כמה זמן ישנו, אינני יודע; אבל שנתנו ודאי נמשכה זמן רב, כי היא הניחה לנו לגמרי מעייפותנו. אני התעוררתי ראשון. חבריי לא זזו, ועדיין היו שרועים בפינתם.
אך התעוררתי ממשכבי הקשה משהו, הרגשתי שמוחי משוחרר ודעתי צלולה. אז התחלתי לבחון בתשומת לב את התא שלנו. שום דבר לא השתנה בפנים. הכלא עדיין היה כלא, והאסירים, אסירים. אבל המשרת, בזמן שישנו, פינה את השולחן. נשמתי בקושי. האוויר הכבד נראה כאילו הוא מעיק על ריאותיי. אף שהתא היה גדול, ניכר היה שצרכנו חלק גדול מן החמצן שהיה בו. ואכן, כל אדם צורך בשעה אחת את החמצן שבלמעלה מ-176 פיינט של אוויר, והאוויר הזה, כשהוא טעון (כמו אז) בכמות כמעט שווה של חומצה פחמתית, נעשה בלתי ראוי לנשימה.
היה הכרחי לחדש את האוויר בכלא שלנו, ובלי ספק בכל הסירה התת־ימית. זה עורר שאלה במוחי. איך ינהג המפקד של המעון הצף הזה? האם ישיג אוויר באמצעים כימיים, יפיק בחום את החמצן שבאשלגן כלורי, ויספוג את החומצה הפחמתית באשלגן מאכל? או שמא, ובדרך נוחה יותר, חסכונית יותר, ולכן סבירה יותר, יסתפק בכך שיעלה וינשום על פני המים, כמו יונק ימי, וכך יחדש את מלאי האוויר לעשרים וארבע שעות?
למעשה, כבר נאלצתי להגביר את נשימותיי כדי לסחוט מן התא את מעט החמצן שנשאר בו, כשלפתע הרענן אותי זרם של אוויר טהור, מבושם באדי מלח. זו הייתה רוח ים ממריצה, טעונה ביוד. פתחתי את פי לרווחה, וריאותיי התמלאו בחלקיקים רעננים.
באותו זמן הרגשתי שהסירה מיטלטלת. מפלצת הברזל עלתה זה עתה, כנראה, אל פני האוקיינוס כדי לנשום, כדרכם של הלווייתנים. מכאן הבנתי איך מאווררים את הסירה.
כשנשמתי את האוויר הזה כאוות נפשי, חיפשתי את הצינור שהביא אלינו את המשב המבורך, ולא נדרש לי זמן רב כדי למצוא אותו. מעל הדלת היה פתח אוורור, שדרכו חידשו נחשולי אוויר צח את האוויר הדל שבתא.
בעודי עורך את תצפיותיי, התעוררו נד וקונסיי כמעט באותו רגע, בהשפעת האוויר המחייה הזה. הם שפשפו את עיניהם, התמתחו, ותוך רגע עמדו על רגליהם.
"האם אדוני ישן היטב?" שאל קונסיי בנימוסו הרגיל.
"טוב מאוד, בחור אמיץ שלי. ואתה, מר לנד?"
"שינה עמוקה, פרופסור. אבל אינני יודע אם אני צודק או לא; נדמה לי שיש כאן רוח ים!"
איש ים לא יכול היה לטעות, וסיפרתי לקנדי את כל מה שקרה בזמן שישן.
"טוב!" אמר. "זה מסביר את השאגות ששמענו, כשהנרוול כביכול ראה את ה'אברהם לינקולן'."
"בדיוק כך, מר לנד; הוא נשם."
"רק שאין לי מושג, מסייה ארונקס, מה השעה, אלא אם כן זו שעת ארוחת הצהריים."
"שעת ארוחת הצהריים, בחור טוב? אמור מוטב שעת ארוחת הבוקר, כי בוודאי כבר התחיל יום חדש."
"אם כך," אמר קונסיי, "ישנו עשרים וארבע שעות?"
"זו דעתי."
"לא אסתור את דבריך," השיב נד לנד. "אבל ארוחת צהריים או ארוחת בוקר, המשרת יתקבל בברכה, מה שלא יביא."
"מר לנד, עלינו להתאים את עצמנו לכללים שעל הסיפון, ואני מניח שהתיאבון שלנו מקדים את שעת הארוחה."
"זה כל כך אתה, קונסיי ידידי," אמר נד בקוצר רוח. "אתה אף פעם לא כועס, תמיד רגוע; היית מודה על הארוחה לפני שהגישו אותה, ומת מרעב במקום להתלונן!"
הזמן עבר, והיינו רעבים נורא; והפעם המשרת לא הופיע. זה היה זמן ארוך מדי להשאיר אותנו, אם באמת היו להם כוונות טובות כלפינו. נד לנד, שהרעב ייסר אותו, כעס עוד יותר; ולמרות הבטחתו, חששתי מהתפרצות כשיימצא מול אחד מאנשי הצוות.
במשך שעתיים נוספות גבר זעמו של נד לנד; הוא בכה, הוא צעק, אבל לשווא. הקירות היו חירשים. שום קול לא נשמע בסירה: הכול היה דומם כמוות. היא לא זזה, כי אחרת הייתי מרגיש את הרעד של גופה בהשפעת המדחף. היא הייתה שקועה במעמקי המים, וכבר לא השתייכה לאדמה; השקט הזה היה נורא.
אני הייתי מבוהל, קונסיי היה רגוע, נד לנד שאג.
בדיוק אז נשמע רעש מבחוץ. צעדים הדהדו על לוחות המתכת. המנעולים הסתובבו, הדלת נפתחה, והמשרת הופיע.
לפני שהספקתי לזנק ולעצור אותו, כבר הפיל אותו הקנדי ארצה ואחז בגרונו. המשרת נחנק תחת אחיזת ידו החזקה.
קונסיי כבר ניסה לשחרר את ידו של מטיל הצלצל מקורבנו שנחנק למחצה, ואני עמדתי למהר לעזרתו, כשלפתע נשארתי מסומר למקומי, כששמעתי את המילים האלה בצרפתית:
"שקט, מר לנד; ואתה, פרופסור, האם תואיל בטובך להקשיב לי?"