, באו אחריי. בתחתית הסולם נפתחה דלת, ונטרקה מיד אחרינו.
היינו לבד. היכן, לא יכולתי לומר, ובקושי לשער. הכול היה שחור, וחושך סמיך כל כך, שגם אחרי כמה דקות לא הצליחו עיניי להבחין אפילו בהבהוב הקלוש ביותר.
בינתיים נתן נד לנד, שזעם על היחס הזה, פורקן חופשי לכעסו.
"לעזאזל!" קרא. "הנה אנשים שהכנסת האורחים שלהם ראויה לסקוטים! חסר להם רק להיות קניבלים. זה לא היה מפתיע אותי, אבל אני מצהיר שהם לא יאכלו אותי בלי שאמחה!"
"תירגע, נד ידידי, תירגע," השיב קונסיי בשקט. "אל תצעק לפני שכואב לך. עוד לא גמרו איתנו."
"עוד לא לגמרי," השיב הקנדי בחריפות, "אבל כמעט, בכל אופן. המצב נראה שחור. למזלי, סכין הציד שלי עדיין איתי, ותמיד אני רואה מספיק טוב כדי להשתמש בה. הראשון מבין השודדים האלה שישלח בי יד..."
"אל תתרגש, נד," אמרתי למטיל הצלצל, "ואל תסבך אותנו באלימות מיותרת. מי יודע, אולי יקשיבו לנו? בוא ננסה קודם לברר איפה אנחנו."
גיששתי סביבי. אחרי חמישה צעדים הגעתי אל קיר ברזל, עשוי לוחות מחוברים בברגים. כשפניתי לאחור נתקלתי בשולחן עץ, שלידו עמדו כמה שרפרפים. רצפת הכלא הזה הייתה מכוסה במחצלת עבה של פורמיום, ששיכך את רעש הצעדים. הקירות החשופים לא גילו שום סימן של חלון או דלת. קונסיי, שהלך מסביב בכיוון ההפוך, פגש אותי, וחזרנו אל אמצע התא, שמידותיו היו כעשרים רגל על עשר. ואשר לגובהו, נד לנד, למרות קומתו הגבוהה, לא הצליח למדוד אותו.
כבר עברה חצי שעה בלי שמצבנו השתפר, כשהחושך הסמיך פינה את מקומו בבת אחת לאור עז. הכלא שלנו הואר פתאום, כלומר, התמלא בחומר מאיר חזק כל כך, שבתחילה לא יכולתי לשאת אותו. בלובנו ובעוצמתו זיהיתי את אותו אור חשמלי שהקיף את הסירה התת־ימית כמו תופעת זרחן מפוארת. אחרי שעצמתי את עיניי בלי משים, פקחתי אותן, וראיתי שהאור הזה בוקע מחצי כדור עמום שהיה קבוע בתקרת התא.
"סוף־סוף אפשר לראות!" קרא נד לנד, שעמד מוכן להגנה, הסכין בידו.
"כן," אמרתי, "אבל אנחנו עדיין בחושך בכל הנוגע לגורלנו."
"שאדוני יתאזר בסבלנות," אמר קונסיי, שאיש לא יכול היה להוציא אותו משלוותו.
ההארה הפתאומית של התא אפשרה לי לבחון אותו בדקדוק. היו בו רק שולחן וחמישה שרפרפים. הדלת הבלתי נראית הייתה כנראה אטומה הרמטית. שום רעש לא נשמע. נראה היה שהכול מת בתוך הסירה הזאת. האם היא נעה, האם צפה על פני האוקיינוס, או שמא צללה אל מעמקיו? לא יכולתי לנחש.
עכשיו נשמע רעש של בריחים, הדלת נפתחה, ושני אנשים הופיעו.
האחד היה נמוך, שרירי מאוד, רחב כתפיים, בעל גפיים חסונות וראש חזק, שיער שחור ושופע, שפם עבה, מבט מהיר וחודר, והחיוניות שמאפיינת את תושבי דרום צרפת.
הזר השני ראוי לתיאור מפורט יותר. תלמיד של גרטיולה או של אנגל היה קורא את פניו כספר פתוח. זיהיתי מיד את תכונותיו הבולטות: ביטחון עצמי, כי ראשו ישב היטב על כתפיו, ועיניו השחורות סקרו את הסביבה בביטחון קר; שלווה, כי עורו, החיוור למדי, העיד על קור רוחו; מרץ, שהתבטא בהתכווצות המהירה של גבותיו הגבוהות; ואומץ, כי נשימתו העמוקה העידה על ריאות חזקות.
אם היה האיש הזה בן שלושים וחמש או בן חמישים, לא יכולתי לומר. הוא היה גבוה, בעל מצח רחב, אף ישר, פה מעוצב בחדות, שיניים יפות, וידיים דקות ומחודדות, שהעידו על מזג עצבני מאוד. האיש הזה היה בוודאי הדוגמה המעוררת הערצה ביותר שפגשתי אי פעם. תכונה אחת מיוחדת הייתה עיניו, שהיו מרוחקות מעט זו מזו, ויכלו לקלוט בבת אחת כמעט רבע מן האופק.
הכושר הזה (נוכחתי בו מאוחר יותר) נתן לו טווח ראייה שעלה בהרבה על זה של נד לנד. כשהזר הזה נעץ מבטו בחפץ כלשהו, גבותיו נפגשו, עפעפיו הגדולים נסגרו מסביב כדי לצמצם את שדה הראייה שלו, והוא נראה כאילו הוא מגדיל את העצמים שהמרחק הקטין, כאילו הוא חודר את שכבות המים האטומות כל כך לעינינו, וכאילו הוא קורא את מעמקי הימים עצמם.
שני הזרים, שחבשו כובעים מפרוות לוטרת ים ונעלו מגפי ים מעור כלב ים, היו לבושים בבגדים מאריג מיוחד, שאפשר תנועה חופשית של הגפיים. הגבוה מבין השניים, שניכר היה שהוא המפקד על הסיפון, בחן אותנו בתשומת לב רבה בלי לומר מילה; אחר כך פנה אל חברו ושוחח איתו בשפה לא מוכרת. זה היה ניב מצלצל, הרמוני וגמיש, שבו התנועות נראו כאילו הן מקבלות הטעמות מגוונות מאוד.
השני השיב בניעת ראש, והוסיף שתיים או שלוש מילים שאי אפשר היה להבין כלל. אחר כך נראה כאילו הוא שואל אותי במבטו.
השבתי בצרפתית טובה שאינני מכיר את שפתו; אבל נראה שלא הבין אותי, ומצבי נעשה מביך עוד יותר.
"אילו אדוני היה מספר את סיפורנו," אמר קונסיי, "אולי האדונים האלה יבינו כמה מילים."
התחלתי לספר את הרפתקאותינו, הגיתי כל הברה בבירור, ולא השמטתי אף פרט. הודעתי את שמותינו ואת מעמדנו, והצגתי בעצמי את פרופסור ארונקס, את משרתו קונסיי, ואת מר נד לנד, מטיל הצלצל.
האיש בעל העיניים הרכות והשלוות הקשיב לי בשקט, אפילו בנימוס, ובתשומת לב רבה; אבל שום דבר בפניו לא העיד שהבין את סיפורי. כשסיימתי, לא אמר מילה. נותרה דרך אחת: לדבר אנגלית. אולי הם מכירים את השפה הזאת, שכמעט כל העולם מדבר בה. ידעתי אותה, כמו גם את הגרמנית, מספיק טוב כדי לקרוא בה בשטף, אבל לא כדי לדבר בה נכון. אבל בכל אופן, היינו חייבים שיבינו אותנו.
"עכשיו תורך," אמרתי למטיל הצלצל. "דבר באנגלית הטובה ביותר שלך, ונסה להצליח יותר ממני."
נד לא התחמק, והתחיל לספר את סיפורנו מחדש.
לגועל נפשו הרב, לא נראה שמטיל הצלצל הצליח להיות מובן יותר ממני. המבקרים שלנו לא זזו. ניכר היה שהם אינם מבינים לא את שפתו של אראגו ולא את שפתו של פאראדיי.
נבוך מאוד, אחרי שמיצינו לשווא את כל אמצעי הדיבור שלנו, לא ידעתי מה לעשות, כשקונסיי אמר:
"אם אדוני ירשה לי, אספר את זה בגרמנית."
אבל למרות הביטויים האלגנטיים והמבטא הטוב של המספר, הגרמנית לא הצליחה. לבסוף, אובד עצות, ניסיתי להיזכר בשיעורים הראשונים שלי, ולספר את הרפתקאותינו בלטינית, אבל בלי הצלחה רבה יותר. כשגם הניסיון האחרון הזה לא הועיל, החליפו שני הזרים כמה מילים בשפתם הלא מוכרת, ויצאו.
הדלת נסגרה.
"זו חרפה מבישה!" קרא נד לנד, שהתפרץ בפעם העשרים. "אנחנו מדברים אל הנוכלים האלה בצרפתית, באנגלית, בגרמנית ובלטינית, ואף אחד מהם לא טורח מתוך נימוס לענות!"
"תירגע," אמרתי לנד הנסער, "הכעס לא יועיל."
"אבל אתה מבין, פרופסור," השיב חברנו רגזן, "שאנחנו פשוט נמות מרעב בכלוב הברזל הזה?"
"בה!" אמר קונסיי בפילוסופיות. "אנחנו יכולים להחזיק מעמד עוד זמן מה."
"ידידיי," אמרתי, "אסור לנו להתייאש. היינו במצבים גרועים מזה. עשו לי טובה וחכו מעט לפני שתגבשו דעה על המפקד ועל אנשי הצוות של הסירה הזאת."
"הדעה שלי כבר מגובשת," השיב נד לנד בחריפות. "הם נבלים."
"טוב! ומאיזו ארץ?"
"מארץ הנוכלים!"
"נד האמיץ שלי, הארץ הזאת אינה מסומנת בבירור במפת העולם; אבל אני מודה שקשה לקבוע את לאומיותם של שני הזרים. לא אנגלים, לא צרפתים ולא גרמנים, זה בטוח לגמרי. ועם זאת, אני נוטה לחשוב שהמפקד וחברו נולדו בקווי רוחב נמוכים. יש בהם דם דרומי. אבל איני יכול להכריע לפי מראם אם הם ספרדים, טורקים, ערבים או הודים. ואשר לשפתם, אי אפשר להבין אותה כלל."
"זה החיסרון שבכך שאיננו יודעים את כל השפות," אמר קונסיי, "או החיסרון שבכך שאין שפה אחת לכל העולם."
בעודו אומר את המילים האלה, נפתחה הדלת. משרת נכנס. הוא הביא לנו בגדים, מעילים ומכנסיים, עשויים מאריג שלא הכרתי. מיהרתי להתלבש, וחבריי עשו כמוני. בינתיים ערך המשרת, שהיה אילם ואולי גם חירש, את השולחן, והניח עליו שלוש צלחות.
"זה כבר משהו," אמר קונסיי.
"בה!" אמר מטיל הצלצל הממורמר. "מה אתה חושב שאוכלים כאן? כבד של צב, פילה של כריש, וסטייקים מכלבי ים."
"נראה," אמר קונסיי.
הכלים, עשויים מתכת פעמונים, הונחו על השולחן, והתיישבנו. אין ספק שהיה לנו עסק עם אנשים מתורבתים, ואלמלא האור החשמלי שהציף אותנו, הייתי יכול לדמיין שאני בחדר האוכל של מלון אדלפי בליברפול, או במלון הגדול בפריז. עליי לומר, עם זאת, שלא היו לחם ולא יין. המים היו מתוקים וצלולים, אבל הם היו מים, ולא התאימו לטעמו של נד לנד. בין המנות שהוגשו לנו זיהיתי כמה דגים מבושלים בעדינות; אבל על כמה מהן, אף שהיו מצוינות, לא יכולתי לחוות דעה, ואפילו לא לומר לאיזו ממלכה הן שייכות, אם לממלכת החי או לממלכת הצומח. ואשר לכלי השולחן, הם היו אלגנטיים, ובטוב טעם מושלם. על כל כלי, כף, מזלג, סכין וצלחת, נחקקה אות, ומעליה סיסמה, וזה העתק מדויק שלה:
MOBILIS IN MOBILI ("נע בתוך הנע")
N
האות N הייתה בלי ספק האות הראשונה בשמו של האיש החידתי, שפיקד במעמקי הים.
נד וקונסיי לא הרהרו הרבה. הם טרפו את האוכל, ואני עשיתי כמוהם. חוץ מזה, נרגעתי בנוגע לגורלנו; נראה היה ברור שמארחינו לא יניחו לנו למות ממחסור.
ועם זאת, לכל דבר יש סוף, הכול עובר, אפילו הרעב של אנשים שלא אכלו חמש עשרה שעות. כשהשבענו את רעבוננו, הרגשנו שהשינה גוברת עלינו.
"באמת, אני אישן טוב," אמר קונסיי.
"גם אני," השיב נד לנד.
שני חבריי נשכבו על שטיח התא, ועד מהרה שקעו בשינה עמוקה. אני עצמי, יותר מדי מחשבות הצטופפו במוחי, יותר מדי שאלות שאין להן פתרון לחצו עליי, יותר מדי דמיונות השאירו את עיניי פקוחות למחצה. היכן אנחנו? איזה כוח מוזר נושא אותנו? הרגשתי, או ליתר דיוק דמיינתי שהרגשתי, את המכונה שוקעת אל השכבות התחתונות ביותר של הים. סיוטים נוראים רדפו אותי; ראיתי במקלטים המסתוריים האלה עולם של בעלי חיים לא מוכרים, שהסירה התת־ימית הזאת נראתה בהם כאחד מהם, חיה, נעה ואימתנית כמותם. אחר כך נרגע מוחי, דמיוני נדד אל חוסר הכרה מעורפל, ועד מהרה שקעתי בשינה עמוקה.